כיצד חיות מתקשרות בינן לבין עצמן? האם יש להן שפה שאיננו מבינים או רק תקשורת בסיסית? מה תפקידם של תנועות, ריחות וצבעים? ומדוע הן אינן יכולות לדבר בלשון בני אדם?

בסרט החדש של דיסני, "זוטרופוליס", בעלי החיים הולכים על שתי רגליים, מתלבשים, נוסעים ברכבת, עובדים בעבודות שונות וכמובן – מדברים זה עם זה באנגלית (או בעברית, תלוי באיזה אולם צופים בסרט). מן הסתם, העולם המוצג בסרט אינו יכול להתקיים במציאות – כפי שהעולם שעליו הוא מבוסס, עולמנו-שלנו, היה שונה לחלוטין אלמלא היינו מסוגלים לתקשר ביעילות זה עם זה. כמובן, גם בעלי החיים מתקשרים ביניהם – כפי שיודע כל מי שחזה במפגש בין שני כלבים, למשל. ובכל זאת, השפה שלנו שונה מאוד מקריאותיהם של בעלי החיים. אז מה בעצם הופך את השפה האנושית למיוחדת?

בני אדם וחיות אחרות
השפה האנושית בנויה על שני עקרונות. אחד מהם הוא כמובן אוצר המילים – רשימה של צלילים וצירופי הברות המוסכמים על כל דוברי השפה כמייצגים חפץ או מושג מסוים. האחר הוא דקדוק ותחביר – אלגוריתם הבנוי במוחו של כל דובר שפה ומאפשר לו לצרף את המילים זו לזו באין-סוף דרכים, כדי להביע כל רעיון שעולה בדעתו. כך מסוגלים בני האדם לספר זה לזה על מה שקרה לפני שנה, לתכנן יחד מה יעשו בעוד חודש, להעביר מידע שגילה אדם שלישי בארץ אחרת, ועוד ועוד – אפילו לשער איך התפתחה השפה שבעזרתה הם מדברים.

רוב התקשורת של בעלי החיים, לעומת זאת, מבוססת על הפגנה של מצב הרוח או הכוונה של המתקשרים. חתול מגרגר כשהוא מרוצה, נושף כשהוא עומד לתקוף ומשמיע יללות רמות בקרבת נקבה מיוחמת שהוא חפץ בה. אף אחד מהקולות האלו אינו מביע משמעות הנשארת איתו בסיטואציות אחרות, באותו אופן שהמילה "חתול" למשל נושאת משמעות דומה בהקשרים שונים, לדוגמה במשפטים "לאחותי יש שני חתולים" או "החתול של אחותי שורט אותי".

אבל ייתכן שאצל קרובינו, הקופים וקופי-האדם, יש מעין התחלה של שפה – הקולות שהם משמיעים אינם מביעים רק את מצבם, אלא מתייחסים לחפצים או לבעלי חיים מסוימים. העדות הראשונה לכך הגיעה מקופי הוורט, החיים במזרח אפריקה ובדרומה. כבר לפני כ-35 שנה גילו חוקרים שקופים אלה משמיעים קריאות אזהרה שונות כשהם רואים נמר, עיט או נחש. בעוד שקריאת אזהרה כללית יכולה לנבוע פשוט מפחד (ואינה שונה אפוא מהנשיפה של החתול), קריאות שונות לטורפים שונים מעידות על קישור בין בעל החיים לצליל מסוים. הקופים גם מגיבים באופן שונה כשהם שומעים את הקריאות השונות: הם רצים לעצים בתגובה על הקריאה "נמר", מסתכלים למעלה כשהם שומעים "עיט" ומביטים למטה בתגובה על "נחש".

מאז התפרסמו מחקרים שהראו כי מינים שונים של קופים וקופי-אדם משמיעים קולות המתייחסים למושגים מסוימים: קופי טמרין קוראים קריאות אזהרה שונות כשהם מבחינים בטורפים שונים, קופי קפוצ'ין ושימפנזים משמיעים קולות שונים בתגובה על סוג מזון כזה או אחר, ועוד ועוד. מחקרים דומים נעשו גם על עופות, ונטען כי לעורבים ואפילו לתרנגולות יש קריאות המתייחסות לסוגי מזון מסוימים. במקרים נדירים, אפשר לזהות כי בעלי חיים משמיעים גם צירוף של כמה קריאות בסדר מסוים – וחלק מהחוקרים סבורים כי זוהי תחילתו של תחביר. לקופי קמפבל – קופים קטנים החיים במערב אפריקה – יש שש קריאות בסיסיות, אבל הם יכולים לחבר אותן בצורות שונות למעין "משפטים", שהם משמיעים בסיטואציות מסוימות. מחקר חדש על ציפורי שיר, שראה אור במרץ 2016, טוען כי ירגזים יפניים לא רק משמיעים קריאות בעלות מובן מסוים, אלא מחברים אותן לרצף בעל משמעות. המובן של "קריאה א ואחריה קריאה ב" שונה מזה של "קריאה ב ואחריה קריאה א".

