מפלצות בשמי המזוזואיקון

בקיצור

• פטרוזאורים היו בעלי החוליות הראשונים שפיתחו יכולת תעופה – כמעט 80 מיליון שנה לפני הציפורים.
• לאורך שנות שלטונם הממושכות התפתחו אצלם תכונות חריגות במיוחד.
• מאובנים חדשים ומודלים מתמטיים מנפקים סוף סוף תשובות לשאלות נושנות על איך הם חיו – ומדוע הם נכחדו לבסוף והותירו לציפורים את השליטה בממלכת האוויר.

תקופת המזוזואיקון, שהחלה לפני 251 מיליון והסתיימה לפני 66 מיליון שנה, נקראת גם עידן הדינוזאורים. אבל אף על פי שהדינוזאורים שלטו אז לחלוטין ביבשה, הם לא משלו באוויר. השמיים היו ממלכתה של קבוצת מפלצות אחרת לגמרי: הפטרוזאורים.

הפטרוזאורים היו בעלי החוליות הראשונים שפיתחו יכולת תעופה וכבשו את האוויר – הרבה לפני שהציפורים פרשו כנף. הם שגשגו במשך 160 מיליון שנה, עד שנעלמו עם הדינוזאורים בסוף תקופת הקרטיקון, לפני כ-66 מיליון שנה. לאורך הזמן הם פיתחו תכונות אנטומיות קיצוניות במיוחד, יותר מכל חיה שקיימת כיום או שנכחדה.

הקטן מבין הטורפים האוויריים הללו היה בגודל של ציפור דרור. לגדול מביניהם הייתה מוטת כנפיים דומה לזו של מטוס F-16. ראשם של רבים מהם היה גדול מגופם, כך שהלכה למעשה הם היו מלתעות מוות מעופפות. פטרוזאורים שוטטו ברחבי כל האוקיינוסים וכל היבשות בכדור הארץ. אף חיה במזוזואיקון לא חמקה ממבטם הטורפני.

שלא כמו דינוזאורים, ששרדו עד ימינו בתור ציפורים, הפטרוזאורים לא הותירו אחריהם צאצאים חיים. כתוצאה מכך, כל מה שהפליאונטולוגים יודעים על פטרוזאורים מגיע מתיעוד המאובנים. והתיעוד הזה, המקוטע באופן מתסכל, הותיר לנו שאלות רבות ומגוונות על האנטומיה המוזרה שלהם ועל גורלם המר.

במשך עשרות שנים פליאונטולוגים גירדו בראשם כשחשבו על התעלומות הללו. מאובנים חדשים שהתגלו לאחרונה, בשילוב עם מודלים מתמטיים שפישטו את המבנים האנטומיים שלהם במידה המזערית הנחוצה כדי להפעיל עליהם משוואות של תכונות פיזיקליות שיספקו הערכות כמה שיותר מדויקות של כוח, משקל, מהירות וכן הלאה, מניבים לבסוף תובנות חדשות. ומה שהמדענים מגלים הוא שהפטרוזאורים היו מיוחדים עוד יותר ממה שהעלינו אי פעם בדעתנו.

נפילים מכונפים

אחת התעלומות המתמשכות בנוגע לפטרוזאורים היא איך החבר הגדול ביותר בקבוצה למד לעוף. ענקים כמו קווצאלקואטלוס (Quetzakcoatlus), שהתגלה לראשונה בטקסס, והצגופטריקס (Hatzegopterix) מרומניה, הגיעו בעמידה לגובה של ג'ירף, עם מוטת כנפיים של יותר מתשעה מטרים. המלתעות שלהם היו ארוכות כפליים מאלה של הטירנוזאורוס רקס. עובי זרועותיהם העליונות שלהם היה דומה לעובי גופו אדם בוגר ממוצע. הם היו מפלצות אמיתיות ושקלו יותר מ-300 קילוגרם. לשם השוואה, הציפור הגדולה ביותר שהמריאה אי פעם לאוויר – ארגנטביס (Argentavis), שחיה לפני שישה מיליונים שנים בארגנטינה – שקלה כנראה פחות מ-75 קילוגרם.

