כשהפחד יוצא מדעתו

בסוף אוקטובר נחגג בארצות הברית ובמדינות נוספות האלווין, "ליל כל הקדושים", שהפך לחג של כל הדברים המפחידים. ננצל את ההזדמנות הזאת כדי להסתכל על פחד, ובמיוחד, על מה קורה כשהפחד הופך לפוביה. 

פחד היה קיים בעולם החי הרבה לפני האדם, שכן הוא רגש טבעי והכרחי להישרדותם של כל היצורים החיים המפותחים. הפחד עוזר לנו להגן על עצמנו מפני סכנה או איום, ובאמצעותו אנחנו לומדים לחיות ולהתנהל בבטחה בעולם.

פוביה (בַּעַת), לעומת זאת, היא פחד ש"התקלקל". לפי ה-DSM-5, שמוציאה לאור האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית ונחשב למדריך הרשמי לאבחון הפרעות נפשיות, מדובר בסוג של הפרעת חרדה, כלומר מצב שבו חוויית הפחד של אדם אינה הגיונית ועלולה לפגוע בתפקודו. מביניהן, פוביה מוגדרת כפחד משמעותי שאינו פרופורציוני לאיום הממשי שנשקף לאדם ממצב מסוים, בעל חיים או חפץ. אנשים שסובלים מפוביה ישנו את התנהגותם כדי לא לבוא במגע עם מקור הפחד. מספיק שיחשבו על מקור הפוביה כדי שהחרדה שלהם תתעורר. ככל שהגורם לחרדה שכיח ויומיומי יותר, כך תיפגע יותר יכולתם לנהל שגרת חיים תקינה, ואיכות חייהם תיפגע יותר.

פוביות צצות בדרך כלל לראשונה כבר בילדות, אך אין מניעה לפתח פוביה בכל גיל. השכיחות של פוביות אצל נשים גבוהה כפליים לעומת גברים, ככל הנראה בגלל הבדלים הורמונליים, כימיים ותרבותיים בין המינים, אבל יכול להיות שגם בשל העובדה שגברים נוטים פחות לפנות לעזרה, ולכן פחות מאובחנים. על פי נתוני ארגון בריאות הנפש האמריקאי, אחד מכל שמונה אנשים בארצות הברית יתמודד בשלב כלשהו בחייו הבוגרים עם פוביה ספציפית שתימשך כמה וכמה שנים, ובמקרים חמורים היא עלולה להימשך כל החיים.

יש כמה וכמה סוגים של הפרעות חרדה, עם קווי דמיון אלה ואחרים ביניהן. בכתבה שלפניכם המילה פוביה תתייחס רק להפרעה ששמה הרשמי הוא "פוביה ספציפית", ולא להפרעות חרדה אחרות, שלעתים נקראות גם הן פוביות. למשל, למרות הדמיון בשם, לחרדה חברתית – שנקראת לפעמים פוביה חברתית אך אינה פוביה ספציפית, ולאגורפוביה – חרדה ממקומות ציבוריים, יש מאפיינים שונים והגדרה קלינית אחרת.

פוביות צצות בדרך כלל לראשונה כבר בילדות, אך אין מניעה לפתח פוביה בכל גיל. ילדה מסתירה את פניה בפחד | Shutterstock, Parkin Srihawong

המקום שבו נולדים פחדים

נכון להיום לא ברור מדוע יש אנשים שמפתחים פוביה ואחרים לא, אך נראה שכמעט תמיד מעורב בזה תהליך של למידה שהוביל לרכישת הפוביה: ילד שהלך לאיבוד במסיבת יום הולדת, למשל, עלול לפתח פוביה מבלונים (גלובופוביה). הקשר בין נושא הפוביה לחוויה הטראומטית אפילו לא חייב להיות ישיר. את אותה פוביה מבלונים מישהו אחר עלול לפתח בעקבות אירוע מפחיד ורועש, למשל פיגוע ירי. במקרה הזה הבלונים יעוררו פחד מכיוון שהם עלולים להתפוצץ בבת אחת וכך לעורר זיכרונות כאובים. לפעמים מספיק רק לחוות את האירוע הטראומטי דרך הטלוויזיה, או אפילו מקריאת כתבה או ספר, כדי לעורר פוביה.