האם זו באמת שפה?
לצד פרסומם של עוד ועוד מחקרים כאלו, התרבו גם קולות הספקנים, שטענו כי אין קשר ממשי בין קריאות בעלי החיים לבין מילים בשפה האנושית, גם אם הקריאות מתייחסות לחפץ או לבעל חיים מסוים. אחד המאפיינים הבולטים של המילים הוא השרירותיות שלהן. אין קשר בין המילה "חתול" לבין החיה בעלת השפם מלבד החלטה שרירותית של דוברי השפה העברית. ולכן למושג "חתול" יש שמות אחרים בשפות אחרות – "קאט" באנגלית, "גאטו" בספרדית ו"ביראלו" בנפאלית. נוסף על כך, תינוקות רכים אינם יודעים אילו קולות מתאימים לאילו מושגים, והם לומדים זאת מהמבוגרים סביבם. לא ברור כלל שזהו המצב גם ביחס ל"מילים" של בעלי החיים. קופי הוורט, למשל, חיים בחלקים נרחבים של אפריקה, ובכל זאת הקריאות המציינות עיט, נמר או נחש באוכלוסייה החיה באתיופיה זהות לאלו המשמשות אוכלוסייה בדרום-אפריקה. גם הקופים הצעירים, ככל הנראה, אינם לומדים את הקריאות מהוריהם, אלא יודעים מלידה איזו קריאה מתאימה לאיזה טורף. יש קולות אחרים, כגון שירים של ציפורי שיר ושל לווייתנים, שצעירים כן לומדים מהבוגרים בקבוצתם, ולכן באוכלוסיות שונות אנו מוצאים שירים שונים. אך דווקא קולות אלו, ככל הנראה, אינם מציינים מושג מסוים.

כמו כן, לא ברור עד כמה בעלי החיים שולטים בקריאות שהם מוציאים ומסוגלים להחליט מתי להשמיע איזה קול. גם בני האדם משמיעים קולות מסוג זה, מולדים ובלתי נשלטים. כשאנו מקבלים מכה, למשל, קשה מאוד להחניק את הצעקה הנמלטת מפינו. גם מי שניסה להכריח את עצמו להפסיק לצחוק יודע עד כמה המאבק הזה אבוד מראש. לדעת כמה מהחוקרים, קריאות בעלי החיים, אפילו אלו שמתייחסות למושגים מסוימים, שייכות לקטגוריה הזאת, וכך שונות מהותית מהשפה האנושית. מקרה שמתארת החוקרת קתרין הובייטר (Hobaiter) מדגים את הטענה הזאת. בקבוצת השימפנזים שהיא עקבה אחריה הייתה נקבה שרצתה לאכול מבשר הקוף שאחד הזכרים צד לפני זמן קצר, אך הזכר לא הסכים לחלוק עמה את מזונו. הנקבה חיכתה עד שהזכר יירדם, התקרבה אליו בלאט וניסתה לגנוב קצת מהבשר. היא הגיעה ממש עד לבשר בלי שהזכר התעורר, וכבר שלחה את ידה. אז התגברה עליה הנטייה הטבעית להשמיע קריאת אוכל. הזכר התעורר והנקבה הרעבה גורשה בבושת פנים. הסיפור הזה ממחיש כי לפחות חלק מהקריאות של בעלי החיים הן תגובות אינסטינקטיביות יותר ממעשה מתוכנן של תקשורת.

מחווה אחת שווה אלף קריאות

אולי אנחנו בכלל מסתכלים במקום הלא-נכון, ובמקום לחקור את קולות בעלי החיים עלינו להתמקד בתנועות הגוף שלהם?

