הסיפור הראשון

בקיצור

• הומו ספיאנס הוא המין היחיד המוכר לנו שיוצר אמנות פיגורטיבית, עוסק בחשיבה רוחנית ומוסר סיפורים בדויים באמצעות דימויים חזותיים.
• במשך שנים השרידים הקדומים ביותר של ביטוי יצירתי כזה נמצאו באירופה, דבר שהוביל לתפיסה שלפיה אירופה הייתה מעין בית ספר ללימודי ערב עבור המין שלנו.
• ציור מערות באינדונזיה, שמציג לכאורה סצנת ציד גדושה במרכיבים על-טבעיים, הוא עתיק יותר מכל יצירת אמנות בת-השוואה אחרת מאירופה.

בחדר 67 במוזיאון פראדו (Prado) במדריד, הציור "סטורן טורף אחד מבניו" של פרנסיסקו דה גויה שובה את לב הצופים בסצנה של תועבה. הציור מציג את המיתוס היווני על קרונוס (שהפך לסטורן בגרסה הרומית) אשר אכל את בניו מחשש שמא ידיחו אותו משלטונו. מבקרים פירשו את העיבוד של גויה – האל הקניבלי שעיניו פעורות באימה, בושה וטירוף גלויים בשעה שהוא טורף את בנו – כמשל לחורבן שזורעת המלחמה, להתפוררות החברה הספרדית ולמצבו הנפשי המידרדר של האמן.

זוהי אחת מיצירות האמנות העלילתיות הגדולות ביותר בכל הזמנים. ברור שרק יחידי סגולה מגיעים למיומנות עילאית כזאת בהעברת סיפורים באמצעים חזותיים, אך גם בצורותיו הפשוטות הרבה יותר, יש משהו מיוחד בביטוי יצירתי כזה: ככל הידוע לנו, רק המין שלנו, הומו ספיאנס, מסוגל להמציא סיפורים בדיוניים ולהעביר אותם באמצעות דימויים ייצוגיים.

ארכיאולוגים תרים בשקיקה אחרי המקורות להתנהגות האמנותית הייחודית שלנו. במשך זמן רב הדוגמאות העתיקות ביותר לאמנות פיגורטיבית (אמנות שאינה מופשטת) ולתיאורים של יצורים בדיוניים הגיעו מאתרים באירופה ותוארכו בגיל של 40 אלף שנה או פחות. אך בשנים האחרונות חשפו חוקרים דוגמאות קדומות יותר של אמנות פיגורטיבית בדרום מזרח אסיה.

כעת ארכיאולוגים העובדים באי סולאווסי (Sulawesi) באינדונזיה מצאו את שרידי האמנות הפיגורטיבית הקדומה ביותר הידועה עד כה. במאמר שפורסם בדצמבר בכתב העת Nature דיווחו מקסים אובר (Aubert), אדהי אגוס אוקטביאנה (Oktaviana) ואדם ברום (Brumm) מאוניברסיטת גריפית' באוסטרליה, עם עמיתיהם, שיצירת האמנות – ציור מערה – מציגה ככל הנראה כמה דמויות אנושיות פנטסטיות הצדות בעלי חיים מציאותיים. אם הם צודקים, הממצא עשוי להתברר כתיעוד המצויר הקדום ביותר בעולם לאומנות הסיפור ולחשיבה על-טבעית.

איור: Mapping Specialists

סצנה עתיקה

בשנת 2017 גילה הצוות ציור קדום במערה בשם ליאנג בולו סיפונג 4 (Leang Bulu' Sipong 4) באזור הסלעים הקרסטיים של מרוס-פאנגקפ (Maros-Pangkep) בדרום סולאווסי – נוף עוצר נשימה של עמודי אבן וצוקים מאבני גיר בולטות. על הקיר המסולע של המערה, שישה ציידים קטנים מתעמתים עם תאו ענק, ומנופפים בחבלים או בחניתות. בקרבתם, ציידים אחרים מתקיפים עוד תאואים, וגם חזירים. הציידים נראים אנושיים בטבעם, אך מפגינים גם תכונות חייתיות מסתוריות – לדוגמה לאחד מהם יש זנב, ולאחר יש מקור.

