האמת המרה
על טיפולי המרה

המקרה המתועד הראשון של "ריפוי" הומוסקסואל כך שיימשך לנשים ולא לגברים פורסם ב-1899. הפסיכיאטר הגרמני אלברט פון שרנק-נוצינג (von Schrenck-Notzing) טען שבעזרת עשרות שעות היפנוזה וכמה ביקורים בבתי זונות הוא הצליח להפוך מטופל הומוסקסואל להטרוסקסואל. כבר אז התעוררה מחלוקת מדעית בנושא, שסבבה קודם כל סביב השאלה מה גורם לתופעת ההומוסקסואלית: בעוד פסיכיאטרים אחרים בני התקופה סברו שזהו מצב מולד, פון שרנק-נוצינג סבר שהיא נובעת מ"חולשה פתולוגית של כוח הרצון", המונעת מהאדם להתנגד לדחפים מיניים סוטים, שגם הם עצמם אינם מולדים אלא נרכשים במהלך החיים. אחת ההוכחות שהציג לטענתו התבססה על אותו "ריפוי" של הומוסקסואלים, שיריביו טענו שכלל לא התרחש. שהרי אם אפשר לרפא הומוסקסואליות, נובע מכך שזוהי מחלה.

כמה עשרות שעות של היפנוזה, וביקור בבתי זונות. פון שרנק-נוצינג מבצע היפנוזה, 1885 | ויקיפדיה, Albert von Keller

מסתמכים על הנחה מוטעית

מאז ועד היום, טיפולי ההמרה עדיין נשענים על אותה הנחת יסוד, ובה בעת משמשים להצדיק אותה: שהומוסקסואליות היא מצב פתולוגי, מחלה, והיא אינה מולדת אלא מתפתחת אצל אנשים מסוימים בשל האופן שבו גדלו. הנחה זו אינה נכונה, כפי שהראו מחקרים רבים בעשרות השנים האחרונות. יותר מכך – בעיננו לא ניתן להצדיק עמדה מוסרית הקוראת לשינוי טבעו של אדם, או "לריפוי" של נטיות שאינן פוגעות בו או באחרים, אפילו אם שינוי כזה היה אפשרי (והנתונים מראים שהוא אינו אפשרי). בסופו של דבר, הגורם לאומללות של אותם אנשים שביקשו ועדיין מבקשים לעבור טיפולי המרה אינו ההומוסקסואליות שלהם, אלא ההומופוביה של הסביבה. עצם קיומם של טיפולים המיועדים "לרפא" הומוסקסואליות תורם לתפיסה שלה בציבור כמחלה, וכך מחמיר את הבעיה – וזאת עוד לפני שלוקחים בחשבון את הנזק למטופלים עצמם.

זו גם עמדתם של כל ארגוני הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה במערב, אך לא תמיד זה היה כך. בכתבה נסקור את ההיסטוריה של טיפולי ההמרה, ננסה להבין מה גרם לכך שאותם ארגונים שינו את עמדתם בקשר אליהם, ונראה כיצד בשנים האחרונות גופים דתיים תפסו את מקומם של הפסיכולוגים. נתרכז בטיפולי המרה שמיועדים לגברים הומוסקסואלים וביסקסואלים, שכן רק מעט מהטיפולים פונים לנשים, וכמעט ואין מחקרים על טיפולים אלו.

במהלך המאה ה-20 נעשו ניסיונות שונים ומגוונים לשנות את הנטייה המינית של הומוסקסואלים, בין השאר בגישות רפואיות. במקרים הקיצוניים ביותר, הטיפולים האלו כללו השתלת אלקטרודות במוח בשביל לגרות באופן ישיר את מרכזי ההנאה בזמן שהמטופל מקיים יחסי מין עם אישה, הסרת האשכים של גברים הומוסקסואליים והחלפתם באשכים שנלקחו מגברים סטרייטים, ואפילו לובוטומיה – כריתה של חלק מהמוח או פגיעה בתפקודו. כל אלו, למרבה ההקלה, חלפו מהעולם. אנחנו נתמקד בטיפולים הפסיכולוגיים, שרובם משתייכים לאחת משתי גישות: הפסיכואנליטית או ההתנהגותית (ביהביוריסטית).

