במשך אלפי שנים הסתמכו בני האדם זה על זה כדי לזכור את הפרטים המדויקים של חיי היום-יום. עכשיו אנו סומכים על ה"ענן" – והדבר משנה את הדרך שבה אנו תופסים את העולם סביבנו וזוכרים אותו.
בקיצור
- זכירה היא מיזם חברתי. אדם אחד יודע לבשל תרנגול הודו. שותפו זוכר איך לתקן נזילה בכיור.
- האינטרנט משנה הכול. עם גישה מקוונת זמינה תמיד, אנשים מעדיפים חיפוש בסמארטפון על התקשרות לחבר.
- היותנו מקוונים כל הזמן משנה את תחושת הזהות העצמית שלנו כשהגבולות בין הזיכרונות האישיים ובין המידע המופץ באינטרנט מתחילים להיטשטש.
זוג מקבל הזמנה למסיבת יום הולדת. מניסיון העבר יודע כל אחד מבני הזוג באופן אינטואיטיבי מה צריך לעשות עכשיו. אחד מבני הזוג מברר אם קוד הלבוש צריך להיות רשמי או לא. בן הזוג השני רושם לעצמו "בראש", באופן מנטאלי, את המקום והזמן של האירוע כדי שלא יישכחו.
במידה זו או אחרת כולנו מייפים את כוחו של האחר לדאוג למטלות מנטאליות. כשאנו נחשפים למידע חדש, אנו מפזרים באופן אוטומטי את האחריות לזכירת העובדות והמושגים בין חברי הקבוצה המסוימת שלנו. אנו נוטלים על עצמנו לזכור כמה דברים וסומכים על האחרים שיזכרו את השאר. כשאיננו מצליחים להיזכר בשם הנכון או איך לתקן מכונה מקולקלת, אנו פשוט פונים למישהו אחר הממונה על הידע המסוים הזה. אם המכונית משמיעה קולות משונים נפנה לריי, חברנו בעל הראש המכאני. איננו זוכרים מי שיחק ב"קזבלנקה", מרסי, המומחית לענייני סרטים תדע. כל סוגי הידע, מן הפרוזאיים ביותר ועד למסתוריים, מחולקים בין חברי הקבוצה בין שהיחידה החברתית האמורה היא זוג נשוי, או מחלקת ניהול החשבונות של תאגיד רב-לאומי. בכל אחד מן המקרים אנו יודעים לא רק את המידע שאגור במוחנו אלא גם "יודעים" איזה מידע אמור לזכור כל אחד מן החברים האחרים בקבוצה.
חלוקה זו של זיכרון מונעת עודף בלתי נחוץ של מאמץ ומרחיבה את קיבולת הזיכרון של הקבוצה כולה. כשאנו מעבירים לאחרים אחריות לגבי סוג מסוים של מידע אנו מפַנים משאבים קוגניטיביים שאלמלא כן היינו חייבים להשתמש בהם כדי לשמור את המידע הזה בעצמנו. בעסקת החליפין הזאת, אנו נוטלים על עצמנו להשתמש במקצת המשאבים האלה כדי להעמיק את הידע שלנו בתחומים שאנחנו אחראים להם. כשחברי קבוצה מחלקים ביניהם את האחריות למידע כלשהו, לכל חבר יש גישה לידע רחב יותר ועמוק יותר מזה שהיה לו אם היה לבדו. חלוקת זיכרון קושרת את הקבוצה יחד, כל פרט אינו שלם בלי היכולת להסתמך על הידע השיתופי של שאר חברי הקבוצה. בנפרד, כל אחד מבני הזוג שהוזכר כאן היה מפסיד, האחד, היה משוטט אבוד ברחובות בלבוש הדור, והאחר המגיע למסיבה בזמן לבוש בסווטשרט.
נטייה זו לפזר מידע באמצעות מערכת זיכרון (transactive memory system) התפתחה בעולם שבו הקשרים היו פנים-אל-פנים והזיכרון האנושי ייצג את פסגת אגירת המידע. העולם הזה אינו קיים עוד. עם התפתחות האינטרנט ירד מעמדו של המוח האנושי ממנצח-על לסתם התקן זיכרון.