ארגנטביס: הכי גדולה, אבל לא כמו הפטרוזאורים | איור: Science Photo Library

ההבדל בין החברים הגדולים ביותר בכל אחד משתי הקבוצות הללו הוא עצום עד כדי כך שחוקרים רבים טענו שהפטרוזאורים הגדולים ביותר כלל לא יכלו לעוף (טענה מפליאה בהתחשב בשלל התכונות האנטומיות המכשירות אותם לתעופה). חוקרים אחרים סברו שהם יכלו לעוף רק בתנאים ספציפיים מאוד של אוויר וקרקע – למשל אם האטמוספרה בתקופתם הייתה דחוסה יותר לעומת ימינו. אחרי הכול, קשה לתפוס איך ציפורים כל כך גדולות יוכלו לעוף. בפועל, מחקרי מדידת כוח חדשים שביצעו כמה וכמה חוקרים, וביניהם אנוכי, הראו שלציפורי ענק לא יהיה די כוח להמריא לאוויר מלכתחילה.

אבל פטרוזאורים אינם ציפורים. למעשה, בעשור האחרון עמיתיי ואני חישבנו פעמים רבות את כוח ההמראה והתעופה של הפטרוזאור, והראינו שלא רק שפטרוזאורים ענקים יכלו להמריא ולעוף, אלא שכנראה גם לא נזקקו לתנאים מיוחדים לשם כך. בהתאם למסקנות האלה אנו יודעים כעת, על סמך ניתוח גיאוכימי של סלעי משקע וניתוחים מיקרואנטומיים של מאובני צמחים, שהתנאים באוויר ובקרקע בשלהי תקופת הקרטיקון – ימי הזוהר של הפטרוזאורים הכבירים – לא היו שונים במיוחד ממה שאנו חווים כיום. מה שהיה שונה, וייחודי, בפטרוזאורים, היה האנטומיה שלהם.

חיה צריכה שלושה דברים כדי שתוכל לעוף עם גוף ענק. הראשון הוא שלד עם יחס גבוה מאוד של כוח למשקל, שמתורגם לשלד עם נפח גבוה אך צפיפות נמוכה. לפטרוזאורים ולציפורים יש שלדים שכאלה: רבות מהעצמות שלהם חלולות למדי. עוביין של דפנות עצמות הזרוע העליונה של הקווצאלקואטלוס, לדוגמה, עומד על שלושה מילימטרים בלבד – בדומה לקליפה של ביצת יען – אולם קוטר העצם היה יותר מ-26.5 סנטימטרים במרפק.

הדבר השני שמעופף ענק צריך הוא מקדם עילוי מרבי גבוה. המספר הזה מתאר כמה כוח עילוי הכנפיים צריכות לייצר כדי לספק מהירות מסוימת עם שטח כנפיים נתון. אם מקדם העילוי גבוה, בעל החיים יכול להיות כבד יותר כי הכנפיים יתמכו במשקל רב יותר במהירות נמוכה. היחס הזה קובע בתורו שהיצור זקוק למהירות נמוכה יותר כדי להמריא, דבר שמתבטא בפער עצום בכוח השרירים הדרוש להמראה. כנפי קרום, כמו אלה של פטרוזאורים ועטלפים, מייצרות יותר כוח עילוי ליחידת מהירות ושטח כנפיים בהשוואה לכנפיים המנוצות של הציפורים. כוח העילוי הנוסף הזה משדרג את יכולות התמרון שלהם במהירויות נמוכות. ליצורים קטנים זה עוזר לעשות סיבובים חדים יותר. לגדולים הוא מאפשר המראה ונחיתה.