עיכוב בהתפתחות

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליטיקה, סבר שהומוסקסואליות נובעת מעיכוב בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית התקינה, לרוב בשל בעיות שמקורן במשפחה: אם הצמודה מדי לתינוק ואב מרוחק רגשית או חסר. עם זאת, הוא לא סבר שזהו מצב שבהכרח צריך, או אפשר, לתקן. כאשר אם לבן הומוסקסואל כתבה לשאול בעצתו, הוא כתב לה בחזרה: "הומוסקסואליות ודאי אינה יתרון, אבל היא לא דבר שיש להתבייש בו, לא מידה רעה, לא ניוון, היא לא יכולה להיות מסווגת כמחלה – אנחנו רואים בה וריאציה של התפקוד המיני... זהו אי-צדק גדול לרדוף את ההומוסקסואליות כפשע, וגם אכזריות". פרויד הוסיף שניתן לנסות ולשנות את הנטייה המינית, אך טיפול כזה לעתים קרובות נכשל. במקום זאת, הוא העדיף להציע לבן טיפול אחר: "אם הוא עצוב, נוירוטי, קרוע בשל קונפליקטים פנימיים, חווה קושי בחייו החברתיים, אנליזה עשויה לספק לו הרמוניה ושלוות נפש, גם אם הוא יישאר הומוסקסואל וגם אם ישתנה", כתב.

לרוע המזל, הדורות הבאים של פסיכואנליטיקאים אימצו את טענתו של פרויד לגבי מקורה של ההומוסקסואליות, שלא נשענה על ראיות מדעיות, אך לא את גישתו לטיפול. בשנות ה-50 וה-60 התפרסמו כמה מחקרים שהציגו טיפולי המרה פסיכואנליטים. חלקם הראו הצלחה מסוימת – 27 אחוזים של המרה במחקר אחד, כמעט 50 אחוזים באחר. אלא שמחקרים אלו זכו לביקורת רבה, מכמה כיוונים. ראשית, כמעט כולם היו מבוססים על דיווח עצמי – המטופלים היו נשאלים, זמן מה לאחר הטיפול, אם הם נמשכים לגברים ולנשים, והאם קיימו יחסי מין עם גברים או נשים. דיווח עצמי הוא בעייתי במיוחד במקרים כאלו, שבהם הציפיות מהמשפחה והחברה עשויות בבירור להשפיע על התשובות. הבעיה השנייה מורכבת יותר, ונוגעת בהגדרה של הומוסקסואליות.

כיום מקובל בעולם המדעי שנטייה מינית אינה בינארית, בעלת שני ערכים בלבד, אלא מתפרשת על פני ספקטרום - טווח של אפשרויות. חלק מהאנשים הם הטרוסקסואלים לחלוטין, ונמשכים אך ורק לבני המין השני. אחרים הומוסקסואלים לחלוטין, ואינם מרגישים כל משיכה לבני המין השני. אך רבים מאיתנו נמצאים אי שם באמצע, ונמשכים מינית גם לגברים מסוימים וגם לנשים מסוימות. אנשים הנמשכים גם לגברים וגם לנשים נקראים ביסקסואלים, אבל היות שמדובר ברצף, גבר עשוי לראות בעצמו סטרייט גם אם יש לו, בתנאים מסוימים, רגשות מיניים כלפי גבר, או להזדהות כהומו גם אם לעיתים רחוקות הוא עשוי להרגיש משיכה מינית אל אישה. קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, להגדיר מתי בדיוק אדם עובר את הקו המפריד בין סטרייט לביסקסואל ובין בי להומוסקסואל. 