ברגע שמישהו מזמין את סירי, העוזר האישי של אייפון אל תוך קבוצה חברתית הוא משנה את הכול. עבודת המחקר שלנו רומזת שבני האדם החלו להתייחס לאינטרנט כאל שותף אנושי בזיכרון הקבוצתי. פרקנו את זיכרונותינו ל"ענן" באותה קלות שבה היינו עושים זאת עם בן משפחה, חבר או אוהב. אבל במובן אחר, האינטרנט אינו דומה לעוד שותף בזיכרון הקבוצתי; הוא יודע יותר ויכול לספק את המידע במהירות גדולה בהרבה. כמעט כל המידע כיום זמין בקלות ובמיידיות בחיפוש מהיר באינטרנט. נראה שהאינטרנט אינו רק ממלא מקום של אנשים אחרים המשמשים מקור זיכרון חיצוני, אלא גם של המקורות הקוגניטיביים שלנו עצמנו. האינטרנט אינו מייתר רק את הצורך בשותף שעמו אנו חולקים את הידע, אלא גם מחליש את הדחף להבטיח שעובדות חשובות שזה עתה נלמדו ייחרתו בבנק הזיכרונות הביולוגי שלנו. אנו מכנים זאת "אפקט גוגל".
שותף חדש
ניסוי שערכנו לאחרונה מדגים עד כמה האינטרנט מתחיל להחליף את מקומם של חברים או בני משפחה בחלוקת מטלות הזיכרון היום-יומיות. בֶּטְסי סְפַּרוֹאוּ מאוניברסיטת קולומביה, ג'ני ליו, אז באוניברסיטה של ויסקונסין-מדיסון ואחד מאִתנו (וגנר) ביקשו מן המשתתפים להקליד במחשב 40 פרטי טריוויה (לדוגמה: "העין של היען גדולה משכלו"). למחצית המשתתפים בניסוי נאמר שעבודתם תישמר במחשב ולמחצית האחרת נאמר שהיא תימחק. כמו כן, למחצית המשתתפים בכל קבוצה נאמר לזכור את המידע בין שהוא נשמר במחשב ובין שלא.
מצאנו שהמשתתפים שסברו שרשימת העובדות נשמרה במחשב זכרו אותה הרבה פחות טוב. נראה שאנשים מתייחסים למחשבים כאל שותפים בקבוצת זיכרון שאותן התחלנו לחקור לפני כמה עשורים, כלומר לפרוק מידע למוח "ענן" במקום לשמור בפנים. הופתענו לגלות שהנטייה הזאת התקיימה גם כשהאנשים התבקשו באופן מפורש לשמור את המידע במוחם. נראה שהנטייה לפרוק מידע למאגרים דיגיטליים חזקה כל כך עד שאנשים אינם יכולים לקבֵּע פרטים במחשבותיהם כשבסביבתם מצוי חבר-מקוון.
בניסוי אחר בדקנו באיזו מהירות אנו פונים לאינטרנט כשאנו מנסים לענות על שאלה. כדי לבחון רעיון זה השתמשנו במבחן שהפסיכולוגים מכנים בשם "מטלת סְטְרוּפּ", שבו המשתתפים בוחנים שורות של מילים הכתובות בצבעים שונים והם צריכים לזהות את צבע המילה ולהתעלם ממשמעותה. בחינת המהירות שבה הם נוקבים בצבע המילה מאפשרת לנו לקבוע באיזו מידה כל אחת מן המילים משכה את תשומת לבם. אם הם מתעכבים בנקיבת צבע המילה אנו מניחים שמשמעות המילה רלוונטית למשהו שהם חשבו עליו. לדוגמה, אנשים רעבים שלא אכלו 24 שעות יהיו אטיים יותר בקביעת צבעה של מילה המציינת מאכל מסוים, בהשוואה לאנשים שבעים. מאחר שמילים הקשורות לאוכל תמיד רלוונטיות לצרכים השוטפים של נבדקים, קשה מאוד להתעלם ממשמעותן ולכן תמיד גוררות זמן תגובה ארוך.
בניסוי שלנו, המשתתפים ביצעו שתי מטלות סטרופ: אחת לאחר שענו על שאלות טריוויה פשוטות והשנייה לאחר שניסו לענות על סדרת שאלות קשות יותר. המילים במטלות סטרופ אלה היו קשורות לשתי קבוצות של חברות מפורסמות, האחת קשורה לאינטרנט: למשל, גוגל באותיות אדומות או יאהו באותיות כחולות, והשנייה קשורה למותגים כלליים: בין השאר, נייק באותיות צהובות או טרגט באותיות ירוקות.
