מצווה להשתכר בפורים? מתברר שגם את הפטנט הזה בעלי חיים אחרים גילו הרבה לפני האדם: מקופים עד פילים, ומציפורים עד זבובים - החיות ששותות אלכוהול עדלאידע

תארו לעצמכם שאתם יושבים בבית בערב סתווי, ופתאום עולים מהגינה שליד הבית רעשים מוזרים, דפיקות וחבטות. מה זה יכול להיות? אולי הרוח הפילה משהו, אולי חתול נתקע בפח אשפה ומנסה להיחלץ. זה בוודאי גם מה שחשב תושב סַארוֹ שבדרום שוודיה כשיצא לבדוק מה גרם לרעש בחצר של השכן שלו, בספטמבר 2011. במקרה שלו זה לא היה חתול, אלא נקבת אייל קורא, שנתקעה בעץ תפוחים. האיילה, התברר, אכלה מהפירות שהחלו לתסוס, והכילו מעט אלכוהול. לא ברור כמה היא השתכרה – אם בכלל – אבל ברור שהתפוחים משכו אותה מאוד, והיא כל כך רצתה עוד כאלה, עד שניסתה לטפס על העץ כדי לקטוף אותם. מכיוון שאיילי קורא אינם מותאמים במיוחד לטיפוס על עצים, היא נתקעה בדרך לצמרת, ונאלצה לחכות לבני אדם שינסרו כמה ענפים כדי לחלץ אותה.

האיילה משוודיה אינה בעל החיים היחיד שנמשך לעסיס תוסס ומשכר, וגם לא היחידה שהצטערה על כך בסופו של דבר. לכבוד פורים – בעלי החיים ששותים אלכוהול עדלאידע.

האם פיל שיכור רואה אנשים ורודים?

אחד הסיפורים הנפוצים והעתיקים ביותר על בעלי חיים שיכורים נוגע לפילים בדרום אפריקה. בשנות ה-30 של המאה ה-19 החוקר הצרפתי אדולף דלגורג (Delegorgue) שמע מפי המדריכים שלו, בני שבט הזולו, שהפילים נהיים תוקפניים יותר לאחר שהם אוכלים פירות תוססים של עץ מַרוּלָה. "הפילים חולקים עם האדם את החיבה לחום הרך שנגרם במוח על ידי הפירות שהותססו בשמש", כתב דלגורג.

האם האלכוהול בפירות אכן יכול לשכר יצורים גדולים כמו פילים, ולהשפיע על התנהגותם? ב-1984 החליטו חוקרים מארצות הברית לבדוק את הנושא, ולצורך כך הציעו לשבעה פילים תמיסות המכילות אלכוהול בריכוז שבעה אחוזים. הפילים שתו אותן בשמחה, ולאחר מכן התנהגותם אכן השתנתה: הם לא ממש נראו שיכורים, אבל הלכו לאט יותר, נטו פחות לאכול, לשתות מים ולחקור את סביבתם.

המחקר הראה שפילים אינם נרתעים מאלכוהול, ושהוא משפיע עליהם – אך לא שהם אמנם משתכרים בטבע. ב-2006 פרסמו חוקרים מבריטניה מאמר שבו בדקו אם דבר כזה ייתכן בכלל. הם חישבו שכדי להשתכר, פיל בוגר יצטרך לשתות בין עשרה לעשרים ושבעה ליטרים של אלכוהול בריכוז של שבעה אחוזים אלא שאם הוא לא משתתף במחקר על צריכת אלכוהול של פילים, אין הרבה סיכוי שמישהו יציע לו משקה כזה. אחוז האלכוהול בפירות המרולה הוא נמוך הרבה יותר, והחוקרים חישבו שאם יש בהם שלושה אחוזי אלכוהול – השערה נדיבה, שכן לרוב הריכוז נמוך יותר – ואם הפילים אוכלים פירות מרולה תוססים בלבד, עדיין הם יגיעו רק למחצית מכמות האלכוהול הדרושה להם בשביל להשתכר.