בני כלאיים כאלה של אדם וחיה נקראים תריאנטרופים (מהמילים היווניות ל"בהמה" ו"אדם"), והם נחשבים כסימן לחשיבה רוחנית – לדוגמה המינוטאור בעל ראש השור מהמיתולוגיה היוונית, או האל המצרי אנוביס בעל ראש התן. החוקרים מעלים את האפשרות שהדמויות השונות – שצוירו בצבע של חלודה ישנה – כולן חלק מאותה סצנה. לדבריהם, ייתכן שהציור מציג שיטת ציד קהילתית המוכרת כהנסת הניצודים, שבה מבריחים את הטרף מהמחסה שלו ומניסים אותו לעבר הציידים.

כדי לתארך את התמונות, החוקרים מדדו את ההתפרקות הרדיואקטיבית של אורניום במשקעים מינרלים שנוצרו עליהן. באמצעות דגימת משקעים מכמה אזורים ברחבי המשטח המצויר, הצליחו לצמצם את טווח התאריכים האפשרי לתקופה שלפני 43,900 עד לפני 35,100 שנה.

אם הציור הוא בן 43,900 שנה לפחות, כפי שטוענים אובר ועמיתיו, הוא יגבר בכמה אלפי שנים על שיאן האמנות הפיגורטיבית הקדומה ביותר הקודם – ציור בן 40 אלף שנה של חיה דמוית פרה שנמצאה במערה בבורנאו. הוא יביס גם את הצלמית "ארי-אדם" בת ה-39-40 אלף שנה, שהחזיקה בגאון במשך שנים רבות בתואר התריאנטרופית המוקדמת ביותר, כמו גם את סצנת הציד בת ה-17 אלף שנה שנה ממערת לאסקו (Lascaux) המפורסמת בצרפת.

מערה באתר ליאנג בולו סיפונג 4 בסולאווסי. ציור פיגורטיבי? | צילום: קים ניומן

המיקום הגיאוגרפי של התמונה משמעותי. אף על פי שמומחים הכירו כבר לפני זמן לא מועט בכך שהאדם החל את דרכו באפריקה, "אירופה נחשבה למעין 'מוסד ללימודי ערב' של האנושות," אומרת הארכיאולוגית אפריל נורוול (Norwell) מאוניברסיטת ויקטוריה בקנדה, משום שכל הדוגמאות הידועות הקדומות ביותר לקיומן של אמנות והתנהגויות מורכבות נוספות נמצאו שם. בפועל, דפוס הגילויים פשוט משקף את ההיקף הלא פרופורציוני של המחקר הארכיאולוגי שנעשה באירופה, ובמיוחד בצרפת. "הגילוי החדש הזה מצטרף לתיעוד העשיר הקיים כבר של אמנות סלע מוקדמת ומגוונת [מאינדונזיה ואוסטרליה], ומדגיש כמה חשוב המחקר שנעשה מחוץ לאירופה", אומרת נורוול.

גם מקומו של הציור החדש מעורר סקרנות, שכן הוא שוכן במערה שהכניסה אליה נמצאת בגובה של כשבעה מטרים מעל פני הקרקע והגישה אליה קשה ודורשת ממבקרים מודרניים להשתמש בסולם או בציוד טיפוס. ציורי המערות המוקדמים באירופה נמצאו לעיתים קרובות במעברים עמוקים השרויים בעלטה מוחלטת, שהיה קשה לגשת אליהם ולעבוד בהם. זה מרמז שלמקומות האלה הייתה כנראה משמעות מיוחדת בעיני האמנים.

ברום מציין שרוב הציורים העתיקים בסלוואסי נמצאים בקרבת הכניסות למערות ולמחסי סלעים, כך שהם נמצאים באזור מואר, ולא בעלטה. אך כמו בציור בליאנג בולו סיפונג 4, יצרו אותם במערות ובכוכים גבוהים ובלתי נגישים על פני עמודי הסלע וצוקי הגיר באזור.

"פרט לאמנות אין באתרים האלה שום עדות אחרת להתיישבות אנושית, ואנחנו מניחים שהקדמונים השתמשו בהם רק ליצירת הציורים", אומר ברום. "איננו יודעים מדוע. אך ייתכן שליצירת ציורי מערות במקומות כל כך נידחים ולא נגישים, הרחק מעל פני הקרקע, הייתה משמעות תרבותית וסמלית זו או אחרת". הוא מוסיף שכדי להגיע לאתרים האלה היו האמנים צריכים כנראה לטפס על ענפי צמחים מטפסים או שמא על כלונסאות במבוק – או במקרים מסוימים, לפלס את דרכם בתוך מבוך המעברים במעמקי המערות שבלב העמודים הקרסטיים.

