לומדים מההיסטוריה

ממש כמו הילדים של היום, הם היו קמים בבוקר והולכים לבית הספר. שם הם היו יושבים במשך שעות ולומדים קרוא וכתוב, חשבון ומקצועות נוספים מפי מוריהם. אבל לא היו להם מחשבים, ואפילו לא ספרים ומחברות. הם קראו מלוחות חרס, והעתיקו את החומר אל לוחות חרס טריים, רכים. אלו הם התלמידים הראשונים שאי פעם הלכו לבית הספר, במצרים העתיקה, בשומר ובבבל, החל מהאלף הרביעי לפני הספירה.

התלמידים האלו היו יחידי סגולה, בניהם של אצולת הממלכות הקדומות, הפקידות הגבוהה של הארמון, הכמורה והסוחרים העשירים. שאר הילדים למדו כפי שלמדו דורות של ילדים לפניהם, וגם רוב הילדים שבאו אחריהם: ישירות מהוריהם או ממבוגר אחר בקהילה, ורק את סודות המקצוע שיועד להם. הבנות למדו לבשל, לטפל בילדים, לתקן בגדים וכל הדברים האחרים בתחומי אחריותה של "עקרת בית". הבנים למדו לרוב את מקצועו של אביהם וירשו אותו. הם החלו לעזור להוריהם בעבודה בעודם ילדים, ולמדו תוך כדי עשייה.

כך, ככל הנראה, הועבר הידע האנושי מדור לדור במשך עשרות אלפי שנים, אולי אף מאות אלפים. אבל כשהופיעו הממלכות הראשונות, התארגנויות אנושיות גדולות יותר מכל מה שידענו קודם, הן כבר לא יכלו לסמוך על ידע שעובר בעל פה, ועל זיכרונם של כמה מזקני השבט. נוצר צורך בשימור המידע באופן אמין יותר, והצורך הוביל להמצאה: הכתב. כך נוצר גם מקצוע חדש, הלבלר או הסופר (scribe), האיש היודע קרוא וכתוב (ועם הזמן, גם הרבה דברים אחרים).

עד מהרה הפכו הלבלרים לחיוניים לניהול התקין של של הממלכה. הם ערכו חוזים, כתבו מכתבים, חישבו את ענייני הכספים של המלך והאצולה, ומאוחר יותר גם עסקו בעריכת דין וחיברו סיפורים ומאמרים בנושאים שונים. כדי ללמוד את כל הדרוש למקצוע כזה לא מספיק להתלוות ללבלר בעבודתו ולהתבונן במעשיו. כך נולד צורך שני, והוביל להמצאה שנייה: בית הספר.

לוח בלי גיר

את רוב מה שידוע לנו על בתי הספר המוקדמים למדנו מבתי הספר בבבל, באלף השלישי לפני הספירה. בתי הספר האלו נקראו אדובה (eduba), שפירושו "בית הלוחות" – אותם לוחות חרס שהתלמידים למדו מהם. השם הוא בעצם גרסה מוקדמת של השם בית ספר: הבית שבו נמצאים הכְּתבים. עשרות לוחות השתמרו מאותה תקופה, ומהם אנחנו יודעים מה ואיך למדו התלמידים.

יש ביניהם לוחות עם רשימות מילים, ככל הנראה לשינון, וגם לוחות שעוסקים בחשבון ובנושאים קרובים: על אחד מהם נכתב "האם אתה יודע כפל, מקדמים, חישוב סכומים, ניהול חשבונות, איך לחשב כל מיני תשלומים, לחלק רכוש, ולקבוע חלוקה של שדות?". מלבד זאת למדו התלמידים גם לנגן ולשיר, וגם תחומים כמו משפט ועריכת דין. אחד הלוחות שנמצאו מתאר מעשה רצח בעיר איסין, היום בדרום עירק, ואת המשפט שבעקבותיו.

כך הכשיר האדובה את תלמידיו, בנים בלבד, משמנה ומסולתה של הממלכה, להיות הדור הבא של הלבלרים, הכהנים והפקידוּת הגבוהה. שאר הילדים למדו את מה שהם היו צריכים לדעת כדי לתפקד בחברה שבה גדלו: לעבד את השדות, לטפל בבעלי החיים, לייצר כלי חרס או כל מקצוע אחר. הם לא היו זקוקים לבית ספר כדי ללמוד את הדברים האלו, ולכן לא הלכו אליו.