רבים מהמחקרים שנעשו על טיפולי המרה צירפו ביחד הומוסקסואלים עם ביסקסואלים, ולא ניתן לדעת אם ההצלחה שהם דיווחו עליה אינה מבוססת על ביסקסואלים שבחרו להצניע את משיכתם לבני מינם ולקיים יחסים רק עם בני המין השני. במחקרים שבהם יש התייחסות להבדלים בנטיות המיניות של המטופלים, הנבדקים שבתחילת הטיפול נמשכו אך ורק לבני מינם כמעט לא הראו שינויים בעקבות הטיפול. ככל הנראה, גם השינוי שנראה אצל ביסקסואלים לא היה שינוי אמיתי בנטייתם המינית, ולמעשה הם "נכנסו בחזרה לארון" והסתירו את משיכתם המינית לבני מינם. 

אימצו את טענתו של פרויד לגבי מקורה של ההומוסקסואליות, אך לא את גישתו לטיפול. ציור של זיגמונד פרויד | Science Photo Library

תמריצים ועונשים

בצורתה הקיצונית, השיטה ההתנהגותית מבוססת על ההנחה שאופי האדם, כישוריו, תחומי העניין שלו וגם נטיותיו המיניות הם כולם תוצאה של למידה. תינוק נולד כלוח חלק, שניתן לכתוב עליו כל דבר, ותכונותיו נקבעות על פי הדברים שהוא לומד בילדותו, התמריצים שהוא מקבל והעונשים הניתנים על התנהגות לא רצויה. "תנו לי 12 תינוקות בריאים ואת היכולת לשלוט על העולם שבו יגדלו", כתב ג'ון ווטסון (Watson), שנחשב לאבי השיטה, "ואני מבטיח לכם שאוכל לבחור באקראי כל אחד מהם ולהפוך אותו לכל סוג של מומחה שאבחר – רופא, עורך דין, אמן, סוחר וגם, כן, קבצן וגנב".

השיטה ההתנהגותית נראתה מתאימה ביותר למי שרצה לשנות את נטייתו המינית, או שהוריו ומשפחתו רצו לשנות אותה. אם הכל נלמד והכל תלוי בתמריצים ועונשים, את הכל אפשר לשנות בעזרת התמריצים, או העונשים, הנכונים. כך נולדו טיפולי ההמרה הידועים ביותר לשימצה: טיפולי ההרתעה (aversion therapy).

בטיפולים אלו מציג המטפל למטופל תמונות או סרטים של יחסי מין בין שני גברים, ובו זמנית גורם לו כאב על ידי הזרמת חשמל לאלקטרודות המחוברות לידיו וזרועותיו, או מזריק לו סם שגורם לבחילות והקאות. הפסקת הכאב והבחילה מלווה בהצגה של חומר אירוטי הטרוסקסואלי. במקרים מסוימים, טיפולים אלו הגיעו לכדי התעללות ועינויים ממש. 

רבים מהמחקרים שנעשו על טיפולי הרתעה הגדירו כהצלחה את דיכוי המשיכה המינית לגברים, ולפי הגדרה זו כמה מהם טענו להצלחה של יותר מחמישים אחוזים. אלא שחוקרים אחרים טענו שגם אם הטיפולים הפחיתו את המשיכה לגברים, הם לא הגבירו את המשיכה לנשים. בנוסף, מחקרים על הומוסקסואליות לא העלו שום עדות לכך ש"למידה לא נכונה" מסוג כלשהו היא שגורמת למשיכה לבני אותו מין.

התבסס על ההנחה שאופי האדם, כישוריו, תחומי העניין שלו וגם נטיותיו המיניות הם כולם תוצאה של למידה. ג'ון ווטסון | ויקיפדיה

כוונה טובה שמובילה לנזק

טיפולי הרתעה עלולים להזיק למטופלים באופן פיזי, ולגרום לתופעות של פוסט טראומה. אך מחקרים הראו שגם טיפולים שאינם כוללים גרימת כאב עלולים להוביל לנזק נפשי ממשי, לדיכאון ואפילו לאובדנות. האשמה והבושה שהובילו את המטופלים לחפש את הטיפולים מתעצמות כשהם מגלים שאלו אינם עוזרים להם. "ידעתי שהרגשות שלי לא נעלמים" סיפר בראיון לעיתון גארדיאן מת'יו שורקה (Shurka), שאביו שלח אותו לטיפולי המרה בשנת 2004, לאחר שיצא מהארון בגיל 16 . "האשמתי את עצמי, שאני לא מנסה מספיק. סבלתי מדיכאון חמור ומשקלי עלה ב-27 קילוגרם. היו לי מחשבות אובדניות כל הזמן". 

