החיים החברתיים של הבבונים באמבוסלי

בקיצור

• במשך קרוב לחמישים שנה תיעדו אנשי פרויקט מחקר הבבונים באמבוסלי את התנהגותם של בבונים בטבע בעזרת אמצעי תצפית מדויקים. הנתונים מגלים שבבונים שנמצאים במצוקה בתחילת חייהם נוטים למות בגיל צעיר יותר מאחרים.
• עם זאת, ראיות חדשות מעידות שבבון יכול להתגבר על תחילת חיים קשה אם יפתח קשרים חברתיים חזקים עם אחרים בקהילתו. חוקרים באמבוסלי טוענים שקשרים חברתיים יציבים עשויים למלא תפקיד בבריאות ביולוגית.
• הרעיונות החדשים האלה במדע האבולוציה יכולים לשנות את הבנתנו (וגישתנו) ביחס לבריאות הציבור. בני אדם שחוו מצוקה בילדות נוטים לחלות יותר: האם קשרים חברתיים חזקים יוכלו להציל אנשים מנקודות מוצא קשות?

השחר בערבה בשולי הפארק הלאומי אמבוסלי בדרום קניה זה עתה הפציע. בחורשת עצי שיטה להקה של כמעט 70 בבונים צהובים פותחת מוקדם את הבוקר. מאחרי קום אחדים ישנים על הענפים הגבוהים, אך אחרים כבר החלו לרדת בזה אחר זה אל העשבייה הנמוכה.

היאוואת'ה (Hiawatha), נקבה בת שש, פולה לכלוך וחרקים מפרוותה של אחותה הגדולה הוג'ה (Hoja). "כמו אדם שמתעורר, מתקלח, מצחצח שיניים ומסרק את השיער", אומר בקול חרישי קיניואה ורוטיר (Warutere), עוזר שטח בכיר בפרויקט מחקר הבבונים של אמבוסלי. "לפני שהם יוצאים לדרך הם מתחברים בצורה כזאת. אמהות מסרקות ילדים. חברים מסרקים חברים".

חלק מהקטנים כבר משחקים. הקטן ביותר, הואווי (Huawey), בן פחות מחודשיים ועדיין מדדה מעט. הוא מכוסה עדיין בפרווה שחורה אופיינית, עם פנים ורדרדים של תינוק, אך בקרוב פרוותו תזהיב, ובהמשך תהפוך אפורה-חומה. הוא מתגלגל עם חבר והם חובטים זה בראשו של זה כמו חתלתולים. אולם כל כמה דקות הואווי חוזר לרגע לחיק אימו היאוואת'ה, לפני שהוא יוצא מחדש.

גורלם של הואווי וחבריו מעניינים במיוחד את סוזן אלברטס (Alberts), שעומדת ליד ג'יפ 4X4 מכוסה בוץ וצופה במשקפת. אלברטס, ביולוגית אבולוציונית מאוניברסיטת דיוק (Duke) ומנהלת שותפה של המיזם, חוקרת את להקת הבבונים הזאת כבר 34 שנה. מיזם אמבוסלי, שייסדו ב-1971 הפרימטולוגים ז'אן וסטיוארט אלטמן, נועד מתחילתו לחפור למעמקי השורשים האבולוציוניים של התנהגות חברתית בחייהן של החיות הללו. מוקד העבודה העדכני של הצוות הוא ההשלכות ארוכות הטווח של אירועים שקורים בתחילת החיים.

חוקר השטח לונגידה סיודי מחפש בבונים באמצעות קולרי איתור | צילומים: ניקול סובקי

סיכוייהם של הואווי וחבריו כבר קלושים. עליהם לצלוח את מה שאלברטס מכנה "האתגר הדרוויניאני". 50-30 אחוז מהבבונים בטבע לא מגיעים לגיל שנה, לרוב בגלל מחסור במזון, מחלות וטורפים. אך חייהם של אחדים מביניהם קשים יותר מאחרים – למשל אם נולדו במהלך בצורת או התייתמו. במחקר אורך ראשון מסוגו, שפורסם ב-2016, גילו החוקרים באמבוסלי שמצוקה בתחילת הדרך מפחיתה את תוחלת החיים במידה ניכרת, עד כדי מחצית.