תנועות גוף הן חלק חשוב מתקשורת בין בעלי חיים, וגם בין בני אדם. כמה מהן מוכרות היטב לרוב בני האדם, כגון כשכוש הזנב של הכלבים או תנועת ה"הזמנה למשחק" שלהם: רגליים קדמיות פרושות לפנים והראש מורכן. את מצב הרוח של סוסים אפשר לאמוד לפי זווית האוזניים שלהם – כאשר הן משוכות לאחור וצמודות לראש, עדיף לא להתקרב. במינים רבים של ציפורים ודגים, הזכרים מבצעים מעין ריקוד כדי להבהיר לנקבה שהם מעוניינים בה. כאשר זכרים נלחמים על דומיננטיות או על טריטוריה הם מבצעים תנועות, כמו קימור הגב של החתול, שנועדו לשכנע את היריב שהם גדולים ומפחידים. בדוגמאות אלה, המסר המועבר דומה לאלו שראינו בקריאות בעלי חיים – הוא אינו מתייחס למושג מסוים, אלא למצב הנפשי של מבצע התנועה. דווקא בחרקים יש דוגמה מפורסמת לתנועות המעבירות מסר מסוג אחר: זהו הריקוד שדבורי הדבש מבצעות בשובן לכוורת לאחר שמצאו מקור עשיר של צוף. משך הריקוד וכיוונו מעבירים לדבורים האחרות מידע על הכיוון והמרחק אל הפרחים המוצלחים. אף שה"שפה" של הדבורים מוגבלת מאוד, זו אולי הדוגמה היחידה הידועה לנו, מעבר לשפה האנושית כמובן, להעברה מכוונת של מידע מדויק על ישות שנמצאת מחוץ לטווח הראייה של הנוכחים. גם בבני אדם, תקשורת קולית מלווה לעתים קרובות במחוות ידיים ובתנועות גוף, ותינוקות מתקשרים בעזרת תנועות עוד בטרם למדו לדבר.

בעלי החיים הקרובים לנו ביותר, קופים וקופי-אדם, מתקשרים גם הם בעזרת תנועות – הושטת זרוע, שילוב ידיים מעל הראש, נענוע של ענף, כולם יכולים להעביר מסר מקוף-אדם אחד לרעהו. מחקרים הראו כי קבוצות שונות של שימפנזים, למשל, משתמשות במחוות שונות, והצעירים לומדים כנראה את משמעותן מהבוגרים. בכך המחוות מזכירות מאוד את השפה האנושית. יש חוקרים הסבורים כי התפתחותה המקורית של שפת האדם, ככל הנראה עוד לפני המין הומו ספיינס, הייתה מבוססת בעיקר על מחוות, והייתה דומה יותר לשפת סימנים מאשר לשפה הקולית שאנו מכירים כיום.

הקול בידי הלשון (והלוע)
ייתכן שהשפה שלנו עברה להסתמך בעיקר על קולות כאשר התפתחה אצלנו מערכת קול המסוגלת להפיק מגוון גדול יותר של צלילים. הלוע, חלל הפה והגרון שלנו בנויים בצורה שונה במקצת משל קרובינו הקופים וקופי-האדם, ולכן יש לנו שליטה רבה יותר על הקולות שאנו משמיעים. כדי למצוא עוד בעלי חיים בעלי שליטה קולית כזו, עלינו לעזוב את ממלכת היונקים ולעבור אל העופות. ציפורי שיר רבות מסוגלות להפיק צלילים מורכבים ביותר, ומקצתן ניחנות גם ביכולת אחרת האופיינית לבני אדם: חיקוי קולי. המפורסמים בכך ביותר הם כמובן כמה מיני תוכים, המסוגלים לחקות דיבור אנושי, נוסף על צלילים רבים אחרים. גם ציפורים ממשפחת העורבים מסוגלות לחיקויים מרשימים למדי, אך כתר החקיינית הטובה ביותר שייך ככל הנראה לציפור הנבל (Lyrebird). ציפורים אלו מסוגלות לחקות כמעט כל דבר, מקריאות של ציפורים אחרות ועד לצמצם של מצלמה. ביונקים, יכולת החיקוי הקולי נדירה למדי. דולפינים מסוגלים לחקות מאפיינים מסוימים של דיבור אנושי, וככל הנראה משתמשים ביכולת החיקוי הזאת כדי ללמוד את הקריאות האופייניות לקבוצתם. באקווריום בבוסטון חי לפני שנים פוקה (כלב ים) בשם הובר שהיה מברך את המבקרים ב-well hello! (במבטא ניו-אינגלנדי כבד), אך לא ברור עד כמה הכישרון הזה נפוץ בקרב בני מינו. לפיתוח שפה קולית מורכבת חיונית לא רק היכולת להפיק שורה ארוכה של צלילים שונים, אלא גם היכולת לחזור בדייקנות על צלילים שנשמעו לפני כן. בסדרת הפרימטים, שאנו שייכים אליה, היכולת הזאת התפתחה רק אצלנו. זו גם הסיבה שקופי-אדם מסוגלים ללמוד מאות מילים בשפת סימנים, אך אינם מסוגלים להגות אותן.