הגישה למערה בסולמות בלבד – משמעות תרבותית וסמלית | צילום: קים ניומן

עם זאת, אף על פי שהאמנים הקדומים בסולוואסי וגם מקביליהם באירופה יצרו כנראה כולם את יצירותיהם במקומות רוויי משמעות והשתמשו בקונבנציות עיצוביות דומות בהצגת דמויותיהם, "סביר להניח שלא היה קשר היסטורי או תרבותי ישיר כלשהו בין אמנות החיות שנעשתה בעידן הקרח באינדונזיה ובאירופה", אומר ברום.

אכן, אף שהתמונה החדשה שהתגלתה עשויה להזיז אחורה את המועד המוקדם ביותר שבו נעשתה האמנות התריאנטרופית, הפיגורטיבית והעלילתית המוקדמת ביותר, היא חושפת מעט מאוד על הכוח המניע שעמד מאחורי היווצרות הביטוי היצירתי הזה. כבר עשורים רבים תוהים המלומדים מאין נובע הפער הרב בין היווצרות האנטומיה האנושית המודרנית לבין מקורותיהם של דפוסי התנהגות אנושיים מודרניים, כמו יצירת אמנות. בעוד שהאנטומיה המודרנית התפתחה לפני מאות אלפי שנים, המרכיבים של התנהגות מודרנית – על פי מה שמלמדים שרידי התרבות החומרית שהשתמרה בתיעוד הארכיאולוגי – נוצרו למעשה מאוחר יותר.

יש מי שטוענים שאולי שינוי מאוחר יותר בכישורי החשיבה של קדמונינו הצית בהם את הכוח היצירתי. אחרים מניחים שגורמים תרבותיים, חברתיים או סביבתיים – או שילוב כלשהו שלהם – ליבו את אש היצירתיות שלהם. "למרבה הצער, אמנות המערות הזאת שתיארכנו לא מספקת לנו כל תובנה ישירה ביחס לשאלה המעניינת הזאת!" אומר ברום. אך לאור הראיות הקיימות הוא חושד שמלאכת הסיפור של סיפורים בדיוניים נולדה הרבה לפני הציור הזה – "אולי אפילו לפני שהמין שלנו התפשט מחוץ לאפריקה".

התמונה עשויה לשפוך אור גם על היבטים נוספים בנפשם של קודמינו. "אחד הדברים המעניינים ביותר אצל בני אדם הוא זיכרון העבודה המתוגבר שלנו", מסבירה נורוול. "הוא מאפשר לנו לתכנן תוכניות לעתיד, לארגן אירועים במוחנו לפני ביצועם וכמובן לספר סיפורים". היא מציינת שהאנתרופולוגית פולי וייזנר (Weissner) מאוניברסיטת יוטה הראתה שבשבטי ציידים-לקטים רבים בימינו אנשים מדברים על דברים שונים בהתאם לשעה ביום. בשעות היום הם נוטים לרכל או לדון בנושאים כלכליים ובפוליטיקה. בלילה, לעומת זאת, הם מספרים סיפורים ושרים שירים.

בחלק מהציור, דמויות שנראות תריאנטרופיות צדות תאו מקומי | צילום: רנטו סארדי

"סיפורים ושירים הם מה שמגבש אנשים", מציינת נורוול. "הלוח הזה מרמז שהמסורת הזאת של סיפור סיפורים קיימת כבר [עשרות] אלפי שנים. הסיפורים האלה יכולים לעסוק באירועים אמיתיים או מיתולוגיים – הם יכולים ללמד ולבדר בעת ובעונה אחת". גם אם כנראה לעולם לא נדע למה בדיוק התייחס הלוח הסולאווסי, היא אומרת, "כשאנחנו אוספים את הסיפורים האלה, את הסצנות האלה, אנו מתחילים להבין מה היה משמעותי עבור האנשים שחיו בזמן ההוא ובמקום הזה".