וזה עוד לא הכל. אחוזי האלכוהול הגבוהים ביותר נמצאים בפירות שנשרו על האדמה וכבר החלו להירקב, אבל הפילים מעדיפים לאכול ישירות מהעץ. "אפשר לראות שזה כך", אמר סטיב מוריס (Morris), שהוביל את המחקר, לנשיונל ג'יאוגרפיק, "כי הפילים לפעמים אפילו מפילים עצים כדי להגיע לפירות שעליהם, גם אם יש פירות על הקרקע". בנוסף, לרוב הפירות לא שורדים זמן רב, שכן בעלי חיים רבים חומדים אותם. "בעלי חיים רצים או עפים לפירות מרולה בשלים כדי לקחת חלק בזלילה, ומשאירים מעט מאוד פירות על האדמה מספיק זמן בשביל שיתססו", אמרה מישל גד (Gadd), מומחיות לחיות בר אפריקאיות. "פילים מבקרים באופן קבוע את אותם עצי מרולה, בודקים אם הפירות בשלים ואז זוללים אותם".

מסקנתם של החוקרים הייתה שיש סיכוי נמוך מאוד לכך שהפילים אכן משתכרים מאכילת פירות. לתוקפנות שלהם יש כנראה הסבר פשוט יותר: בעלי חיים רבים אוהבים את פרי המרולה, וכשפיל מוצא עץ עם פירות בשלים, הוא מגן עליו ומבריח כל מי שמתקרב, כדי לשמור כמה שיותר מהם לעצמו. ומה לגבי כל הדיווחים לפיהם הפילים אכלו מהפרי ושינו את התנהגותם? החוקרים סבורים שמדובר במקרים שבהם אנשים השליכו מניסיונם שלהם על בעלי החיים הגדולים, ופירשו פעולות מסוימות כעדות לשכרות, משום שציפו מהם להיות מבוסמים. "אנשים פשוט רוצים להאמין בפילים שיכורים", סיכם מוריס.

פיל אוכל מעץ מרולה בדרום אפריקה ופירות מרולה | צילומים: Andrea Izzotti, Jaroslaw Grudzinski, Shutterstock
כנראה לא משתכרים בטבע. פיל אוכל מעץ מרולה בדרום אפריקה ופירות מרולה | צילומים: Andrea Izzotti, Jaroslaw Grudzinski, Shutterstock

מקהלה עליזה

מה לגבי ציפורים? גופן הקטן הופך אותן לרגישות הרבה יותר לאלכוהול שבפירות תוססים, ואכן יש לא מעט מקרים מתועדים של ציפורים שיכורות. המינים המועדים ביותר לשכרות חיים באזורים קרים, שבהם בתקופת החורף יש מבחר קטן מאוד של פירות זמינים לציפורים. אין להן ברירה אלא לאכול את הפירות שימצאו – גם אם הם תוססים ומשכרים.

דוגמה לכך הן הציצניות הססגוניות (Bombycilla garrulus), ציפורי שיר קטנות שחיות ביערות צפון אמריקה. "רוב הציפורים רק נהיות קצת שתויות, ורוב אנשים לא יצליחו להבחין בכך", אמרה מייגן לאריבי (Larivee), שעובדת בארגון לשימור הסביבה ביוּקוֹן, קנדה, לנשיונל ג'יאוגרפיק. "אבל מדי פעם בפעם יש ציפורים שמגזימות".

אותן ציפורים, הסבירה לאריבי, לא מצליחות לתאם את תנועות הכנפיים הדרושות לתעופה, ולעתים בקושי מצליחות ללכת. העובדים מביאים אותן למרפאה הוטרינרית המקומית עם מקורים מוכתמים במיץ, ושם הן נבדקות כדי לוודא שאין להן בעיות רפואיות אחרות. רובן מתאוששות לאחר כמה שעות, ומשוחררות לדרכן. 