על צבע ועל ריח
אם התקשורת הקולית של רבים מבעלי החיים מוגבלת למדי, הם מפצים על כך באמצעים אחרים, שחלקם פחות זמינים לנו. כל מי שהוציא אי פעם כלבים לטיול מכיר בוודאי את התפקיד החשוב שחוש הריח ממלא ברשת החברתית שלהם. לא זו בלבד שכלבים נוהגים לרחרח זה את אחוריו של זה כאשר הם נפגשים, הם גם מבלים זמן רב בבחינה מדוקדקת של הריחות שחבריהם השאירו. כלבים זכרים יכולים ללמוד כך, בין השאר, על הימצאותה של נקבה מיוחמת באזור. כימיקלים המשמשים בעלי חיים להעברת מסר לבני מינם נקראים פרומונים, והם נפוצים בכל ממלכת בעלי החיים. פרומונים נחקרו רבות בחרקים, שם הם משמשים, כמו אצל כלבים, כדי למשוך זכרים לנקבה, אך גם למטרות רבות אחרות. למשל, נמלים משתמשות בפרומונים כדי לסמן דרכים המובילות למקור מזון, ובפרומונים אחרים כדי להזעיק את אחיותיהן כאשר הקן מותקף. כימיקלים יכולים גם ללוות צורות תקשורת אחרות – דבורים משחררות פרומונים כאשר הן מבצעות את הריקוד שלהן, ככל הנראה כדי למשוך את תשומת הלב של חברותיהן.

בעלי חוליות רבים, ובכלל זה זוחלים ומינים רבים של יונקים, קולטים פרומונים בעזרת איבר הרחה מיוחד בחלקו העליון של הלוע, הנקרא איבר יעקובסון. אם ראיתם אי פעם את החתול שלכם יושב בפה פתוח, בשפתיים משוכות לאחור ובשיניים חשופות, הבעה הנראית בדרך כלל כמנסה לבטא סלידה מוחלטת מהעולם כולו, נראה שהוא הריח פרומונים. יונקים רבים מאמצים את ההבעה הזאת כשהם מכוונים את זרם האוויר שהם נושמים אל איבר יעקובסון. האיבר קיים גם בפרימטים, אך אצלנו ואצל קרובינו קופי-האדם הוא מנוון למדי. בני אדם, כמובן, אינם משתמשים בפרומונים בצורה מודעת, אך יש מחקרים הטוענים כי ריחות של אנשים אחרים פועלים עלינו מבלי שנהיה מודעים לכך.

לבעלי חיים מסוימים יש צורות תקשורת העשויות להיראות לנו זרות ומשונות עוד יותר. דיונונים ותמנונים מסוגלים לשנות את צבע עורם, וככל הנראה זהו אמצעי תקשורת עם בני מינם, אם כי בינתיים אנחנו יכולים רק לנחש אילו מסרים הם מעבירים כך. גם הזיקית, בעל החיים המזוהה יותר מכול עם שינוי צבע, עושה זאת לפחות חלקית כדרך להעברת מידע. נקבות זיקית, למשל, משנות את צבען כאשר הן מוכנות להתרבות.

גם בשיטות תקשורת אלו, אנחנו רואים שהמסרים העיקריים המועברים נוגעים למצב של המתקשר – עם דגש על "אני מוכן/ה לסקס". אין לשלול על הסף את האפשרות שהתמנונים – שניחנו באינטליגנציה מרשימה – מעבירים מסרים מתוחכמים יותר, ואולי אפילו פיתחו סוג של שפה חזותית המסתמכת על שינויי צבע. כיום מתקיימים מחקרים על נושא זה במעבדות ברחבי העולם, ויהיה מעניין לראות מה יגלו.

"זוטרופוליס" בעולם האמיתי
אז איך היה נראה הסרט אילו היוצרים שלו היו טיפה יותר נאמנים למציאות?