למרות כל זאת, ולמרות שהצלחתם של טיפולי ההמרה תמיד הייתה לכל היותר מוטלת מאוד בספק, בשנות החמישים, השישים והשבעים פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים מאוד טיפלו בהומוסקסואלים, בעיקר גברים, במטרה לשנות את נטייתם המינית. ג'ראלד דייויסון (Davison), נשיא האגודה האמריקאית לתרפיה התנהגותית וקוגניטיבית, היה אחד מהם. בפודקאסט (המומלץ) Unerased הוא סיפר על צעירים הומוסקסואלים שהגיעו למרפאה שלו עם תסמינים של חרדה ודיכאון. הוא חשש שהם בסיכון להתאבדות, והרגיש שהוא חייב לעזור להם. ופירושו של דבר, מבחינתו, היה לעזור להם להפוך להטרוסקסואלים. "זה מה שלימדו אותי" אמר. 

דייויסון עצמו לא השתמש בגרימת כאב או בחילות, אך הוא אומר שהוא "מסרב לצייר כמפלצות" את המטפלים שכן עשו זאת. הכוונה שלהם הייתה טובה: הם באמת ובתמים רצו לעזור למטופליהם, וחשבו שעל ידי גרימת כאב זמני יוכלו לרפאם מבעיה קשה הרבה יותר. חלקם לא יכלו לתאר לעצמם מצב שבו המטופלים שלהם יוכלו לחיות בשלום עם עצמם ועם סביבתם, ללא שינוי הנטייה המינית שלהם. ג'וזף ניקולוסי (Nicolosi), פסיכולוג אמריקאי שפיתח תוכנית של טיפולי המרה, כתב "אני לא מאמין שאורח החיים הגאה יכול להיות בריא, ולא שזהות הומוסקסואלית יכולה להיות אגו-סינטונית" (כלומר, להתקיים בהרמוניה עם ערכיו ושאיפותיו של האדם).

להתגבר על הבושה

כבר אז היו אנשים שטענו נגד הטיפולים האלו, ונגד הניסיון לשנות תכונה בסיסית כל כך באדם כמו הנטייה המינית. לדייויסון ועמיתיו הייתה תשובה ניצחת: בסופו של דבר, המטופלים הגיעו מרצונם החופשי למרפאה וביקשו עזרה. איך יוכלו לסרב להם?

אך ב-1972, לאחר שנים שעסק בטיפולי המרה, דוויסון שמע הרצאה ששינתה את תפיסתו. המרצה היה צ'רלס סילברסטיין (Silverstein), פסיכולוג ופעיל של הקהילה הגאה, שדיבר בפגישה לא-רשמית שנערכה בשולי כנס פסיכיאטריה גדול, מחוץ למסגרתו הרשמית. 

"להציע שאדם מגיע מרצונו החופשי לטיפולי המרה פירושו של דבר להתעלם מהלחץ הסביבתי האדיר, הדיכוי אם תרצו, שאומר לו במשך שנים שעליו להשתנות", אמר סילברסטיין. "לגדול במשפחה שבה המילה 'הומוסקסואל' נלחשת, לשחק במגרש המשחקים ולשמוע את המילה 'הומו' כקללה, ללכת לכנסייה ולשמוע על חטא, ואז לאוניברסיטה ולשמוע על מחלה, ולבסוף למרכז הפסיכולוגי, שמבטיח לרפא, כל זה לא תורם לסביבה של חופש ובחירה חופשית. מה שמוביל אותם אל המרכז הפסיכולוגי הם אשמה, בושה, ובדידות שנובעת מהסוד שלהם. אם אתם באמת רוצים לעזור להם לבחור באופן חופשי, אני מציע שקודם כל תלמדו אותם להתגבר על הבושה. אחר כך תנו להם לבחור, אבל לא לפני כן". 