 ציצנית ססגונית עם פרי במקור (למעלה) וציצניות ארז שותות (הפעם רק מים) | צילום: SPUTNIK / ANTHONY MERCIECA / SCIENCE PHOTO LIBRARY
מבחר מצומצם של פירות זמינים בחורף. ציצנית ססגונית עם פרי במקור (למעלה) וציצניות ארז שותות (הפעם רק מים) | צילום: SPUTNIK / ANTHONY MERCIECA / SCIENCE PHOTO LIBRARY

אלו הציפורים בנות המזל, הזוכות למקום בטוח שבו יוכלו לחזור לאיתנן. עבור אחרות, יותר מדי אלכוהול עלול לגרום לפציעות ואף למוות. ב-2013 התפרסם מאמר שבו בחנו החוקרים את מותן של ציפורים ממין ציצנית הארז (Bombycilla cedrorum) בקליפורניה. החוקרים ניתחו את פגריהן של עשרות ציפורים שמתו לאחר שהתנגשו במעופן בחלונות, בבניינים ובגדרות, ומצאו שכולן אכלו פירות תוססים של פלפלון דמוי-אלה. בכבד שלהן נמצאו רמות גבוהות של אלכוהול, והמסקנה של החוקרים הייתה שההתנגשויות הקטלניות נגרמו מ"תעופה תחת השפעת אלכוהול".

בבריטניה ב-1999, ציפורי קיכלי לבן-גבה (Turdus iliacus) שיכורות מתו בלי שאפילו ניסו לעוף: הן אכלו פירות תוססים של צמח הצינית, איבדו את שיווי המשקל ונפלו אל משטח הבטון שמתחתיו. פול דאף (Duff), שעובד בסוכנות ממשלתית לבריאות בעלי חיים וצמחים בבריטניה, אמר שהדבר נפוץ יותר אצל ציפורים צעירות – נראה שהבוגרות יותר יודעות להיזהר מפירות משכרים מדי.

קיכלי לבן-גבה אוכל פירות יער | צילום:  CHRIS GOMERSALL / 2020VISION / NATURE PICTURE LIBRARY / SCIENCE PHOTO LIBRARY
לפעמים זה נגמר רע. קיכלי לבן-גבה אוכל פירות יער | צילום:  CHRIS GOMERSALL / 2020VISION / NATURE PICTURE LIBRARY / SCIENCE PHOTO LIBRARY 

עפים בקו ישר

עטלפי הפירות גם הם ניזונים לעתים מפירות מותססים. האם האלכוהול משפיע עליהם כמו על הציפורים? התשובה, מתברר, תלויה בעטלף.

במחקר שנערך בישראל, חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון נתנו לעטלפי פירות מצויים (Rousettus aegyptiacus) תמיסת אלכוהול ובדקו את התעופה שלהם, כמו גם את הקריאות שלהם והשימוש שלהם באיכון הד (אקולוקציה) כדי למצוא את דרכם. העטלפים המבוסמים עפו לאט יותר, ובקריאות שלהם הייתה שוֹנוּת רבה יותר, מבחינת תדירות גלי הקול ומבנה הקריאה, בהשוואה לקריאות הרגילות. החוקרים השוו זאת לדיבור של אנשים שיכורים, שבו ההברות אינן נהגות כראוי.

לעומת זאת, באותה שנה, 2010, התפרסם מחקר נוסף, שהגיע למסקנות שונות. המחקר הזה נערך בבליז שבמרכז אמריקה, ובמהלכו אספו החוקרים 106 עטלפים, משישה מינים, ונתנו להם לשתות תמיסת אלכוהול. "כשהתחלנו את המחקר ציפינו שלפחות חלק מהמינים יתקשו להתמודד עם השתייה החריפה", אמר ברוק פנטון (Fenton), אחד החוקרים, לנשיונל ג'יאוגרפיק. "אלא שהעטלפים, למרבה הצער, לא קראו את הצעת המחקר".