קודם כל (וגם אם נתעלם מהעובדה שבעלי חיים ממינים שונים מדברים בסרט זה עם זה), הדמויות יתקשרו ביניהן במגוון דרכים מעבר לקול בלבד. מסרים רבים יועברו דרך תנועות וצורת עמידה, שלא לדבר על פרומונים – שכנראה לא ממש יעברו מסך. הקריאות שגיבורי הסרט ישמיעו יהיו קצרות, ללא תחביר של ממש, ויעבירו בעיקר את הרגשות שהם חווים באותו הרגע. כמובן, סרט שבו הדיאלוגים יתמצו ב"מפחיד! שם זאב!" ו"יש אוכל! בוא נשחק!", עשוי להיות לא מרתק במיוחד. דיסני בחרו נכון כנראה כשהפכו את הדמויות שלהם לאנתרופומורפיות – דמויות אדם – גם אם זה לא בדיוק מבוסס מדעית. 

2 תגובות

  • אנונימי

    לא נפסיק לשיר

    ברני קראוזה מן האקדמיה של קליפורניה הוא מומחה לביו-אקוסטיקה (קולות הטבע החי). מאז שנות השישים הקליט קראוזה יותר מ-‏3,500 שעות של מרחבי צליל מאפריקה: בליל קולותיהם של ציפורים, יונקים, חרקים, זוחלים, ודו-חיים למיניהם. בתור מוזיקאי שת לבו לכך, שלכל חיה יש "טריטוריה אקוסטית" משלה, בדומה ליחודיותו של כל כלי בודד בתוך תזמורת שלמה. כחלק מהסימפוניה הטבעית, משמיעים יצורים בודדים את קולם ברצועות קול זמינות, כך שאחרים מבני מינם שומעים אותם, למרות עומס הצלילים האחרים. שילובם של כל הקולות יחד יוצר הרמוניה מופלאה שאיננה פוגעת ביחודיותו של ה"סולו" הפרטי של כל יצור. נשמע כשטח מדעי שולי? – לא לפי משנת חז"ל. גדולי עולם אלה, מעבר לשליטתם בכל מקצועות התורה, הוכיחו בקיאות מופלאה במדעים. הם מרחיבים את היריעה הצלילית הרבה מעבר למה שמתארים הביו-אקוסטיקאים, ומלמדים כי לא רק ציפורים שרות. גם לנחשים, לדקלים ואפילו לאבנים – יש את השירה שלהם. "שירתו" של כל נברא היא הביטוי הפנימי ביותר. משוב קולי החוזר אל הקדוש-ברוך-הוא, בתגובה לעשרה מאמרות האלוקיים שבהם נברא העולם על אין-סוף יצוריו. המאמרות מורכבים מאותיות, שכל אחת מהן כביכול 'צליל' אלוקי. צלילים אלוקיים אלה מתחברים באין-סוף צורות והם שמהווים ויוצרים את מציאותו האמיתית של כל נברא. מלבד בני האנושות, משוללים כל הנבראים האחרים זכות בחירה. החי, הצומח, והדומם 'מתנהגים' תמיד בהתאם לרצון האלוקי. וזו בעצם השירה שלהם. השתלבותו של כל נברא בהרמוניה המופלאה של הבריאה, מבלי לאבד את הנתונים הייחודיים שלו – מביעה בעצם קיומה שיר הלל ושבח אל הבורא. לנו, בני האדם, ניתנה הזכות לשיר שיר אחר. אנו היחידים שיכולים לשיר לפני הקדוש-ברוך-הוא שירה מודעת, מתוך בחירה אישית. בספרות חז"ל נמנות תשע שירות היסטוריות מיוחדות במינן, ששרו בני-ישראל . חלקן על-ידי כל העם יחד – כשירת הים לאחר נס קריעת ים סוף, וחלקן על-ידי נבחרים – כשירת דבורה וברק לאחר הניצחון על צבא סיסרא. ומבטיחים חז"ל כי עוד תבוא שירה עשירית, שתעלה באיכותה על כל השירות הקודמות: השירה שתבקע בגאולה האמיתית והשלמה. שירה זו, שתקיף את כל הנבראים כולם, תישמע בשלמות רק לעתיד לבוא. אך כבר כעת מוטל עלינו להתחיל לפצוח בה, מתוך אמונה וביטחון בהתממשות הקרובה של כל נפלאות הגאולה. { באדיבות ,, 'הגאולה מעניין ועכשווי' }

  • יפה

    כתבה מרתקת. חבל על חוסר הצניעות בתמונת הכותרת

    שמחתי על מקור מידע מעניין שאוכל להפנות תלמידים בלימודנו על התנהגות בעלי חיים.
    לצערי לא אוכל להפנות בגלל הפגיעה בצניעות בסיסית.