עם זאת, החוקרים באמבוסלי מצאו לאחרונה מקור הגנה פוטנציאלי מפני מצוקה מוקדמת: יחסים חזקים ויציבים עם בבונים אחרים. כעת הם מנסים להבין באיזו מידה צריך הבבון לגייס מערכות יחסים כדי להיחלץ מהנתיב האומלל שהתווה לו גורלו. זוהי שאלה מכריעה לא רק לבבונים, אלא גם לבני אדם שהחלו את חייהם ברגל שמאל.

יש כמובן הבדלים בולטים בין בבונים לבני אדם. אך קווי הדמיון בין המרכיבים הבסיסיים של החיים מובהקים – החל מהסביבה המוקדמת וכלה במערכות היחסים החברתיים של בוגרים ודפוסי תמותה. אכן, מחקר על מקורות התפתחותיים של בריאות אנושית מצא שמשקל נמוך בלידה ותזונה לקויה של האם מגדילים את הסבירות לסבול ממגוון בעיות בריאות בהמשך החיים. מחקרים רטרוספקטיביים (במבט לאחור) מצאו גם שטראומות פסיכולוגיות מוקדמות כמו התעללות או התייתמות מהורה קשורות גם הן לעלייה בסיכוי לפתח בעיות נפשיות ורפואיות בחיים הבוגרים.

חברי הלהקה של יודה (Yoda) בערבה

בזכות פחות משתנים מבלבלים וחיים קצרים יותר (אך לא קצרים מדי), הבבונים מספקים הזדמנות מעניינת לגשר בין המחקר האבולוציוני לבין בריאות הציבור, וכן להבין יותר את מקורותיהן של מחלות ואיך אפשר להתגונן מפניהם. אליזבת ארצ'י (Archie), מנהלת עמיתה באמבוסלי ואקולוגית התנהגויות באוניברסיטת נוטרדם, מסבירה כי "העובדה שאנחנו רואים קשר בין תמיכה חברתית לחיים ארוכים אצל בעלי חיים שאין להם בתי חולים או מישהו שיסיע אותם לבתי חולים אומרת שכנראה מעורב כאן גורם אחר, שהוא ביולוגי ביסודו". במילים אחרות, לא מספיק שהטיפול הרפואי יהיה זמין כדי להיות בריאים. להבנת העובדה הזאת עשויות להיות משמעויות מרחיקות לכת לבריאות הציבור.

מכים שורשים באמבוסלי

כשבני הזוג אלטמן הגיעו לראשונה לאפריקה ב-1963, רק פרימטולוגים מעטים עבדו בטבע הפראי. הם בילו חודשים בחיפושים בקניה וטנזניה לפני שבחרו באמבוסלי כאתר לעבודת השטח שלהם. חורשות עצי השיטה והערבות הפתוחות שמשתרעות על פני כ-400 קמ"ר סיפקו ראות טובה ואלפי בבונים שאפשר להתחקות אחריהם, לצד פילים, זברות וג'ירפות.

אחרי שהקימו אתר קבוע למחקרי שדה ב-1971, הלכה ז'אן אלטמן, שלמדה במקור מתמטיקה לפני שלקחה את הפרויקט לידיה, ושקלה ברצינות איך לתעד בקפידה מידע תצפיתי. היא פיתחה טכניקה שיטתית שבה חוקרים עוקבים אחר חיות מסוימות בסדר מסוים לאורך תקופה מוגדרת, ורושמים בזהירות מה כל אחת עושה ועם מי. המאמר הסופי שלה על שיטות דגימה, שפורסם ב-1974, אִפשר מדידה הגיונית של התנהגויות בטבע. הוא הפך למעין תנ"ך של פרימטולוגיה.

מנהל הפרויקט רפאל מוטוטואה מחפש בבונים

אלטמן דחפה גם לבצע שני דברים שהיו אז מאוד לא שגרתיים. ראשית היא הפנתה את תשומת הלב לנקבות בימים שבהם אור הזרקורים הופנה לעבר אלימות זכרית (לצד ההנחה שתחרות אלימה קובעת את גורלה של חיה). "שררה אז גישה, לעיתים מפורשת ולעיתים מרומזת, שזכרים הם מוקד הפעילות האבולוציונית", אמרה כשפגשנו בה בקיץ 2017 במשרדה באוניברסיטת פרינסטון, שם היא מכהנת כפרופסור בדימוס לאקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית.