החוקרים הציבו בפני החוקרים המעופפים "מסלול מכשולים" כדי לבדוק את יכולת התעופה שלהם - "זה כמו לבקש מהם ללכת בקו ישר", העיר פנטון – ובחנו גם את הקריאות ואיכון ההד שלהם. העטלפים עברו את שני המבחנים ללא כל בעיה, אפילו שאצל אחדים מהם נמצא ריכוז אלכוהול בדם של 0.3 אחוז. לשם השוואה, בישראל אסור לנהוג עם ריכוז אלכוהול בדם של יותר מ-0.05 אחוז.

החוקרים סבורים שיש יתרון אבולוציוני להתמודדות עם אלכוהול – כך העטלפים יכולים ליהנות מפירות מותססים שבעלי חיים אחרים נרתעים מהם. ייתכן, אומרים החוקרים, שהפירות המותססים העשירים באלכוהול נפוצים יותר באמריקה, ולכן העטלפים ביבשת  פיתחו את היכולת להתמודד היטב עם המשקה המשכר, בעוד עטלפים באירופה, באסיה ובאפריקה, כולל העטלפים הישראלים, משתכרים בקלות רבה יותר.

עטלף פירות מצוי | צילום: VICTOR HABBICK VISIONS / SCIENCE PHOTO LIBRARY
יש עטלפים שרגילים לשתות, וכאלה שמשתכרים בקלות. עטלף פירות מצוי | צילום: VICTOR HABBICK VISIONS / SCIENCE PHOTO LIBRARY

זבוב אחד נכנס לבר

חיות, ממש כמו בני אדם, מטביעות את יגונם באלכוהול, או לפחות זה מה שעושים זבובים שחיזוריהם לא נענו. ב-2012 פרסמו גלית שוחט-אופיר (Shohat-Ophir), כיום מאוניברסיטת בר אילן, ועמיתיה מחקר שהראה כי זכרים של זבוב התסיסה דרוזופילה (Drosophila melanogaster), שנדחו שוב ושוב על ידי נקבות יפצו את עצמם על כך באמצעות "שתייה" מרובה.

בטבע הזבובים האלה ניזונים ממיקרואורגניזמים, כגון שמרים, הגדלים על פירות נרקבים ותוססים. הם מתמודדים יפה עם האלכוהול בפירות האלו ואפילו מעדיפים מזונות הכוללים אלכוהול בריכוז חמישה אחוז, קרוב לריכוז של בירה רגילה.

בניגוד לדרוזופילה יצורים אחרים פחות עמידים לאלכוהול, ולכן הזבובים אף מנצלים אותו להגנה מפני טפילים. למשל רימת זבוב שצרעה טפילית הטילה ביצים בתוך גופה תצרוך כמויות גדולות של אלכוהול בניסיון להרעיל את זחל הצרעה שגדל בתוכה ואוכל אותה מבפנים. נוסף על כך, זבובה שמבחינה שיש צרעות כאלו באזור תטיל את ביציה מראש על מזון עשיר באלכוהול, כמעין חיסון לצאצאיה העתידיים. עם זאת, העמידות של הזבובים לאלכוהול לא מושלמת, וכמו אצל בני אדם, צריכת כמויות גדולות של החומר גורמת לזבובים להשתכר - ונראה שהם אוהבים את זה.

כדי לבדוק את הקשר בין תגמול טבעי, כגון הזדווגות ואינטראקציה חברתית, לבין תגמול מלאכותי מהסם החביב על זבובי התסיסה - האלכוהול, לקחו שוחט-אופיר ועמיתיה זכרי דרוזופילה וחילקו אותם לקבוצות. קבוצה אחת זכתה לבלות את זמנה עם נקבות בתולות שנענו לחיזוריהם, ולכן הזכרים בה הצליחו להזדווג עם נקבות רבות. לעומת זאת, הזכרים חסרי המזל של הקבוצה השנייה הונחו בכלי אחד עם נקבות שהזדווגו בעבר ולכן לא נאותו להזדווג שוב. הזכרים בקבוצה זו נדחו שוב ושוב על ידי הנקבות ולבסוף איבדו כל עניין בחיזור - אפילו כשהוצעו להם נקבות בתולות הם לא ניסו לחזר אחריהן.

