מתי התחלנו להתגלח?

השנה היא 331 לפני הספירה, ואלכסנדר הגדול ניצב בפני אחד הקרבות הקשים והמכריעים בחייו, שייזכר בשם "קרב גאוגמלה", באזור שכיום הוא צפון עיראק. מולו ניצב הצבא הפרסי, גדול בהרבה מצבאו שלו. אלכסנדר ידע שעליו לנצל כל יתרון שעשוי להיות לו, להכין את עצמו ואת צבאו בצורה הטובה ביותר. ההיסטוריון היווני פלוטרכוס תיאר את מעשיו: הוא הקריב קורבן לאל פובוס, אל הפחד ובנו של אל המלחמה, והורה למפקדיו לדבר עם חייליהם ולהזכיר להם כי ההצלחה תלויה בכך שכל אחד מהם יבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. כשאחד מקציניו שאל אם יש עוד משהו שיוכל לעשות, ענה אלכסנדר "שום דבר, מלבד לגלח את הזקנים של כל החיילים המקדונים".

אלכסנדר גילח את זקנו שלו, ויש הטוענים שההוראה לגילוח גורף של זקני כל הצבא נובעת מכך שרצה שחייליו ייראו כמוהו. כך הוא קיווה, לפי ההשערה, לחזק את רוחם ולגרום להם להרגיש מאוחדים יותר. אחרים, בהם פלוטרכוס עצמו, מעדיפים הסבר מעשי יותר: בקרב פנים אל פנים זקן ארוך יכול להתברר כנטל, כי הוא מאפשר ליריב לתפוס בו בקלות.  

צבאו של אלכסנדר ניצח בקרב וסלל את דרכו לכיבוש האימפריה הפרסית. אופנת הסנטר החלק שהוא נהיג התפשטה במידת מה בעולם ההלני, גם אצל מי שלא יצאו למלחמה. אך הסרת שיער הפנים לא החלה עם אלכסנדר, אלא אלפי, וכנראה עשרות אלפי, שנים לפניו. 

ציווה לגלח את הזקנים של חייליו. שחזור של פסיפס המתאר את אלכסנדר הגדול, ללא זקן, בקרב איסוס | Enzo Pezzi, Cisem, Eurelios, SPL 

גילוח של אדם קדמון

איש אינו יודע בדיוק מתי החלו בני האדם להתגלח, כיצד עשו זאת, או למה. ציורי מערות בני כ-30 אלף שנה ואפילו יותר מראים דמויות אנושיות שכולן ללא זקן, וחוקרים רבים רואים בכך עדות לגילוח, או להסרה של השיער בדרך אחרת. אבל איך? בתקופה זו לא ידעו אבותינו לעבד מתכות, וקשה מאוד לייצר כלי אבן בעל קצה חד מספיק בשביל להתגלח בעזרתו. ייתכן שהם פשוט קיצרו את הזקן במקום להתגלח ממש, בסכינים מצור או מאובסידיאן, זכוכית געשית שעשויה להיות חדה מאוד. ייתכן גם שהם השתמשו בשיטה שונה לחלוטין.

המשפטן והוגה הדעות המוסלמי מוחמד אבן אידריס א-שאפעי (al-Shāfiʿī , الشافعي), שנולד במאה השמינית לספירה, תאר את מפגשיו עם בני שבט נוודים הרריים, שנהגו לתלוש את שערות זקנם אחת אחת, בעזרת מכשיר דמוי פינצטה. ייתכן שגם אבותינו הקדמונים הסירו את שער פניהם באותה שיטה, וכך לא היו צריכים תערים חדים במיוחד. אפשר לעשות זאת למשל בעזרת שתי קונכיות המוצמדות זו לזו. זה בוודאי לא היה נעים במיוחד, אך זו אולי הייתה הדרך היחידה, באותו זמן, לקבל פנים חלקות.

מדוע רצו אותם קדמונים להיפטר מהזקן שלהם? יכול להיות שהסיבה היא בריאותית. זקן יכול לצבור לחות ולקרר את בעליו, לשמש בית לכינים ולטפילים נוספים, וכאשר הוא מתלכלך עלולים להיות בו חיידקים מסוכנים. בתקופה בה קשה לשמור על היגיינה של השיער, אולי הדרך הטובה ביותר היא פשוט להסירו. 