חלק מטבלת חרס ששימשה ככל הנראה לתרגול כתב יתדות שומרי לפני כ-2000 שנה | מקור: Science Photo Library

הבחינה הקיסרית

בערך באותו זמן, מזרחה משם, ממלכה גדולה אחרת נתקלה בבעיה דומה ומצאה פתרון דומה. בתי הספר הראשונים בסין נוסדו בזמן שושלת שיה (Xia), באלף השני לפני הספירה. בתחילה למדו בהם רק בני האצולה, אך מאוחר יותר הוקמו בתי ספר גם עבור המעמדות הנמוכים יותר. קונפוציוס, בן המאה השישית לפני הספירה, קידם את הרעיון של חינוך לכל כערך שיש לשאוף אליו, בניגוד לחינוך רק של מי שנבחר מראש להיות המעמד השולט. מאוחר יותר הפך הקונפוציוניזם לדוקטרינה העיקרית של בתי הספר בקיסרות.

עדיין, כמו במצרים ובבל, אחד התפקידים העיקריים של בית הספר היה להכשיר את הדור הבא של הפקידים והלבלרים - אך אצל הסינים, בעיקר בתקופות מאוחרות יותר, אותם פקידים יכלו להגיע מכל שכבות החברה, כל עוד הראו שהם מסוגלים לכך. הבחינה הקיסרית, שבחנה את הידע של התלמידים בקלאסיקות הקונפוציוניות, החלה כבר בתקופת שושלת האן, במאה השנייה לפני הספירה, והפכה לרשמית במאה השביעית לספירה. זו עדיין הייתה הדרך העיקרית להתקבל למשרה בממשלה עד תחילת המאה העשרים. כך הבטיחה סין שלצד הקיסרים, שקיבלו את כוחם בירושה, ישרתו פקידים שהגיעו למשרתם בזכות חוכמתם וידיעותיהם, ולא בזכות המעמד של הוריהם. הבחינה נתנה לשלטון המלוכני של הקיסר גוון של מריטוקרטיה, שיטה שבה המנהיגים מקודמים על פי יכולותיהם.

מלבד העברת ידע, החינוך הסיני התמקד גם בהקניית ערכי התרבות – כולל החשיבות של החינוך עצמו. במשך מאות שנים, הטקסט הראשון שלמדו הילדים הסינים היה "הקלאסיקה של שלושת התווים", שנכתבה באלף השני לפני הספירה, ובה נכתב (תרגום חופשי מאנגלית):

עולים כיתה

באירופה, פריחת ערי המדינה של יוון הייתה מלווה בחינוך לשכבות רחבות יותר ולא לעשירים בלבד. מטרת החינוך הייתה בראש ובראשונה לדאוג שהילדים יגדלו כאזרחים טובים, התורמים לעריהם. התלמידים למדו ספרות, מוזיקה וספורט, כאשר בכל מקום הדגשים היו שונים. בספרטה המיליטריסטית, למשל, הילדים בילו זמן רב יותר באימוני ספורט ונשק, והמטרה העיקרית הייתה לייצר חיילים טובים. האתונאים חינכו את ילדיהם כך שיוכלו לנהל היטב את ענייני העיר ולבחור את מנהיגיהם בצורה מושכלת.

באותה תקופה החלה לפרוח גם ההשכלה הגבוהה: הנערים שבאו ממשפחות עשירות מספיק יכלו להמשיך מעבר להשכלה הבסיסית וללמוד נושאים כמו רטוריקה, גיאומטריה, אסטרונומיה, ביולוגיה ועוד. ההתפתחות הזו מעידה על עליית התפיסה הפילוסופית (מילולית: אהבת החוכמה) שראתה במחקר, שאלת שאלות על טבעו של העולם וחתירה להבנה טובה יותר שלו ערך כשלעצמו. הפילוסופים אספו סביבם תלמידים, וחלקם, כמו איסוקרטס, אפלטון ואריסטו, הקימו מוסדות להשכלה גבוהה.

מתקדמים גם מעבר להשכלה הבסיסית: בית הספר של פיתגורס בקרוטון שביוון העתיקה | מקור: Science Photo Library

התורה ותור הזהב

גם באימפריה הרומית היו בתי ספר ואקדמיות, שנבנו על הבסיס של אלו היווניים. אך הם נפלו עם נפילת האימפריה, והחינוך, שהיה חילוני בעיקרו, הפך לדתי לחלוטין. הכמרים היו מחזיקי הידע ובתי הספר היו שייכים לכנסיות. ברוב המקרים בני מעמד האצולה היו היחידים שהיו יכולים להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם להתחנך שם, או במקרים אחרים לשכור מורה פרטי, גם הוא לרוב משורות הכנסייה.

מקרב המעמד העליון, מי שהיה מוכשר לכך היה יכול להמשיך בלימודיו וללמוד אמנות, פילוסופיה או רפואה, כאשר עיקר תכנית הלימודים היה מבוססת על הידע שנצבר בתקופת יוון ורומא. גם החינוך הגבוה היה בשליטת הכנסייה.