לאחר ארבעה ימים של חוויות מיניות שונות הועברו הזכרים מכל אחת מהקבוצות לכלי נפרד, שבו יכלו לבחור בין מזון לא אלכוהולי ומזון שספוג באלכוהול בריכוז 15 אחוז. אף שזבובי תסיסה אוהבים, כאמור, אלכוהול, הזבובים שכבר שימחו את ליבם בדרך אחרת נמנעו מהמזון האלכוהולי, בעוד הזכרים הדחויים גילו העדפה גדולה לשיכר וצרכו מזון אלכוהולי פי ארבעה יותר מהזכרים המסופקים מינית.

כמו אצלנו, החלק המתגמל בהזדווגות הזבובים, האורגזמה, מגיע עם השפיכה. לכן, במחקר המשך, בדקו החוקרים אם יוכלו לשחזר את התנהגות הזבובים ללא צורך בסדרת דייטים כושלים או מוצלחים. הפעלה מלאכותית של תאי העצב של השפיכה, ללא הזדווגות וללא נוכחות נקבה, גרמה להפעלה מלאה של החלקים במוח הזבובים האחראים לתגמול ולהנאה. הפעלת תאי העצב השולטים בשפיכה נעשתה באמצעות אור (אופטוגנטיקה), וזכרים שחוו הפעלה כזו העדיפו להימצא באזורים הגורמים לה, כצפוי שיעשו אם הם נהנים מהחוויה. בנוסף, התרחשו במוחם שינויים האופייניים לזבובים אחרי הזדווגות טבעית, וכמו אחרי הזדווגות פחת הצורך שלהם לצרוך אלכוהול כתגמול חיצוני. הם מצאו את האור.

זבובי דרוזופילה על בננה מרקיבה | צילום: Sylvie Bouchard, SHutterstock
אלכוהול כתחליף לסיפוק מיני. זבובי דרוזופילה על בננה מרקיבה | צילום: Sylvie Bouchard, SHutterstock

קוקטייל עם זנב

המקור העיקרי לאלכוהול שבעלי חיים צורכים הוא פירות מותססים – אך הוא לא המקור היחיד. אם בעל החיים חי באיים הקריביים, שבהם יש כפרי נופש לא מעטים, הוא יכול לקבל את האלכוהול שלו, או יותר נכון לגנוב אותו, ישר מהכוס. כך גילו קופי הוֶרוֶט (Cercopithecus aethiops) מהאי הקריבי סנט קיטס.

קופי וֶרוֶט הם קופים אפריקאים, והאוכלוסייה שחיה באי הקריבי מורכבת מצאצאי קופים שהגיעו לשם במאה ה-17, על ספינות של סוחרי עבדים שיצאו ממערב אפריקה. את החיבה לאלכוהול הם גילו מוקדם מאוד: יש דיווחים עוד מהמאה ה-18 על אנשים שערבבו רום עם דבשה מקני הסוכר שגודלו באי, נתנו אותם לקופים וחיכו עד שאלו ישתכרו ויאבדו הכרה, וכך תפסו אותם. כיום, הקופים פשוט גונבים משקאות אלכוהוליים מתיירים שמנמנמים על החוף.