דרישת הסף השלישית והחשובה ביותר היא כוח המראה. אפילו עם כנפיים גדולות ויעילות במיוחד, מעופף גדול עדיין יצטרך להפיק כוח ניתור רב כדי להמריא לאוויר. חיות מעופפות לא מכות בכנפיהן בלי הרף כשהן נוסקות, וגם לא משתמשות בכוח הכבידה כדי להמריא ממקום גבוה כמו צוק. כנפיים לא מייצרות הרבה עילוי במהירויות נמוכות, ושילוח באמצעות הכבידה יחייב את היצור לנסות להמריא כשהוא כבר מאיץ בכיוון ההפוך – עסק מסוכן. לעומת זאת, קפיצה חזקה מספקת מהירות קריטית וגובה לתחילת התעופה. על כן מעופפים גדולים צריכים לשלוט היטב במיומנות הקפיצה.

ציפורים רבות מסוגלות לנתר לגבהים מרשימים. אולם מורשתן בתור דינואורים תרופודים מגבילה אותם: כמו אבותיהן התרופודים, כל הציפורים הן דו-רגליות, כלומר רק רגליהן האחוריות יכולות לשמש לקפיצה. פטרוזאורים, לעומתן, צעדו על הקרקע בארבע רגליים. כנפיהם התקפלו כלפי מעלה והפכו לגפי הליכה, ועל כן התאימו גם לקפיצה.

להגדלה, הקליקו על התמונה | איור: טריל ויטלטץ'

מאובנים רבים ושמורים היטב של עקבותיהם מאמתים את הצד המוזר הזה באנטומיה של הפטרוזאורים. קיומן של ארבע רגליים משנה באופן דרסטי את הגודל המרבי של יצור שמסוגל לעוף. פטרוזאורים יכלו להשתמש להמראה לא רק בגפיהם האחוריות אלא גם בקדמיות, הגדולות הרבה יותר, ובכך הכפילו את הכוח הזמין להמראה, אם לא למעלה מכך. היה להם צירוף התכונות המושלם למפלצות מעופפות.

מחקרים קודמים יצרו מודלים דו-רגליים של המראות הפטרוזאורים הענקיים. בשנת 2004, לדוגמה, פענחו סנקר צ'טרג'י (Chatterjee) ועמיתיו מהאוניברסיטה הטכנולוגית של טקסס איך קווצאלקואטלוס יכול להדוף את עצמו לאוויר בכוח רגליו האחוריות בלבד. אבל החוקרים קבעו שגישה כזאת לא תפעל אם בעל החיים שוקל יותר מ-75 קילוגרם, ועליו לרוץ בירידה נגד כיוון הרוח. ניתור בארבע רגליים מאפשר משקל גוף מציאותי יותר, עם פחות הגבלות על תנאי הסביבה.

מעופפים כבדי ראש

אומנם נדמה שתעלומת הגודל הכולל של גוף הפטרוזאורים נפתרה ברובה, אך גודלם היחסי של חלקי הגוף השונים ממשיך לעלות על עצביהם של חוקרים. הפרופורציות של הפטרוזאורים פשוט משונות. היחסים בין חלקי הגפיים של של מיני הפטרוזאורים היו משונים. הידיים שלהם, לדוגמה, מתמחות כנראה יותר מכל איבר אחר שאנו מכירים בעולם בעלי החוליות, עם אצבע רביעית עצומה שתומכת בכנף. כשלעצמו זה לא מפתיע במיוחד, שכן היד יוצאת הדופן הזאת היא חלק בלתי נפרד מכנף הפטרוזאור ומהיכולת שלו לעוף. מה שבאמת מבלבל את המדענים והחובבים גם יחד אינו כנפי הפטרוזאורים, כי אם ראשם.

כבר לפטרוזאורים הראשונים היו ראשים גדולים למדי. ראשו של הרמפורינכוס (Rhamphorhynchus), מין מייצג שחי לפני 150 מיליון שנה, בשלהי תקופת היורה, היה ארוך כמעט כמו גופו. ואז, בתקופת הקרטיקון, גודל הראש הקצין עוד יותר. מאובנים של מינים כמו הקווצאלקואטלוס, או האנהנגוארה (Anhanguera) מברזיל, מראים שהפטרוזאורים גדלו בהדרגה, בממוצע, אבל הראש גדל יותר, יחסית.