השפעה מרשימה במיוחד נצפתה לאחר שהמשתתפים נשאלו שאלות טריוויה קשות, כאלה שלא יכלו לענות עליהן בכוחות עצמם (לדוגמה, "האם בכל דגלי המדינות בעולם יש לפחות שני צבעים?"). תגובות הנשאלים לצבעי מילים הקשורות באינטרנט היו אטיות באופן ניכר ומכאן משתמע שהאינטרנט עולה במהירות במוחם של אנשים שאינם יודעים להשיב על שאלות. ככל הנראה כשאנו נתקלים בבקשה למידע שאיננו יודעים, הדחף הראשון שלנו הוא לחשוב על האינטרנט – "ידידנו" היודע-כול שיכול לספק לנו מידע לאחר הקשה קלה על המקלדת או פקודה קולית שאינה דורשת כל מאמץ. כשאנו מעבירים את האחריות על סוגים שונים של מידע לאינטרנט, אנו מחליפים למעשה את שותפינו הטבעיים לזיכרון הקבוצתי, חברים, בני משפחה ומומחים אנושיים אחרים, בקשר הזמין לנו תמיד, הענן הדיגיטלי היודע-כול.
במובנים רבים הגיוני לצמצם את חלוקת המידע שלנו בקרב השותפים הפעילים ברשת החברתית הטרנסאקטיבית שלנו, הכוללת חברים ומכרים, ולעבור לשימוש בענן הדיגיטלי. לכאורה, פנטה-בייטים המפוזרים ברחבי האינטרנט מדמים במידה כלשהי את מה שמצוי בראשו של חבר. האינטרנט אוגר מידע, שולף אותו בתגובה לשאלותינו ואפילו מקיים אתנו באופן מפתיע יחסי גומלין בדרכים אנושיות: הוא זוכר ימי הולדת ומגיב לפקודות קוֹליות.
אבל במובנים אחרים האינטרנט אינו דומה לשום אדם שפגשנו אי פעם: הוא תמיד זמין ולמעשה יודע הכול. היקף המידע שאפשר להשיג באמצעות סמארטפון גדול לאין שיעור מזה האגור בראשו של כל אדם, ולעתים קרובות גם בקבוצה שלמה של אנשים. הוא מעודכן תמיד ולמעט היעלמויות כמו בעת הפסקות חשמל, אין הוא נתון לסילופים או לשכחה הפוגמים בזיכרונות המקובעים בראשינו.
היעילות המדהימה של האינטרנט עומדת בניגוד גמור לשיטות החיפוש הישנות. בקשת מידע מחברים כרוכה באיתורם, בתקווה שיֵדעו את העובדות הרצויות ובהמתנה מעצבנת כשהם מפשפשים בזיכרונם, מהמהמים ומחככים בגרונם עד שהם מוצאים את התשובה הנדרשת. באותה מידה מציאת מידע בספר כרוכה לעתים בנסיעה לספרייה, בנבירה בכרטיסיות של קטלוגים ובתעייה בין מדפים כדי למצוא היכן ממוקם החומר הרצוי. פעולת החיפוש עצמה אצל מכר או בספר מדגישה את תלותנו במקורות מידע חיצוניים.
גוגל וויקיפדיה שינו את כל זה. ההבדל בין מקורות פנימיים – מה שאגור בראשנו – ובין מקורות חיצוניים – מה שחברינו יודעים – השתנה באופן קיצוני ברגע שנכנס איש הסוד החדש, האינטרנט. המידע שנשלף מן האינטרנט מגיע לעתים מהר יותר מזה שאנו שולפים מזיכרונותינו שלנו. המיידיות שבה תוצאות החיפוש קופצות על מסך הסמארטפון יכולה לטשטש את הגבולות שבין זיכרונותינו האישיים ובין האוצרות הדיגיטליים העצומים המפוזרים ברחבי האינטרנט. לאחרונה ביצענו ניסויים באוניברסיטת הארוורד כדי לבחון את המידה שבה שילבו אנשים את האינטרנט בתחושת הזהות העצמית שלהם. במחקר זה אנו מנסים שוב לאמת כיצד מחשבותינו פונות במהירות למנועי החיפוש כשאנו נתקלים בשאלת טריוויה. לפני תחילת המחקר תכננו סרגל מדידה לבחינת המידה שבה אנשים מעריכים את קיבולת הזיכרונות שלהם. מי שמסכים עם ההצהרות "אני חכם" "אני טוב בלזכור דברים" יכול להיחשב כבעל הערכה עצמית קוגניטיבית גבוהה.