כתבה של BBC על קופי וֶרוֶט הגונבים משקאות מתיירים בקריביים (באנגלית):

 

חוקרים שעקבו אחר הקופים הללו מצאו שלא כולם שותים, ולא כולם שותים באותה צורה. הקופים גם היו יציבים למדי בהרגלי השתייה שלהם – מי שנמנע מאלכוהול בשבוע אחד כנראה לא ישתה כמויות גדולות בשבוע שלאחריו, או בעוד חודש. מתוך אלף קופים שנבדקו, כ-15 אחוזים היו שתיינים כבדים, שצרכו יותר מחמישה גרם של אלכוהול לקילוגרם משקל כל יום. עבור אדם ששוקל 80 קילוגרם, פירושו של דבר הוא לשתות יותר מבקבוק של ויסקי ליום – אף שההשוואה אינה מדויקת, שכן חילוף החומרים של הקופים הקטנים מהיר הרבה יותר ולכן הם משתכרים פחות. חמישה אחוזים נוספים מהקופים שתו יותר משמונה גרם לקילוגרם משקל כל יום, ולעתים קרובות איבדו הכרה בעקבות השתייה. לעומת זאת, כ-15 אחוזים מהקופים לא שתו כלל או כמעט בכלל, והשאר שתו במתינות.

החוקרים העירו שהחלוקה הזו דומה באופן מפתיע לזו שנראית אצל בני אדם. והדמיון לא נגמר בכך. הקופים ששותים במתינות מעדיפים לשתות בחברת אחרים ולא לבד, נמשכים למשקאות אלכוהוליים מתוקים ושותים בעיקר אחרי הצהריים ולא בבוקר. השתיינים הכבדים לעומתם מעדיפים אלכוהול ללא סוכר, והשתיינים הכבדים מאוד מתחילים לשתות כבר בבוקר. כשהחוקרים הגבילו את צריכת האלכוהול לשעה אחת ביום, השתיינים הכבדים ביותר שתו מהר ככל יכולתם, וגמעו באותה שעה כמות שבאופן רגיל הספיקה להם ליום שלם. במחקר המשך מצאו החוקרים שהנקבות שתו יותר מהזכרים, והשתיינים הכבדים יותר נטו להיות צעירים יותר. נראה שהם נגמלו מההרגל, לפחות במידת מה, כשהתבגרו - אולי סדר העדיפויות שלהם השתנה, והם העדיפו להשקיע בעבודתם, כלומר בחיזור אחר נקבות וקרבות על מעמד בקבוצה, ופחות לצאת לבלות. 

קוף וֶרְוֶט במזרח אפריקה | צילום: BRIAN GADSBY / SCIENCE PHOTO LIBRARY
הרגלי שתייה דומים במפתיע לאלו של בני האדם. קוף וֶרְוֶט במזרח אפריקה | צילום: BRIAN GADSBY / SCIENCE PHOTO LIBRARY 

בן אדם אחרי קוף

בני אדם בכל רחבי העולם צורכים אלכוהול: בין אם הוא מותסס או מזוקק, אלכוהול הוא הסם המועדף על מיליארדי בני אדם. אנחנו יודעים שאבותינו החלו לייצר אותו כבר לפני לפחות 13 אלף שנה, וסביר שמוקדם הרבה יותר. עוד לפני כן, אותם בני אדם קדומים כנראה השביעו את תאוותם לאלכוהול מפירות שתססו באופן טבעי, עד שלמדו כיצד לחקות את התהליכים האלו ולחזק אותם, וכך להפיק אלכוהול באחוז גבוה יותר משהתסיסה הטבעית הייתה מסוגלת לייצר. 

באותו זמן, ומן הסתם גם הרבה לפני כן, בעלי חיים אחרים השתכרו גם הם מהפירות התוססים, וחזרו למנה נוספת. המחקרים מראים שהמשיכה לאלכוהול משותפת לנו ולבעלי חיים רבים אחרים, וכך רומזים שהיא החלה מוקדם מאוד, הרבה לפני שבני המין שלנו הביאו אותה לגבהים חדשים, כמו גם לתהומות שלא נראו לפני כן. מהרגע שבו התפתחו פירות המסוגלים לתסוס, כך נראה, היו בעלי חיים שהתאהבו בתחושה שהאלכוהול מייצר. אז אם אתם מרימים כוסית, או שלוש, כדי לחגוג את פורים - חישבו על הציפורים, הקופים ואפילו הזבובים, שנהנים גם הם מדי פעם מלגימת אלכוהול.

 

0 תגובות