אך החברה הבבונית מאורגנת סביב מערכות ייחוס מטריארכליות (אמהיות). נקבות נשארות בדרך כלל כל חייהן באותה קבוצה, בשעה שזכרים ממשיכים הלאה לאחר הבגרות המינית. "הרגשתי שאצל יונקים במיוחד, ואפילו יותר מכך אצל קופי אדם (פרימטים) כולל בני האדם עצמם, הנקבות שלטו לא רק בחייהן שלהן – כמו כל אחד – אלא גם על הדור הבא. למה שזה לא יהיה רלוונטי לאבולוציה?" אלטמן גם ידעה שהיא צריכה לנבור בזה לאורך זמן, ולאסוף מידע על אותן להקות של חיות במשך כמה וכמה דורות. "היה ברור מאוד שהתוצאות יגיעו רק בהמשך הדרך", היא אומרת. "האקשן האמיתי הוא בדורות".

צוות המדענים באמבוסלי משמש כיום מערכת ייחוס נקבית כשלעצמו – במובן האקדמי. אלטמן עדיין המנהלת. אלברטס הגיעה לאמבוסלי שנה לאחר סיום לימודיה הגבוהים ב-1984 והייתה אחת התלמידות הראשונות לתואר שני של אלטמן, לפני שהפכה למנהלת. שתי המנהלות השותפות האחרות, ארצ'י וג'ני טונג (Tung), ביולוגית אבולוציונית מאוניברסיטת דְיוּק, היו תלמידות לתואר שני של אלברטס. יחד הן חוקרות הכול, החל בדמוגרפיה של שש הלהקות שהן עוקבות אחריהן וכלה במיקריוביום ובגנטיקה של החיות. בין שלושת עוזרי השטח הבכירים הקנייתים, ורוטיר (Warutere) הוא הצעיר ביותר, עם 23 שנות ניסיון בלבד. מנהל הפרויקט רפאל מוטוטואה (Mututua) וסגנו סרח סאיאלל (Sayialel) הצטרפו למיזם בשנות ה-80. אפילו צוות עובדי המחנה, הנהגים והטבח, הם ותיקים.

תיעוד של מגעים חברתיים בלהקה של אקשיה

היתרונות של הידע המערכתי העמוק הזה ניכרים בשטח. ורוטיר, בדומה למוטוטואה וסאיאלל, מזהה כל חיה במבט ראשון – אפילו אם הוא נמצא בתנועה או מציץ מבין העצים. בשעה שאנחנו צופים בלהקה מתחילה את יומה, הוא רושם בפנקס קטן צהוב הערות בשטח על לידות, מיתות, פצעים נראים לעין ומצבי רבייה, שהנקבות מפרסמות על פי מידת הנפיחוּת והצבע של ישבנן. כשמרשם האוכלוסין מסתיים, ורוטיר מתחיל לאסוף מידע בדיוק כפי שאלטמן הטוותה לפני שנים. הוא בוחן בבונים יחידים במשך עשר דקות בכל פעם, ורושם מה הם עושים – אוכלים, נחים, מסרקים את עצמם וכדומה – ועם מי. הוא ועמיתיו מוודאים שהתצפית על כך חיה נמשכת פחות או יותר אותו זמן.

הכפילו את הנתונים של היום בבוקר בשתי תצפיות ביום, שישה ימים בשבוע, 52 שבועות בשנה ו-48 שנה, ותקבלו מסד נתונים שאין דומה לו כמעט בשום אוכלוסיית בר אחרת. היא כוללת כ-1,800 חיות במשך שישה דורות וחצי. והרישומים הם אינטימיים. גיליונות הנתונים המקודדים מספרים את סיפורן של אלפי אינטראקציות בודדות כמו אלו שראינו בין הוג'ה, היאוואת'ה והואווי.

כוחן של התחלות

אחרי יותר מארבעים שנות איסוף פרטים על חיי הבבונים, עלה בדעתם של החוקרים באמבוסלי שמחקרם יכול להיות רלוונטי לתחום המתפתח באפידמיולוגיה האנושית העוסק במקורות ההתפתחותיים של הבריאות. תיאוריות לגבי ההשפעה של סביבות מוקדמות על מחלות בבגרות החלו לצבור תאוצה כבר משנות ה-80. אך הן נותרו לא בדוקות. ואצל בני אדם קשה להבחין בין ההשפעות של מצוקות מוקדמות לבין הבדלים בהרגלים בריאותיים ובנגישות לטיפול רפואי.