אחר כך ביקשנו מן המשתתפים לענות על שאלות טריוויה. קבוצה אחת הורשתה להיעזר בגוגל והקבוצה השנייה ענתה על השאלות ללא שימוש במנוע החיפוש. ואז ביקשנו מהם לדרג את עצמם בסרגל המדידה שתכננו. אלה שזה עתה השתמשו באינטרנט לחיפוש תשובות העריכו את עצמם הרבה יותר גבוה. נדהמנו לראות שאפילו מי שתשובותיהם הועתקו מילה במילה מאתר באינטרנט היו משוכנעים שהיכולות המנטליות שלהם הן שיצרו את המידע ולא גוגל.
כדי לוודא שמשתתפים לא ירגישו את עצמם חכמים יותר רק מפני שענו על יותר שאלות בעזרת גוגל, ערכנו ניסוי דומה שבו המשתתפים שלא השתמשו במנוע חיפוש קיבלו מן המערכת משוב שקרי שעל פיו הם ענו נכון כמעט על כל שאלות הטריוויה. גם אז, אף על פי שהמשתתפים בשתי הקבוצות סברו שההישגים שלהם היו טובים באותה מידה, מי שהשתמשו באינטרנט דיווחו שהם מרגישים חכמים יותר.
התוצאות האלה מרמזות שהעלייה בהערכה העצמית הקוגניטיבית אינה נובעת רק ממשוב חיובי מיידי שמגיע מעצם נתינת התשובות הנכונות. השימוש בגוגל נותן לאנשים את התחושה שהאינטרנט נעשה חלק ממערכת הכלים הקוגניטיביים שלהם. המשתתפים במחקר לא ראו בתוצאת חיפוש כלשהי רק נתון, כמו שם או תאריך, שאותו שלפו מדף אינטרנט, אלא תוצר ששוכן בזיכרונותיהם שלהם ומאפשר להם לזקוף לזכותם ידיעת דברים שהם תוצר מובהק של אלגוריתם החיפוש של גוגל. ההשפעה הפסיכולוגית של פיצול זיכרונותינו באופן שווה בין האינטרנט ובין החומר האפור במוחנו מורה על אירוניה שהולכת ומתגברת. נראה שהופעת "עידן המידע" יצרה דור של אנשים הבטוחים שהם יודעים יותר משידעו קודם לכן, שעה שההישענות שלהם על האינטרנט פירושה שהם יודעים הרבה פחות ממה שידעו קודם על העולם שמסביב להם.
ועדיין ייתכן שכשאנו הולכים ונעשים חלקים של "תודעה אינטרנטית" אנו מפתחים גם סוג של אינטליגנציה חדשה, שאינה מעוגנת עוד בזיכרונות המקומיים השוכנים רק במוחנו. ייתכן שכשנשתחרר מן הצורך לזכור עובדות נוכל, כפרטים, לנצל את המשאבים המנטליים החדשים שהתפנו למשימות שאפתניות יותר. ואולי התודעה האינטרנטית המתפתחת תוכל לשלב את היצירתיות של המוח האנושי האינדיבידואלי עם רוחב הידע האינטרנטי ליצירת עולם טוב יותר, ולתקן מעט מאי-הסדרים שעשינו עד כה.
כשההתקדמות בכושר המחשוב ובהעברת המידע מטשטשת את הגבולות בין מוח למכונה, אנחנו יכולים להתעלות מעל לגבולות הזיכרון והמחשבה שנכפים עלינו בשל חסרונות התהליכים המנטליים האנושיים. ואולם, אין זה אומר שיש במגמה הזאת סכנה של איבוד הזהות העצמית שלנו. אנו פשוט ממזגים את ה"עצמי" עם משהו גדול יותר ויוצרים שותפות הדדית פעילה לא רק עם אנשים אחרים אלא גם עם מקור מידע בעל עוצמה גדולה בהרבה מכל מה שהעולם הכיר מאז ומעולם.
לקריאה נוספת
- Transactive Memory: A Contemporary Analysis of the Group Mind. Daniel M. Wegner in Theories of Group Behavior. Edited by Brian Mullen and George R. Goethals. Springer, 1986
- Google Effects on Memory: Cognitive Consequences of Having Information at Our Fingertips. Betsy Sparrow et al. in Science, Vol. 333, pages 776-778; August 5, 2011