כבר לפני עשרות אלפי שנים, ציורי מערות מראים אנשים ללא זקן. ציור מערות מאלג'יריה | George Holton, SPL

המצרים החלקים

אם נקפוץ לאזור מצרים של לפני 5,000-4,000 שנה, נגלה תרבות שעסקה בנושא השיער, כל שיער, בצורה אובססיבית כמעט. גברים, נשים וילדים גילחו את ראשם, וגם את זקנם - אם היה להם -  בעזרת תערים מעוגלים, עשויים ברונזה. הם הסירו גם את שיער הגוף, בגילוח או בעזרת תכשירים קוסמטיים מיוחדים למטרה זו, ושפשוף העור באבן ספוג. 

העיסוק בשיער נבע מהחשיבות הגדולה שהמצרים ראו בניקיון הגוף. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, הידוע כ"אבי ההיסטוריה", כתב עליהם במאה החמישית לפני הספירה: "תשומת הלב שלהם לניקיון היא יוצאת דופן, כפי שניתן לראות מכך שהם מגלחים את הראש והזקן, מכך שהם מסירים את השיער מהגוף כולו, מהרחצות התכופות שלהם, ומהכללים הנוקשים שמחייבים את כל אלו". לפי הרודוטוס, המצרים התרחצו כל יום ופעמיים כל לילה, וגילחו את שערם כל יומיים. 

במצרים העתיקה, ראש מגולח ופנים חלקות היו סימן למעמד גבוה, או לפחות לא מאוד נמוך. העניים לא הקפידו על גילוח תכוף, וסביר שגם התקשו להשיג תערים, שכן נחושת הייתה יקרה מאוד בימים ההם. למרות זאת, היה סוג אחד של זקן שנחשב לסמל הסטטוס האולטימטיבי, והיה שמור רק לפרעה עצמו. "הזקן הנשגב" (divine beard) של הפרעונים היה ארוך, צר, מסוגנן מאוד – ומזויף לחלוטין. הם עטו אותו, ככל הנראה, כדי להידמות לאוסיריס, האל השולט על עולם המתים, שהוצג תמיד עם זקן ארוך קלוע לצמה. כך הם קיוו להציג את עצמם כהתגלמות האל עלי אדמות. 

בשושלת הפרעונית היו גם כמה נשים, הראשונה בהן חַתְּשֶׁפְּסוּת, שמלכה לפני כ-3,500 שנים. גם היא, וחלק ממשיכותיה, מופיעות בפסלים ובציורים כאשר לסנטרן זקנים מעוצבים.

המצרים העריכו מאוד את הנקיון, גילחו את שיער הפנים, הראש והגוף - אך הפרעה עטה זקן מזויף. מסכה שנמצאה בקברו של הפרעה תות ענח' אמון, מציגה סנטר חלק מלבד זקן צר ומסוגנן | Ann Ronan Picture Library, Heritage Images, SPL

זקנים יווניים, סנטרים רומיים

כשקוראים את כתביו של הרודטוס היווני אפשר להבחין בפליאה, ואולי אף בבוז מסוים, שרכש למנהגים המצריים. "הם מעדיפים ניקיון על מראה יפה", כתב, ואולי כיוון בכך גם לזקנים - שכן ביוון באותה תקופה הזקן היה חלק חשוב ממראה הגבר, והעיד על אונו וגבריותו. פנים חלקות היו סימן לנשיות, ובספרטה, העיר שהעריצה גבריות ועוצמה צבאית, גברים שנהגו בפחדנות הוענשו בגילוח זקנם.

הרומאים, לעומתם, העדיפו בתקופות רבות את הסנטר החלק. עוד בימי הרפובליקה, הרומאים העשירים נהגו להחזיק משרתים שגילחו את פניהם כל בוקר. עבור אלו שלא היו עשירים מספיק להחזיק מגלח פרטי נפתחו ברומא מספרות, שהיו בעצם "גלחיות" – מקום בו יכלו לקבל גילוח מקצועי מה"טונסור" (tonsor), המגלח הרומאי. הרומאים אף שכללו את התער המעוגל של המצרים, ופיתחו לראשונה את התער הישר. 

מנהג גילוח נמשך גם כאשר הרפובליקה הפכה לקיסרות. הפסלים של יוליוס קיסר, אוגוסטוס קיסר ורבים מהשליטים שבאו אחריהם מציגים גברים חלקי סנטר, כמו גם פסליהם של רבים אחרים מבני תקופתם. בסוף ימי הרפובליקה ובראשית הקיסרות, גברים רומאים אמידים כמעט לעולם לא גידלו זקן. אך לא תמיד היה מדובר בגילוח: לפי הסיפורים, יוליוס קיסר הורה למשרתיו לתלוש את שערות זקנו בכל יום, ורומאים אחרים עברו גם הם לשיטה זו, ככל הנראה מתוך הנחה שמה שטוב לקיסר יהיה טוב גם להם. 