רמפורינכוס. אחד הראשונים | איור: שאטרסטוק

כך קרה שהגולגולת של פטרוזאור טיפוסי מהקרטיקון עשויה להיות ארוכה פי שניים או אפילו פי שלושה מאורכו של מרכז הגוף (שנמדד בדרך כלל כמרחק שבין הכתפיים לירך). לחלקם הייתה גולגולת ארוכה פי ארבעה ויותר מאורך גופם. עם זאת, חלל המוח שלהם לא היה גדול במיוחד. מה שהתארך באופן שערורייתי היה בעיקר הפנים והמלתעות. כשמוסיפים לכך שוליים גרמיים מתחת ללסת, כרבולות מתנשאות בראש הגולגולת ושאר נספחים, מקבלים אנטומיית גולגולת מוגזמת במיוחד. למעשה, לא פעם נדמה כאילו הראש הוא יצור נפרד מהגוף.

אלה אינן כל המוזרויות. בשעה שאצל רוב בעלי החיים, ובכלל זה בני האדם, עצמות הצוואר הן בין העצמות הקטנות ביותר בעמוד השדרה, חוליות הצוואר של שרידי פטרוזאורים הן לרוב הגדולות ביותר. למעשה, נפחן של חוליות הצוואר כפול מזה של חוליות הגוף.

דוגמה נפלאה למגמה הזאת מגיעה מאחד המצטרפים האחרונים לעץ המשפחה הפטרוזאורי. דיוויד הון (Hone) מאוניברסיטת המלכה מרי בלונדון, פרנסואה תריאן (Therrien) ממוזיאון טירל המלכותי באלברטה שבקנדה ואנוכי, נחשוף בקרוב מאובנים של המין הזה, שנמצאו באלברטה, במאמר שנפרסם בכתב העת Journal of Vertebrate Paleontology.

משמעות השם שנתנו לו היא "הדרקון הקפוא של הצפון", שבאופן רשמי מתייחס למקום שבו הוא נמצא, אבל משקף גם השראה אישית שקיבלנו מהדרקון ויסריון מ"משחקי הכס". חוליות הצוואר שלו ארוכות כמעט כפליים וחזקות באותה מידה כמו עצם הזרוע, שאליה מחוברים רוב שרירי הכנף ושעושה את רוב העבודה של החזקת החיה באוויר. יש מינים שצווארם ארוך פי שלושה מעצמות הגוף, וגם הראש גדול פי שלושה, כך שהראש והצוואר מהווים לבדם 75 אחוז מאורך הפטרוזאור. איזו סיבה יכולה לגרום לבעל חיים לפתח פרופורציות כל כך מגוחכות? ואיך תוכנית הגוף הזאת יכולה לכל הרוחות לשרת יצור מעופף?

המומחים עדיין מנסים לפענח למה הפטרוזאורים פיתחו אנטומיה כל כך מטורפת. הסבר אפשרי אחד הוא מה שאני מכנה השערת "אם זה היה קל כולם היו עושים את זה". בקיצור, הרבה בעלי חיים היו רוצים מלתעות גדולות לאכילה ופנים גדולות שמאפשרות לסמן דברים לבני זוג וליריבים, אך המחיר שמשלמים על תכונות כאלה עלול למנוע את זה בדרך כלל. לדוגמה, ליונקים יש תיבות מוח גדולות, כך שראשי היונקים הופכים יותר ויותר כבדים ככל שהם גדלים יותר. ייתכן שפטרוזאורים נתקלו בשלב התפתחותי שבו הפרופורציות של הפנים היו פחות קשורות לפרופורציות של אחורי הגולגולת. כך הם יכלו לפתח מלתעות ענק גם בלי תיבת מוח גדולה.