האם זו באמת בחירה חופשית? הפגנות בעד ונגד זכויות לקהילה הגאה, מישיגן, ארה"ב, 2019 | SPL, Jim West 

קיום התכניות תורם לשנאה העצמית

ההרצאה ששמע הובילה את דייויסון לדרך חדשה. לאחר ארבע שנים של מחשבה ודיונים עם עמיתיו הוא פירסם מאמר פורץ דרך, ובו קרא לחדול מטיפולי המרה. "היות שבעלי מקצוע לא נוהגים לפתח טיפולים אלא אם כן יש בעיה, סביר שעצם הקיום של תכניות לשינוי נטייה מינית מחזק את הדעה הקדומה בחברה נגד הומוסקסואליות, ותורם לשנאה העצמית והבושה שהן הגורמות לרצון ה'חופשי' של חלק מההומוסקסואלים להפוך להטרוסקסואלים", כתב. "לכן אני מציע שנפסיק להציע טיפולים שנועדו לעזור להומוסקסואלים להשתנות ונתרכז במקום זאת בשיפור איכות היחסים הבין אישיים שלהם".

באותן שנים, הרוחות בקהילה הפסיכיאטרית והפסיכולוגית כולה החלו להשתנות. ב-1973 הוסרה הומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות ב-DSM, המדריך האמריקאי לאבחון מחלות נפשיות. אך היא הוחלפה ב"הפרעה בנטייה המינית", שתיארה אנשים הנמצאים בקונפליקט בקשר לנטייה המינית שלהם, ובעצם בקשר להומוסקסואליות שלהם. רק ב-1987 היא הוסרה לחלוטין מהמדריך. 

עם הזמן, יותר ויותר פסיכולוגים ופסיכיאטרים יצאו נגד טיפולי ההמרה. ב-1991 הודיעה אגודת הפסיכולוגים של מדינת וושינגטון, למשל, כי "אנשים המבקשים לשנות את נטייתם המינית עושים זאת כתוצאה מהפנמה של סטיגמה והומופוביה... לכן המטרה שלנו כפסיכולוגים היא לשנות את חוסר הסובלנות בחברה, לא את הקורבנות שלה. טיפולי המרה, בעצם קיומם, מחמירים את ההומופוביה שהפסיכולוגיה מנסה להיאבק נגדה".

האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מתנגדת גם היא לטיפולי המרה, וכמוה גם ההסתדרות הרפואית העולמית, וגם ההסתדרות הרפואית בישראל, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ואיגוד הפסיכיאטריה בישראל. בנייר העמדה המשותף שפרסמו הגופים הישראליים הם מדגישים את הסיכון שבטיפולים אלו, במיוחד עבור בני נוער, וקוראים לחבריהם לא להשתתף בהם ולא להפנות אליהם.

הדת החליפה את הפסיכולוגיה

למרות זאת, טיפולי ההמרה עדיין רחוקים מלהעלם מהעולם. אמנם, במדינות המערב רוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים יסרבו להעניק טיפול כזה, אך את מקומם תפסו גופים דתיים, שמשתמשים בעירוב של שיטות פסיכולוגיות שונות, תפילות וטקסים. מחקר שנערך בארצות הברית הראה שכ-700 אלף בני אדם עברו טיפולי המרה, כמחציתם בזמן שהיו בני נוער. לפי הערכתם של החוקרים, עשרות אלפי בני נוער ישלחו לטיפולים כאלו בשנים הקרובות, רובם אצל מטפלים בעלי סמכות דתית.

בארצות הברית, הטיפולים הדתיים הופיעו כתגובה ישירה לשינוי בתפיסה הפסיכולוגית. "הקהילה המדעית מקבלת את ההומוסקסואליות! הם אומרים שזו כבר לא הפרעה נפשית!" תיאר ג'ון סמיד (Smid), שהוביל במשך שנים מרכז לטיפולי המרה, את הלך הרוח בקרב נוצרים אוונגליסטים בראיון לפודקאסט Unerased. "זו הסיבה שאנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו עושים".