נשים בנות האצולה למדו גם הן לכתוב ולקרוא, אך לא הרבה מעבר לכך. היו כמה יחידות סגולה שלמדו באוניברסיטאות, השיגו תארים ואף הפכו למרצות, אך זה היה נדיר ביותר. עבור רוב הנשים, גם האצילות ביניהן, הדרך היחידה לזכות בהשכלה מעבר לזו הבסיסית ביותר הייתה להצטרף למנזר.

הילדים שלא השתייכו לאצולה יצאו לעבוד עם הוריהם מגיל צעיר מאוד וכך למדו את מה שהיו צריכים לדעת בשביל להיות איכרים או בעלי מקצוע. אמנם במאה ה-11 הורתה הכנסייה לכמרים ללמד בחינם ילדים שהוריהם לא יכלו לשלם, אך החינוך הזה, כשהתקיים, היה מינימלי ביותר. כך, בימי הביניים רק כחמישה אחוז מהאוכלוסייה האירופית ידעה קרוא וכתוב. באירופה הפיאודלית הציפייה מבני המעמד הנמוך הייתה לשרת את אדוניהם, לייצר מזון ותו לא. לא היה צורך בחינוך למי שאינו נמנה על האצולה או הכמורה – ואולי היו גם מי שראו סכנה בחינוך נרחב מדי. מי שאינו יודע לקרוא, אינו יודע היסטוריה ולא שמע על צורות שלטון אחרות, סביר פחות שיערער על הסדר הקיים.

יוצאות דופן היו הקהילות היהודיות, שבהן חלק גדול מהילדים קיבל חינוך בסיסי של כמה שנים. הילדים למדו מפיו של "מלמד" בחדר או בתלמוד התורה מגיל שלוש או ארבע עד שהיו בני מצווה, והקהילה מימנה את לימודיהם של אלו שהוריהם לא יכלו לשלם. הם למדו לקרוא ולכתוב בעברית ולימודי דת, ואלו שרצו (ויכלו) להמשיך בלימודיהם עברו לאחר מכן לישיבה.   

בארצות ערב והאיסלאם באותה תקופה החינוך היה רחב יותר, ואף שאין על כך נתונים מדויקים, נראה שאחוז יודעי קרוא וכתוב היה גבוה משמעותית. גם שם, בסיס הלימודים היה דתי. ילדים למדו בבית או בבתי ספר שהיו לרוב שייכים למסגד, והתמקדו בשפה הערבית ובלימודי דת. אלו שרצו להמשיך וללמוד יכלו לעשות זאת, החל מהמאה העשירית, ב"מדרסות" (مدارس) בהן לימדו גם מתמטיקה, פילוסופיה ומדעים. הרוח הפילוסופית, של אהבת הידע והמחקר, עברה במידה מרובה לארצות אלו באותו זמן, והביאה לתקופה המכונה תור הזהב האיסלאמי.

הרוח של אהבת הידע והמחקר עברה לעולם המוסלמי. מדרסה באלג'יריה הרבה אחרי תור הזהב | מקור: Science Photo Library

עידן הספר

בסוף ימי הביניים החלו דברים להשתנות – לאט. המצאת הדפוס במאה ה-15 הפכה את הספרים לזולים וזמינים הרבה יותר, והיה לה תפקיד חשוב בהפצת ידע בציבור הרחב, גם מעבר למעמדות העליונים. וכרגיל, התנאים המשתנים העלו צרכים שונים. התרחבות והשתכללות המסחר, המסעות מסביב לעולם ותחילתה של תעשייה הובילו אנשים רבים להבין את היתרון של אוכלוסייה משכילה, לפחות במובן המצומצם של המילה. מדינות החלו להפקיע את ניהול החינוך מהכנסייה ולממן אותו בעצמן. מספר הילדים שהלכו לבית הספר במערב גדל והלך, וביניהם היו גם יותר ויותר בנות.

בתקופה זו לא היה מודל אחד של בית ספר: במקומות שונים לימדו בצורות ושיטות שונות. האיש ששמו מקושר יותר מכל לכינון בית הספר המודרני כפי שאנו מכירים אותו כיום הוא הוראס מאן (Mann), אמריקאי שפעל בתחילת המאה ה-19, אף על פי שלפי עדותו הוא התבסס על בתי ספר שכבר היו פעילים בפרוסיה.

