תהיי חיה ותשתקי – מדוע חיות אינן מדברות?

מחווה אחת שווה אלף קריאות

אולי אנחנו בכלל מסתכלים במקום הלא-נכון, ובמקום לחקור את קולות בעלי החיים עלינו להתמקד בתנועות הגוף שלהם?

תנועות גוף הן חלק חשוב מתקשורת בין בעלי חיים, וגם בין בני אדם. כמה מהן מוכרות היטב לרוב בני האדם, כגון כשכוש הזנב של הכלבים או תנועת ה"הזמנה למשחק" שלהם: רגליים קדמיות פרושות לפנים והראש מורכן. את מצב הרוח של סוסים אפשר לאמוד לפי זווית האוזניים שלהם – כאשר הן משוכות לאחור וצמודות לראש, עדיף לא להתקרב. במינים רבים של ציפורים ודגים, הזכרים מבצעים מעין ריקוד כדי להבהיר לנקבה שהם מעוניינים בה. כאשר זכרים נלחמים על דומיננטיות או על טריטוריה הם מבצעים תנועות, כמו קימור הגב של החתול, שנועדו לשכנע את היריב שהם גדולים ומפחידים. בדוגמאות אלה, המסר המועבר דומה לאלו שראינו בקריאות בעלי חיים – הוא אינו מתייחס למושג מסוים, אלא למצב הנפשי של מבצע התנועה. דווקא בחרקים יש דוגמה מפורסמת לתנועות המעבירות מסר מסוג אחר: זהו הריקוד שדבורי הדבש מבצעות בשובן לכוורת לאחר שמצאו מקור עשיר של צוף. משך הריקוד וכיוונו מעבירים לדבורים האחרות מידע על הכיוון והמרחק אל הפרחים המוצלחים. אף שה"שפה" של הדבורים מוגבלת מאוד, זו אולי הדוגמה היחידה הידועה לנו, מעבר לשפה האנושית כמובן, להעברה מכוונת של מידע מדויק על ישות שנמצאת מחוץ לטווח הראייה של הנוכחים. גם בבני אדם, תקשורת קולית מלווה לעתים קרובות במחוות ידיים ובתנועות גוף, ותינוקות מתקשרים בעזרת תנועות עוד בטרם למדו לדבר.

בעלי החיים הקרובים לנו ביותר, קופים וקופי-אדם, מתקשרים גם הם בעזרת תנועות – הושטת זרוע, שילוב ידיים מעל הראש, נענוע של ענף, כולם יכולים להעביר מסר מקוף-אדם אחד לרעהו. מחקרים הראו כי קבוצות שונות של שימפנזים, למשל, משתמשות במחוות שונות, והצעירים לומדים כנראה את משמעותן מהבוגרים. בכך המחוות מזכירות מאוד את השפה האנושית. יש חוקרים הסבורים כי התפתחותה המקורית של שפת האדם, ככל הנראה עוד לפני המין הומו ספיינס, הייתה מבוססת בעיקר על מחוות, והייתה דומה יותר לשפת סימנים מאשר לשפה הקולית שאנו מכירים כיום.

הקול בידי הלשון (והלוע)
ייתכן שהשפה שלנו עברה להסתמך בעיקר על קולות כאשר התפתחה אצלנו מערכת קול המסוגלת להפיק מגוון גדול יותר של צלילים. הלוע, חלל הפה והגרון שלנו בנויים בצורה שונה במקצת משל קרובינו הקופים וקופי-האדם, ולכן יש לנו שליטה רבה יותר על הקולות שאנו משמיעים. כדי למצוא עוד בעלי חיים בעלי שליטה קולית כזו, עלינו לעזוב את ממלכת היונקים ולעבור אל העופות. ציפורי שיר רבות מסוגלות להפיק צלילים מורכבים ביותר, ומקצתן ניחנות גם ביכולת אחרת האופיינית לבני אדם: חיקוי קולי. המפורסמים בכך ביותר הם כמובן כמה מיני תוכים, המסוגלים לחקות דיבור אנושי, נוסף על צלילים רבים אחרים. גם ציפורים ממשפחת העורבים מסוגלות לחיקויים מרשימים למדי, אך כתר החקיינית הטובה ביותר שייך ככל הנראה לציפור הנבל (Lyrebird). ציפורים אלו מסוגלות לחקות כמעט כל דבר, מקריאות של ציפורים אחרות ועד לצמצם של מצלמה. ביונקים, יכולת החיקוי הקולי נדירה למדי. דולפינים מסוגלים לחקות מאפיינים מסוימים של דיבור אנושי, וככל הנראה משתמשים ביכולת החיקוי הזאת כדי ללמוד את הקריאות האופייניות לקבוצתם. באקווריום בבוסטון חי לפני שנים פוקה (כלב ים) בשם הובר שהיה מברך את המבקרים ב-well hello! (במבטא ניו-אינגלנדי כבד), אך לא ברור עד כמה הכישרון הזה נפוץ בקרב בני מינו. לפיתוח שפה קולית מורכבת חיונית לא רק היכולת להפיק שורה ארוכה של צלילים שונים, אלא גם היכולת לחזור בדייקנות על צלילים שנשמעו לפני כן. בסדרת הפרימטים, שאנו שייכים אליה, היכולת הזאת התפתחה רק אצלנו. זו גם הסיבה שקופי-אדם מסוגלים ללמוד מאות מילים בשפת סימנים, אך אינם מסוגלים להגות אותן.