לפטרוזאורים היו גם פתחים נוספים ולא שגרתיים בגולגולת, שהגדול מביניהם נקרא נקב קדם-עיני (Antorbital fenestra). גם לדינוזאורים היה פתח כזה, אבל הפטרוזאורים הלכו איתו רחוק יותר, וחלקם פיתחו פתח שהיה גדול יותר מכל שלד הגוף המרכזי. הפתח הזה כוסה לאורך החיים בעור וברקמות אחרות וכנראה לא נראה לעין, אבל בזכותו הגולגולת נותרה קלה למדי יחסית לנפחה. ייתכן שעצמות הגולגולת הכילו נפח רב של אוויר, בדומה לעצמות הגולגולת מלאות האוויר של הציפורים בימינו.

אולם אפילו התכונות חוסכות המשקל האלה לא מנעו מראשיהם של רבים ממיני הפטרוזאורים להגיע לגדלים עצומים עד כדי כך שהם עדיין היו עלולים להיות כבדים למדי. בניגוד למה שהיה אפשר אולי לחשוב, יכולת התעופה שלהם דווקא שירתה אותם כאן היטב. הבעיה העיקרית של ראש כבד אינה העלייה הכללית במשקל הגוף, אלא ההשפעה הלא פרופורציונלית של משקל הגולגולת על מרכז הכובד של היצור. ראש ענק, ובמיוחד אם הוא מחובר לצוואר ענק, מזיז את מרכז הכובד הרחק קדימה. חיה הולכת טיפוסית תסבול עקב כך מבעיה משמעותית בהליכה: הגפיים הקדמיות יצטרכו להסתגל לתנוחה מוזרה לפני הגוף כדי לאפשר לה לשמור על שיווי המשקל. אבל לפטרוזאורים היו גפיים קדמיות כבירות שהותאמו במיוחד לתעופה.

שחזורי הליכה שעשה קווין פדיאן (Padian) מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הראו שבזמן ההליכה הגפיים הקדמיות האלה של הפטרוזאור התמקמו בצורה שספגה היטב את משקל הראש, הצוואר והחזה. רוב התנופה של ההליכה הגיעה מהרגליים האחוריות, כך שפטרוזאורים יכלו להחזיק את מוטת ראשם הארוכה על זרועותיהם הבולטות ולדחוף את עצמם קדימה ברגליהם האחוריות שגודלן היה שגרתי יותר.

דמיינו הליכה עם קביים, שמצמצמת את מעמסת המשקל על שתי הרגליים – סביר להניח שתקדמו את שני הקביים יחד, תניחו להם לשאת את משקלכם, ואז תניפו את רגליכם קדימה ביניהם, תגעו בקרקע וחוזר חלילה. כך נראתה ההליכה של הפטרוזאורים ארוכי הידיים. במהלך ההמראה, אגב, הרגליים ידחפו ראשונות, ואז הזרועות יצטרפו להדיפה מושלמת, 'חת-שתיים.

הסידור הזה לא היה מתבטא בהליכה יעילה במיוחד, אבל הוא אפשרי. כך או כך, פטרוזאורים בעיקר התתעופפו. ייתכן שמיני פטרוזאורים בעלי כנפיים ארוכות וצרות במיוחד, כמו עופות הים של ימינו, היו עשויים לעוף בלי הפסקה במשך חודשים ארוכים ואפילו שנים, ונחתו רק כדי להזדווג או להטיל ביצים. לפטרוזאור ניקטוזאורוס (Nyctosaurus) היו כנראה הכנפיים היעילות ביותר – ועל כן הטיסה המתמשכת הארוכה ביותר – מכל בעל חוליות שהתקיימו אי פעם.