מוטוטואה וסיודי עוקבים אחר קבוצת הבבונים הצהובים של אקשיה בשעת דמדומים

ההכרה בחשיבות האפשרית של ההתפתחות המוקדמת נולדה ב-1986, כשהאפידמיולוג הבריטי המנוח דיוויד ברקר (Barker) פירסם את המאמר הראשון בסדרת מאמרים שהדגישו את הקשר בין תת-תזונה ברחם לבין מחלות בבגרות כמו סוכרת, יתר לחץ דם והתקפי לב. בין השאר מצא ברקר ששיעורים גבוהים של סוכרת סוג 2 אצל בריטים מבוגרים בשנות ה-60 לחייהם היו קשורים למשקל נמוך בלידה.

ברקר ועמיתיו העלו בדעתם שתת-תזונה עוברית יכולה לשמש בסיס לסיכון ארוך טווח למחלות כרוניות שאנחנו מקשרים בדרך כלל דווקא למבוגרים שסובלים מעודף משקל, מסביר האנתרופולוג כריס קוזאווה (Kuzawa) מאוניברסיטת נורת'ווסטרן.

מקבץ של ניסויים טבעיים מצערים מצביע על דבר דומה. בסוף מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, תושבים של אזור בהולנד שהיה תחת כיבוש גרמני גוועו ברעב בחורף של 1944/5, כשהרכבות הושבתו וקטעו את הגישה למזון. מחקר ארוך טווח על "חורף הרעב ההולנדי", שהתחקה אחר הניצולים, הראה השפעות על מחלות לב וכלי דם, חילוף החומרים ותפקוד שכלי אצל מבוגרים הולנדים שנולדו בעונת הרעב.

לאור הממצאים האלה פיתחו ב-1992 ברקר וק' ניקולס היילס (Hales), ביוכימאי מאוניברסיטת קיימברידג', את השערת הפנוטיפ החסכן, שקובעת כי יצור שמתמודד בראשית חייו עם תנאים קשים נאלץ להתפשר על היבטים התפתחותיים כדי לשרוד בטווח הקצר (למשל עובר שסובל מתת-תזונה עשוי לשנות את דפוסי עיבוד הגלוקוז שלו).

כעשר שנים לאחר מכן הם הבחינו שאצל מינים מסוימים, ובמיוחד חרקים, תנאים קשים בתחילת הדרך יכולים לנבא את סביבות המחייה של הבוגרים. הם הגדירו מחדש את ההשערה שלהם וקראו לה "תגובה אדפטיבית (תורמת לתפקוד חיובי) חזויה", שקובעת כי הסתגלות לתנאים קשים בתחילת הדרך יכולה להכין טוב יותר את הפרט לתנאים דומים בהמשך חייו. התיאוריה מדגישה שחוסר התאמה – תת-תזונה בילדות ואוכל זמין בעקבותיה – היא למעשה מתכון למחלות. הרעיון התפשט במהירות בין מומחים בבריאות הציבור. "קשה להפריז במידת ההתקבלות של המודלים האלה בקהילה המדעית כיום", אמרה אלברטס לאחרונה בהרצאה.

שינויים בתגובות נרכשות נשענים על רעיון הגמישות ההתפתחותית, כלומר היכולת של יצור חי למצוא יותר מדרך אחת להתמודד עם סביבתו ולהסתגל אליה. את הדוגמאות הטובות ביותר של העיקרון הזה אפשר למצוא אצל בעלי חיים שחיים תקופה קצרה, כגון מינים של נברן סיבירי. על סמך סימנים שהם מקבלים עוד ברחם מהמלטונין של אימם, נברנים שנולדים בתחילת הקיץ מתפתחים ומתרבים במהירות, בשעה שאלה שנולדים כשהימים מתקצרים חווים התפתחות איטית יותר ולא מתרבים עד שהשמש חוזרת.

חוקרים אחרים נתקלו במקרה בצל הארוך שמטילים לחצים פסיכולוגיים וחברתיים מוקדמים. בשנות ה-80, הרופא וינסנט ג' פליטי (Felitti) ניהל מרפאה להשמנת יתר בקליפורניה. הייתה לו מטופלת שמשקלה נראה קשור להתעללות מינית שחוותה בילדות. הדבר דירבן את פליטי לחפש את הקשר בין חוסר תפקוד משפחתי בילדות למחלות והתנהגות מסוכנת בבגרות.