מדוע התעקשו הרומאים על הסרת השיער? כמו אצל המצרים, סנטר רומאי חלק ציין מעמד גבוה, בעוד זקן אפיין את אלו שחיו בעוני. בנוסף, לטענת חלק מההיסטוריונים, הפנים המגולחות נועדו להפריד את הרומאים בני התרבות, בעיני עצמם לפחות, מהברברים שמחוץ לאימפריה, ואולי גם מהיוונים המזוקנים. עם זאת, הגישה של הרומאים לגבי הזקן השתנתה במשך השנים. הקיסר אדריאנוס, ששלט במאה השנייה לספירה, גידל זקן עבות, אולי כדי להסתיר כתמי לידה או פגמים בעור שהיו על פניו. כך הוא החזיר את הזקן לאופנה, והקיסרים שמשלו אחריו התהדרו גם הם בזקן למשך דורות רבים. 

גילוח הזקן כסימן השתייכות לקבוצה מסוימת, והבחנה בין חברי הקבוצה למי שנמצא מחוץ לה, אינו ייחודי לרומאים. כאשר במאה ה-11 התרחש פילוג בכנסייה הנוצרית, בין הנצרות הקתולית במערב לנצרות האורתודוקסית במזרח, הכמרים הקתולים נהגו לגלח את זקנם כדי להבדיל עצמם מהאורתודוכסים, כמו גם מהכופרים – המוסלמים והיהודים. ב-1,086, הארכידוכס של העיר הצרפתית רואן (Rouen) איים לנדות מהקהילה כל אדם, לא רק כומר או בעל תפקיד בכנסיה, שיניח לזקנו לגדול במקום לגלח אותו. 

ביוון הזקן נחשב לסימן גבריות. ברומא, בתקופות מסויימות, העדיפו לגלחו. סוקרטס היווני והמזוקן (מימין), לצד יוליוס קיסר הרומאי, חלק הסנטר | Shutterstock, Fernando Cortes, Wikipedia, Sting 

סימני אבלות

ביהדות נהוג לגדל זקן לאות אבל, וגם בימי ספירת העומר. מנהג זה נפוץ גם במקומות אחרים לאורך ההיסטוריה. הרומאים, בתקופות שבהן נהגו לגלח את זקנם, הניחו לו לגדול כשהיו באבל. אוגוסטוס, למשל, גידל זקן לאחר מותו של יוליוס קיסר, וגידול זקן היה נהוג גם לאחר אסונות כבדים. כך נהגו גם חלק מהאפיפיורים הקתולים - יוליוס השני, שהיה אפיפיור בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, גידל זקן בשנת 1511, לאות אבל על כך שהאפיפיורות איבדה את השליטה על העיר בולוניה שבצפון איטליה. האפיפיור קלמנס השביעי גידל את זקנו ב-1527, כאשר חייליו של קרל החמישי, מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, כבשו את רומא ובזזו אותה. הוא נמנע מגילוח עד מותו ב-1534.

גידל את זקנו לאות אבל, כאשר איבד את העיר בולוניה. האפיפיור יוליוס השני, ציור של רפאל | National Gallery, London

זקן בין סנטרים חלקים יכול לשמש כסימן ברור לאדם מתאבל. אבל מה יעשה מי שחי בזמן ובמקום שבהם הזקנים הארוכים היו צו השעה? לעתים קרובות, אותו אדם היה מציין את אבלו על ידי גילוח הזקן. היוונים הקדומים, למשל נהגו לגלח את זקנם כסימן אבלות. במקומות שבהם סנטר חלק נחשב סימן לחוסר גבריות, הם לא הסירו אותו לחלוטין, אך קיצרו אותו. נראה שבימים עברו, גם אצל בני ישראל הגילוח היה מקושר לאבל, אך אולי לאו דווקא של הזקן. בספר ישעיהו, פרק כב, פסוק יב, הנביא מתייחס למנהגי אבלות: "לבכי, ולמספד, ולקרחה, ולחגור שק". "לקרחה" עשוי לציין את גילוח שערות הראש, שיחד עם מנהגים כלבישת שק היה סימן לאדם השרוי באבל. נראה שבמקומות רבים ובתקופות שונות, הכלל היה - בזמן אבל, הבדל עצמך מהאנשים שסביבך על ידי שינוי של הזקן או השיער. אם לרוב גידלת אותו - קצר או גלח, אם תמיד גילחת - הארך.