איור: ג'וליה מולנאר

בעיית מרכז הכובד היא עניין שקל יותר להסתדר איתו באוויר. כדי לשמור על יציבות באוויר, בעל חיים צריך לשמור את מרכז העילוי ומרכז הכובד שלו בקו אחד. המשימה הזאת נראית מסובכת ליצור בעל ראש גדול מאוד ולכן מרכז כובד קדמי. אבל מרכז העילוי של הפטרוזאור היה קרוב לקדמת כנפיו, כך שהוא היה צריך לשנות את זווית הכנף באופן מתון קדימה כדי ליישר את מרכז העילוי עם מרכז הכובד, כפי שציינו לראשונה קולין פאלמר (Palmer) ועמיתיו מאוניברסיטת בריסטול באנגליה. כנפיים מוטות קדימה עלולות לפגוע בעצמן ביציבות, אבל ייתכן שהגמישות של כנפי הפטרוזאור והרפלקסים המהירים האופייניים לכל החולייתנים פיצו על כך.

אם נתעלם לרגע מאתגרי השמירה על יציבות, כנפיים מוטות קדימה יכולות לספק לבעל החיים יתרונות רציניים. אחד מהם הוא שהקצוות נוטים להיות החלק האחרון שמזדקר בכנף. במהלך הזדקרות, שמתרחשת לרוב במהירויות נמוכות, הכנף מאבדת לפתע פתאום חלק ניכר מכוח העילוי שלה. הזדקרות של הקצה היא הרסנית במיוחד, מכיוון שהיא משבשת במהירות את יציבות שובל האוויר של הכנף, פוגעת בצורה אנושה בכוח הדחף ובשליטה, ומגבירה בחדות את כוח הגְרר. היכולת להשהות את אובדן כוח העילוי מעדנת את הנחיתה וההמראה, וזה חשוב ליצורים גדולים. לפיכך, ראש גדול עשוי דווקא להועיל למעופף גדול בעל כנפיים גמישות: הוא מזיז קדימה את מרכז הכובד, שמזיז קדימה את הכנף, ולכן קשה יותר לכנף להזדקר. כך בעל החיים יכול לעוף לאט יותר ולגדול יותר.

מות השושלת

במשך יותר משמונים מיליון שנה היו הפטרוזאורים החולייתנים היחידים שידעו לעוף. ואז, לפני כ-150 מיליון שנה, במהלך תקופת היוּרה, צצה קבוצה שנייה של בעלי חוליות שהחלו לפרוש כנף: דינוזאורים מנוצים. הקבוצה הזאת כללה יצורים בעלי ארבע כנפיים כמו מיקרורפטור (Microraptor) ואנכיורניס (Anchiornis), וכמובן המעופפים המוצלחים ביותר: ציפורים. בתחילת תקופת הקרטיקון, ציפורים רבות חלקו את השמיים עם הפטרוזאורים.

למרות הטלטלות בנישה האווירית, הפטרוזאורים נשארו דומיננטיים בקבוצת המעופפים הבינוניים והגדולים, במיוחד בבתי גידול פתוחים. הציפורים חיו בעיקר באזורים של צמחייה צפופה, שבהם גופן הקטן וזריזותן העניקו להן יתרון. הפטרוזאורים יכלו לפיכך להישאר שליטי השמיים הפתוחים.

אבל כאשר אסטרואיד פגע בכדור הארץ לפני 66 מיליון שנה והרג את כל הדינוזאורים פרט לציפורים, שלטון הפטרוזאורים הגיע לקיצו. הממצאים הפליאונטולוגיים עד כה מעידים ששום מין של פטרוזאור לא שרד אחרי סוף תקופת הקרטיקון; כולם נכחדו, וכך גם רוב הציפורים. רק שושלת אחת – הניאורניתינים, או "ציפורים חדשות" – שרד. (עם זאת זה מספיק. השושלת היחידה הזאת התפתחה לאלפי מינים חדשים, וכיום ציפורים ניאורניתיניות מייצגות את קבוצת החולייתנים השנייה בגודלה אחרי דגי הגרם, ויש בה יותר מ-12 אלף מינים מוכרים).