מאן ראה את החינוך כהכרחי ליצירת חברה חופשית ושוויונית, כפי שארצות הברית התיימרה להיות. כמו האתונאים לפניו, הבין מאן שדמוקרטיה אינה יכולה לעבוד בלי אוכלוסייה משכילה, שתוכל לקבל החלטות מושכלות. בנוסף הוא ראה בחינוך כלי לניידות חברתית. "חינוך, מעל כל שאר הדברים שיצר האדם, הוא המשווה הגדול של מצב בני האדם, גלגל-האיזון של המכונה החברתית" כתב. ובעוד החינוך משווה בין חלקים שונים של החברה בתוך ארצות הברית, הוא יכול להקנות לכלכלה האמריקאית ככלל יתרון בתחרות בשווקים הבינלאומיים.

בין העקרונות שהכניס מאן לבתי הספר שלו היו הכיתות שסודרו לפי שכבות גיל, הכשרה מסודרת של מורים (עד אז, כל מי שלמד נושא מסוים היה יכול ללמד אותו) וחשוב מכל: חינוך לכל, ואותו חינוך לכולם. שיטות הלימוד נועדו להקנות ידע והכשרה שיעזרו לתלמידים להצליח מבחינה מקצועית בחברה התעשייתית של המאה ה-19.

בעשורים שלאחר מכן אימצו עוד ועוד מדינות את המודל הזה. כיום יותר ילדים מאי פעם הולכים לבתי ספר, וברובם הלימוד נעשה בצורה דומה למדי לזו שהייתה בבתי הספר של מאן. כתוצאה מכך, אחוז יודעי קרוא וכתוב גדל מ-12 אחוזים בלבד ב-1820 לכ-83 אחוזים בימינו. ועדיין, יש מדינות, בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, שבהן יותר מחמישית מהילדים בגיל בית ספר יסודי אינם לומדים. שלא במפתיע, הסובלות העיקריות מכך הן הבנות, שהסיכוי שלהן לקבל חינוך ראוי במדינות אלו קטן עוד יותר מזה של הבנים.

ראה את החינוך כהכרחי ליצירת חברה חופשית ושוויונית: הוראס מאן, מייסד ביה"ס המודרני | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

עתיד לוט בערפל

כמו כל בתי הספר לפניו, גם בית הספר המודרני הותאם לצרכים, לערכים ולמטרות של תקופתו. בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות הטוענים שכל אלו השתנו מאז המאה ה-19, ועל בית הספר להשתנות גם הוא בהתאם. בנוסף, אחד התפקידים העיקריים של בית הספר מיום הקמתו ועד היום היה להכין את התלמידים לשוק העבודה שאליו ייכנסו בעתיד – אך האם הוא באמת מצליח במשימה זו, כשמדובר בשוק העבודה של שנות האלפיים?

"עד לא מזמן, יכולנו לנבא אילו עבודות וקריירות יהיו זמינים לילדים כשיתבגרו" כתב סטיב דנינג (Denning) בכתב העת Forbes. "לא עוד. אנחנו פשוט לא יודעים אילו עבודות יהיו בשוק בעוד עשרים שנה". דנינג מציע, בעקבות זאת, לשנות את בית הספר ממערכת שמעבירה מידע מסוים שנמצא בתכנית הלימודים למערכת שתפקידה לעורר בתלמידים מוטיבציה ורצון ללמוד לא רק בבית הספר אלא כל חייהם, כך שיוכלו לשגשג בכלכלה המשתנה במהירות. פירושו של דבר הוא שינוי עמוק בתפקידם של מורים, מנהלים וגם התלמידים עצמם. המורה לא יהיה עוד דמות יודעת כל העומדת מעל התלמידים בהיררכיה הבית-ספרית, אלא יותר מדריך המתלווה אליהם.

איך ייראה בית הספר של העידן החדש, ואיך ילמדו בו? ג'ואל רוז (Rose) פירט במאמר בכתב העת האטלנטיק כמה משיטות הלימוד שנוסו בבתי ספר שונים, כמו למשל לימוד מדע דרך שילוב של פעילויות בכיתה, עבודה משותפת במעבדה בערב ושיחות דרך האינטרנט עם אנשים העובדים בתעשייה, או לימוד שפה זרה בעזרת דיאלוג בכיתה, משימות באינטרנט ופעילות אונליין עם תלמידים דוברי השפה בחו"ל. יש דוגמאות רבות ושונות, אך המשותף לכולם הוא שינוי של המבנה הבסיסי, שבו הידע מועבר מהמורה לתלמידים.

בתי הספר הם אמנם מוסד עתיק מאוד, אך במשך השנים הם השתנו כדי להתאים לצרכים של תקופתם – ונראה שהם ייאלצו לעשות זאת שוב. אחרי הכל, אמר רוז, "עידן המידע הוביל להמצאה-מחדש של כמעט כל תעשייה, חוץ מהחינוך". אולי הגיע הזמן שרוח החדשנות תנשב גם שם.