סמיד טען בעבר שהוא "נרפא" מההומוסקסואליות שלו תוך יום, בעקבות ההחלטה להקדיש את חייו לכנסייה ולישו, ושהוא יכול לעזור לאחרים לעשות כן. המרכז שבו עבד, Love in Action, פירסם נתוני הצלחה מדהימים – 87 אחוזים שהפכו לסטרייטים בעקבות הטיפול. כיום, לאחר ששינה את חייו, עזב את הכנסייה וקיבל את עצמו כהומוסקסואל, אומר סמיד שגם אז הוא ידע, עמוק בתוך-תוכו, שהנתונים אינם אמיתיים. "הם הצליחו בזמן שהיו בתוכנית. ברגע שעזבו – בום. הם נפלו. ידעתי שזה לא עובד אבל לא יכלתי להודות בכך". מעבר לחוסר ההצלחה, הלחץ הנפשי הכבד שהופעל על המטופלים גרם לחלקם נזק ממשי. בראיון אמר סמיד שהיו כעשרים נערים ונערות שהתאבדו, בזמן התוכנית או לאחריה. 

ג'יין אוזאן (Ozanne), פעילה גאה בכנסייה האנגליקנית, סיפרה בראיון לגארדיאן על מסעותיה בין מטפלים דתיים שונים בניסיון לשנות את נטייתה המינית, ועל המחיר הנפשי ששילמה. "הובהלתי לבית חולים פעמיים, כי לא הצלחתי להתמודד עם הלחץ. היו לי כאבים נוראיים, שבסופו של דבר אובחנו כנובעים מלחץ כבד. ואז עברתי התמוטטות נפשית". רק בגיל ארבעים, לאחר שהתמוטטה נפשית וגופנית בפעם השנייה, השלימה אוזאן עם הנטייה המינית שלה. 

בארצות אחרות, טיפולי המרה דתיים עלולים להיות מזיקים עוד יותר. ביסי אלימי (Alimi), גבר הומוסקסואל מניגריה, סיפר לגארדיאן על הטיפול שעבר בהיותו בן 17 בכנסייה. כמו הפסיכולוגים בשנות ה-60, הכמרים האמינו שהם עושים את הדבר הטוב יותר עבורו. "הם באמת ניסו לעזור לי" אמר אלימי. "הם אהבו אותי". הטיפול נמשך שבעה ימים, שבמהלכם הוא היה כלוא בחדר חשוך, ללא אוכל, ונאמר לו להתפלל מסביב לשעון. "הכמרים מתפללים איתי כל לילה. מזכירים לי כל הזמן מה קורה לאנשים כמוני בגיהנום". שבועיים לאחר מכן ניסה להתאבד בפעם הראשונה. "זה הרס אותי", סיפר בראיון. כשנשאל איך הצליח להמשיך הלאה, ענה: "אני לא בטוח שהמשכתי הלאה. אני נשוי עכשיו [לגבר], אבל עדיין יש לי פלאשבקים".

בינתיים בישראל

ההבנה שטיפולי המרה לא רק שאינם מועילים אלא מזיקים ממש הובילה לחקיקה שאוסרת עליהם בחלק ממדינות המערב. בישראל נעשו ניסיונות לחוקק חוק כזה החל מ-2015, אך הם נכשלו שוב ושוב בהצבעות בכנסת. בינתיים, גופים שונים עדיין מציעים טיפולים וסדנאות שנועדו לשנות את הנטייה המינית, חלקן מועברים על ידי פסיכולוגים, למרות עמדת הגופים המקצועיים.