מדוע גורלם של הפטרוזאורים היה גרוע יותר מזה של הציפורים בסוף הקרטיקון? סיבה אחת עשויה להיות נטייתם לגדול. אין כמעט שום חיית יבשה שמסת הגוף הבוגר שלה עולה על 20 קילוגרם ושרדה את יום הדין ההוא. והעובדה שהם היו לא רק גדולים אלא גם מעופפים הייתה עשויה להיות משמעותית משמעות במיוחד, שכן מעופפים גדולים נוטים להסתמך על דאייה ברוב שלבי התעופה.

דאייה דורשת תנאי מזג אוויר מתאימים. כשהאסטרואיד פגע, הוא אייד חלק מקליפת כדור הארץ, וגם חלק גדול מעצמו, וכשענן הסלע-מתכת עתיר האנרגיה הזה חזר לקרקע הוא הצית את השמיים בכל רחבי העולם. מומחים לדאייה, כמו מהנדס התעשייה העצמאי ג'ים קנינגהם (Cunningham) שצבר עשרות שנות ניסיון בעיצוב כלי תעופה, ציין שהתנאים הדרושים לדאייה בכל רחבי העולם אבדו כנראה למשך חודש מרגע הפגיעה – מספיק זמן כדי שכל פטרוזאור שהיה צריך לדאות כדי לאכול יגווע מרעב.

איור: ג'וליה מולנאר

ברור שגם מעופפים קטנים לא יכלו להסתמך רק על גודל גופם כדי לעבור את הרף, שכן גם רוב הציפורים נכחדו. השורדות היו כנראה אלה שיכלו לאכול מזון שהיה עמיד בפני חורף כמו-גרעיני, למשל זרעים. אולי הן הצליחו גם להתחפר באדמה וכך להתרחק מטווח הסכנה, כמו שעושות ציפורים רבות בימינו. לא נראה שפטרוזאורים התמחו בזרעים, ולא נראה שידעו להתחפר. למה שיידעו? מפלצת מעופפת, טורפת דינוזאורים, שאורכה ארבעה מטרים, לא צריכה להתחפר כדי לחמוק מסכנות – היא עצמה הסכנה.

למרות ההכחדה בסוף הדרך, הפטרוזאורים הם סיפור הצלחה: הם היו ענקי האוויר האולטימטיביים, שפיתחו מערך מדהים של תכונות אנטומיות יוצאות דופן שלא נראו באף קבוצה שקדמה להם או שהופיעה אחריהם. למדנו מהם רבות על גבולות הצורה והתפקוד של בעלי חיים. הלקחים הללו עוזרים לנו להבין את תולדות כדור הארץ ואת מורכבותו האקולוגית. הם אפילו מספקים השראה לטכנולוגיות חדשות, כולל עיצוב של כלי טיס חדשים. השרידים המאובנים משמשים עבורנו חלון מלהיב לעולם שעבר ואיננו עוד, שהיה מלא במפלצות מעופפות אמיתיות. הפטרוזאורים לא היו סתם קיצוניים – הם היו יחידים במינם.

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2019 של כתב העת Scientific American

לעיון נוסף

• On the Size and Flight Diversity of Giant Pterosaurs, the Use of Birds as Pterosaur Analogues and Comments on Pterosaur Flightlessness. Mark P. Witton and Michael B. Habib in PLOS ONE, Vol. 5, No. 11, Article No. e13982; November 2010.
• The Wingtips of the Pterosaurs: Anatomy, Aeronautical Function and Ecological Implications. David W. E. Hone, Matt K. Van Rooijen and Michael B. Habib in Palaeogeography, Palaeoclimatology, Palaeoecology, Vol. 440, pages 431–439; December 2015.
• Cryodrakon boreas Gen. et Sp. Nov. a Late Cretaceous Canadian Azhdarchid Pterosaur. David W. E. Hone, Michael B. Habib and François Therrien in Journal of Vertebrate Paleontology (in press).

מארכיון סיינטיפיק אמריקן

• ענקי השמיים. דניאל ט. קספקה ומייקל חביב; אפריל 2016.
• הצבעים האמיתיים של הדינוזאורים. ג'ייקוב וינתר, גיליון סתיו 2018.