שאלות פתוחות

לגבי השאלה מי צייר את הדמויות בליאנג בולו סיפונג 4: לא נמצאו שרידי שלדים אנושיים מהתקופה ההיא במערה הזו או בכל אתר אחר בסולאווסי. אנחנו יודעים שגם מיני אדם אחרים פרט להומו ספיאנס, למשל הניאנדרטלים, יצרו אמנות, אם כי עד כה מסתמן שהיא הייתה מופשטת בלבד. אנחנו יודעים גם על עוד מיני אדם ששכנו בדרום מזרח אסיה בעבר הלא כל כך רחוק: הוֹמוֹ פְלוֹרֵסִיֶּנְסִיס (Homo floresiensis) התגורר באי האינדונזי פלורס לפני 60 אלף שנה, הוֹמוֹ לוזוננסיס (Homo luzonensis) חי בפיליפינים לפני 50 אלף שנה, ומחקר גנטי הסיק שקבוצת דֵנִיסוֹבִים שהצליחה לשרוד התרבתה כנראה עם הומו ספיאנס באינדונזיה או בגינאה החדשה לפני 15 אלף שנה בלבד.

כששאלו אותו אם ייתכן שאחד מהמינים האחרים האלה צייר את סצנת הציד, ברום השיב, "בהתחשב באופיים המתוחכם של הציורים, השערתנו הנוכחית היא שבני אדם מודרניים – אנשים עם אותה 'ארכיטקטורה' חשיבתית כמונו – יצרו את אמנות המערות הזאת. אנו מניחים שהאנשים האלה התבססו בסולאווסי במסגרת גל הגירה מוקדם של הומו ספיאנס לאינדונזיה לפני 50-70 אלף שנה לפחות".

למעלה: תמונה פנורמית של כל ציורי הסלע; למטה: תעתיק נקי של חלקי הציורים ששרדו | צילומים: אדהי אגוס אוקטביאנה, רנטו סארדי ואדם ברום

אך יש עדיין מחלוקת בנוגע לתחכום של הציור הזה. הארכיאולוג פול פטיט (Pettitt) מאוניברסיטת דרהאם באנגליה, מומחה לאמנות מוקדמת שלא היה מעורב במחקר החדש הזה, מציין שחיה אחת מהקבוצה אכן נוצרה לפני 43,900 שנה לפחות, אך רוב הדמויות האחרות לא מתוארכות. "נדיר להפליא למצוא 'סצנות' שלמות באמנות מעידן הפּלֶיסטוֹקֵן", הוא מציין. "באירופה, באפריקה או בצפון אמריקה היינו מתארכים סצנה כזאת ללא יותר מאשר [עשרת אלפים] שנה".

פטיט מעיר שהתריאנטרופים לכאורה לא צוירו באותו קנה מידה כמו החיות שהם צדים כביכול. "האם ייתכן שהם לא קשורים לחיות?" הוא תוהה. או שמא הם נוצרו בשלב הרבה יותר מאוחר? "אנחנו יודעים ש'מערות מצוירות' באירופה עוטרו בפועל במשך כמה שלבים, שאלפי שנים מפרידות ביניהם", הוא אומר. אפשר להיעזר בניתוח גיאוכימי של הצבענים (פיגמנטים) שבהם השתמשו הציירים כדי לבסס את הביטחון בכך שהציורים בליאנג בולו סיפונג 4 הם בני אותה תקופה.

פטיט גם אינו משוכנע שהציידים הם תריאנטורפים – או אפילו דמויי אדם. "חלקם מטושטשים ובהחלט פתוחים לשאלות", הוא טוען. "אפילו הדמויות הברורות ביותר עשויות להיות יצורים שהולכים על ארבע", הוא מוסיף ביחס למתאר האופקי של הדמויות הללו. והחניתות לכאורה הן פשוט "קווים ארוכים שנמתחו ליד כמה מה'אנשים' – ולא ממש נשק ביד", הוא אומר. "אז עדיין לא ברור אם הם מייצגים בני אדם, ובמקרה שזו אכן סצנה שלמה, האם היא אכן מציגה ציד".

אולי מחקר נוסף בעתיד יספק פתרון. הסריקות שעשה צוות המחקר באזור חשפו עוד אתרים רבים שיש בהם ציורים פיגורטיביים שלא תוארכו עדיין. אולי הם יספקו רמזים חדשים על מקורותיו של מוח האדם המודרני, שיוצר ציורים, מספר סיפורים וממציא אגדות.

פורסם במקור בגיליון מרץ 2020 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן

לעיון נוסף

• Earliest Hunting Scene in Prehistorc Art. Maxime Aubert et al.in Nature, Vol 576, pages 442-445, December 19-26, 2019.

מארכיון סיינטיפיק אמריקן

• The Morning of the Modern Mind. Kate Wong, June 2006.