דוגמה לכך היא הטיפול שעליו דווח לפני כשנתיים באתר Ynet. נערים חרדים ודתיים הגיעו לפסיכולוג במטרה ברורה לשנות את נטייתם המינית, וברוב המקרים לא עשו זאת על דעת עצמם אלא נשלחו לשם על ידי משפחה או בעלי סמכות בקהילה. "כשנודע למנהל הישיבה שלי שאני הומו, הוא בעצם הציב בפניי שתי אפשרויות: או שאני הולך לטיפול או שאני נפרד מהישיבה", סיפר אחד הנערים.

באתר מאקו פורסמה ב-2015 כתבה על ארגון עצת נפש, שמציג את עצמו כ"מסייע לבעלי נטיות הפוכות". הכתב נתנאל אזולאי פנה לארגון והופנה אל מטפל שלא היה פסיכולוג או פסיכיאטר אלא יועץ חינוכי, אך לדבריו "הצלחתי לשנות הרבה אנשים". לעומת זאת, שלא במפתיע, מטופלים בעבר ובהווה שכתבו בפורום של הארגון לאו דווקא דיווחו על הצלחה מסחררת. "רבים מהם העידו על התקווה להשתנות ועל ההתמודדות הקשה סביב הנטייה המינית שלהם, אבל גם קבעו באותה נשימה כי עד כה, הטיפול לא שינה את מאווייהם ולו במעט", נכתב בכתבה. "'כבר די איבדתי תקווה לחיים, הטיפול לא עוזר לי', כתב אחד. 'אני כבר שנה בטיפולים וגם אצלי אין משיכה לנשים…', הוסיף אחר. 

ארגון עצת נפש עלה לכותרות שוב בינואר השנה, כאשר אחד מראשיו לשעבר, ראובן ישראל וולצ'ר, הורשע בביצוע מעשים מגונים בשני נערים, אחד בן 17 והאחר בן 14, שהיו בטיפולו במטרה לשנות את נטייתם המינית. לפי כתב האישום, וולצ'ר השפיל את הנערים וביצע בהם מעשים מיניים בטענה שזהו חלק מהטיפול. 

בישראל, הנסיונות לחוקק נגד הטיפולים נכשלו. מושל קונטיקט חותם על חקיקה שאוסרת על טיפולי המרה | Flickr

לעשות טוב ולא להזיק

קביעתו של שר החינוך בראיון לחדשות 12 כי "אפשר לשנות נטייה שכזו" (כלומר להפוך הומוסקסואל להטרוסקסואל) אינה נתמכת בנתונים מדעיים. אך גרוע בהרבה מכך, יש לה פוטנציאל לגרום נזק ממשי. בתגובה לראיון פרסמה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל הצהרה שבה נכתב "התבטאויות כמו זו שהשמעת הערב מסכנות אלפי בני ובנות נוער אשר חווים קושי סביב סוגיות של משיכה וזהות מינית. וזאת מכיוון שהינך איש ציבור, שר חינוך ורב. מעמדך הרם נושא עימו אחריות רבה לשלום הציבור, ובעיקר לשלום ילדי וילדות ישראל אשר חוסים בצִלך כשר החינוך". 

מתן לגיטימציה לטיפולי המרה עלול קודם כל לגרום לכך שיותר ויותר נערים ומבוגרים יגיעו לטיפולים כאלו, שלדעת כל הגורמים המקצועיים מעמידים אותם בסיכון. מעבר לכך, היא תורמת לתפיסה הרואה בהומוסקסואליות בעיה שצריך לפתור, מחלה שצריך לטפל בה. אמירות כאלו אינן נאמרות בחלל ריק: כל עוד להט"בים נתקלים בגילויי שנאה ובאפליה, המסר הנובע מאימוץ טיפולי ההמרה אינו פשוט "אתם יכולים להשתנות", המסר הוא "אתם צריכים להשתנות". זהו מסר מזיק ביותר, שמגיע אל אוכלוסייה הנמצאת כבר כך בסיכון. 

בתגובתם ביקשו ראשי הסתדרות הפסיכולוגים משר החינוך להיפגש עימם לשיחה, "מתוך אמונה ותקווה שתוכל להשתמש בכוח שבידך לעשות טוב ולא להזיק". אנחנו מצטרפים לתקווה זו.