על צבע ועל ריח
אם התקשורת הקולית של רבים מבעלי החיים מוגבלת למדי, הם מפצים על כך באמצעים אחרים, שחלקם פחות זמינים לנו. כל מי שהוציא אי פעם כלבים לטיול מכיר בוודאי את התפקיד החשוב שחוש הריח ממלא ברשת החברתית שלהם. לא זו בלבד שכלבים נוהגים לרחרח זה את אחוריו של זה כאשר הם נפגשים, הם גם מבלים זמן רב בבחינה מדוקדקת של הריחות שחבריהם השאירו. כלבים זכרים יכולים ללמוד כך, בין השאר, על הימצאותה של נקבה מיוחמת באזור. כימיקלים המשמשים בעלי חיים להעברת מסר לבני מינם נקראים פרומונים, והם נפוצים בכל ממלכת בעלי החיים. פרומונים נחקרו רבות בחרקים, שם הם משמשים, כמו אצל כלבים, כדי למשוך זכרים לנקבה, אך גם למטרות רבות אחרות. למשל, נמלים משתמשות בפרומונים כדי לסמן דרכים המובילות למקור מזון, ובפרומונים אחרים כדי להזעיק את אחיותיהן כאשר הקן מותקף. כימיקלים יכולים גם ללוות צורות תקשורת אחרות – דבורים משחררות פרומונים כאשר הן מבצעות את הריקוד שלהן, ככל הנראה כדי למשוך את תשומת הלב של חברותיהן.

בעלי חוליות רבים, ובכלל זה זוחלים ומינים רבים של יונקים, קולטים פרומונים בעזרת איבר הרחה מיוחד בחלקו העליון של הלוע, הנקרא איבר יעקובסון. אם ראיתם אי פעם את החתול שלכם יושב בפה פתוח, בשפתיים משוכות לאחור ובשיניים חשופות, הבעה הנראית בדרך כלל כמנסה לבטא סלידה מוחלטת מהעולם כולו, נראה שהוא הריח פרומונים. יונקים רבים מאמצים את ההבעה הזאת כשהם מכוונים את זרם האוויר שהם נושמים אל איבר יעקובסון. האיבר קיים גם בפרימטים, אך אצלנו ואצל קרובינו קופי-האדם הוא מנוון למדי. בני אדם, כמובן, אינם משתמשים בפרומונים בצורה מודעת, אך יש מחקרים הטוענים כי ריחות של אנשים אחרים פועלים עלינו מבלי שנהיה מודעים לכך.

לבעלי חיים מסוימים יש צורות תקשורת העשויות להיראות לנו זרות ומשונות עוד יותר. דיונונים ותמנונים מסוגלים לשנות את צבע עורם, וככל הנראה זהו אמצעי תקשורת עם בני מינם, אם כי בינתיים אנחנו יכולים רק לנחש אילו מסרים הם מעבירים כך. גם הזיקית, בעל החיים המזוהה יותר מכול עם שינוי צבע, עושה זאת לפחות חלקית כדרך להעברת מידע. נקבות זיקית, למשל, משנות את צבען כאשר הן מוכנות להתרבות.

גם בשיטות תקשורת אלו, אנחנו רואים שהמסרים העיקריים המועברים נוגעים למצב של המתקשר – עם דגש על "אני מוכן/ה לסקס". אין לשלול על הסף את האפשרות שהתמנונים – שניחנו באינטליגנציה מרשימה – מעבירים מסרים מתוחכמים יותר, ואולי אפילו פיתחו סוג של שפה חזותית המסתמכת על שינויי צבע. כיום מתקיימים מחקרים על נושא זה במעבדות ברחבי העולם, ויהיה מעניין לראות מה יגלו.

"זוטרופוליס" בעולם האמיתי
אז איך היה נראה הסרט אילו היוצרים שלו היו טיפה יותר נאמנים למציאות?

קודם כל (וגם אם נתעלם מהעובדה שבעלי חיים ממינים שונים מדברים בסרט זה עם זה), הדמויות יתקשרו ביניהן במגוון דרכים מעבר לקול בלבד. מסרים רבים יועברו דרך תנועות וצורת עמידה, שלא לדבר על פרומונים – שכנראה לא ממש יעברו מסך. הקריאות שגיבורי הסרט ישמיעו יהיו קצרות, ללא תחביר של ממש, ויעבירו בעיקר את הרגשות שהם חווים באותו הרגע. כמובן, סרט שבו הדיאלוגים יתמצו ב"מפחיד! שם זאב!" ו"יש אוכל! בוא נשחק!", עשוי להיות לא מרתק במיוחד. דיסני בחרו נכון כנראה כשהפכו את הדמויות שלהם לאנתרופומורפיות – דמויות אדם – גם אם זה לא בדיוק מבוסס מדעית.