אחד המחקרים פורצי הדרך והמפורסמים בתחום הפוביות הוא הניסוי של אלברט הקטן, שערכו חוקרי ההתנהגות ג'ון ווטסון (Watson) ורוזלי ריינר (Rayner) מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארצות הברית. השניים נתנו לפעוט בן קצת פחות משנה, שאותו כינו בפרסומים "אלברט", לשחק להנאתו עם חולדה לבנה. כעבור זמן מה הם השמיעו מאחורי גבו רעש פתאומי מבהיל של פטיש המכה על מוט ברזל. אלברט האומלל פרץ בבכי. אחרי שנרגע, הוא חזר לשחק עם החולדה, אך כעת בכל פעם שהוא נגע בה נשמעה שוב מכת הפטיש ואלברט המבועת פרץ שוב בבכי. אחרי כמה סבבים כאלה, הפעוט סירב להמשיך לשחק עם החולדה הלבנה והפרוותית. יתר על כן, די היה שיראו לו אותה כדי שאלברט יפרוץ בבכי וינסה להתרחק ממנה כמה שיותר.

כך הראו החוקרים איך אפשר לקחת דבר שאינו מאיים כלל בפני עצמו, לצמד אותו לגירוי טעון, ועל ידי כך לגרום לאדם לפחד מגירויים מסוימים. כשהציגו לאלברט הפעוט חיות פרוותיות לבנות אחרות, למשל ארנבון או כלבלב, הוא בכה ופחד גם מהן – מנקודת מבטו הוא תפס יצורים קטנים, פרוותיים ולבנים בתור דבר שצריך לפחד ממנו. מאחד הסיכומים עולה שאלברט הגיב בפחד אפילו למראה מעיל פרווה ומסכה של סנטה קלאוס.

ניסוי לא אתי: אלברט הקטן פורץ בבכי למראה אדם במסכה של סנטה קלאוס | קרדיט: Akron psychology archives | John B Watson

הניסוי הזה, שנערך לפני קרוב למאה שנה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שנוי עד היום במחלוקת מסיבות אתיות – חוקרים בני זמננו לא היו מקבלים אישור להתעלל כך בילד, וטוב שכך. הניסוי מדגים היטב איך פועלת התניה קלאסית: מנגנון למידה בסיסי שיוצר קישור בין שני גירויים, כך שהתגובה לאחד – במקרה הזה פחד כתגובה לרעש חזק – נוצרת גם בעקבות הגירוי הניטרלי שעד ההתניה לא עורר תגובה כזאת, כמו החולדה הלבנה. אולם בניגוד לפוביות, התניית הפחד של אלברט לא החזיקה מעמד לאורך זמן: כדי לשמר את תגובת הפחד שלו לחיות החמודות, החוקרים היו צריכים לחזור על הצימוד לגירוי הרועש כל כמה ימים.

לצד החשיבות של הניסוי בחקר הפסיכולוגיה של הפחד, במרוצת השנים נמתחה עליו ביקורת רבה גם מעבר להיבטים המוסריים. בין השאר צוין שקבוצת הניסוי שלו הורכבה מנבדק אחד בלבד ללא קבוצת ביקורת. יתר על כן, כל התגובות הרגשיות של אלברט תוארו באופן מילולי, בלי יכולת לכמת את הנתונים ולנתח אותם בכלים סטטיסטיים. אחרים ציינו שאלברט עצמו סבל מבעיה נוירולוגית, שבגללה הוא אושפז בבית חולים במשך כל תקופת הניסוי, כך שאי אפשר להשליך מהניסוי על תגובות רגשיות של פעוטות בריאים.

ממה אנחנו מבועתים?

לא כל הפוביות נלמדו בתנאי מעבדה, ובמקרים רבים קשה מאוד לזהות מתי בדיוק התעוררה הפוביה הספציפית ומה הצית אותה. מעבר לכך, יש חוקרים שסבורים כי הנטייה לפוביות מסוימות התפתחה במהלך האבולוציה כיוון שהן העניקו יתרון הישרדותי למי שהחזיקו בהן. למשל, אחת הפוביות הנפוצות ביותר היא הפוביה מנחשים. קל להבין איך התנהגות שכרוכה בהימנעות מכל מגע עם נחשים יכולה להציל אדם מהכשה קטלנית. אותו דבר נכון גם ללא מעט פוביות נפוצות אחרות, כמו פחד גבהים או פחד ממקומות צפופים.

אף על פי שייתכן כי קיים בסיס אבולוציוני לחלק מהפוביות, נראה כי הוא הרבה פחות משמעותי מגורמים סביבתיים. ואכן סקירה של מחקרים על תאומים מראה שהסיכוי ששני תאומים זהים – שהחומר התורשתי שלהם זהה – יסבלו מפוביה זהה אינו משמעותי כלל.

פוביה יכולה כנראה להתפתח כלפי כל דבר, מנעצים וכריות פוך ועד חייזרים. מטבע הדברים לא נוכל לדון כאן בכל סוגי הפוביות האפשריים. במקום זאת נתמקד בכמה פוביות נפוצות או מעניינות במיוחד ונראה מה אפשר ללמוד עליהן מהספרות המחקרית העוסקת בהן.

אקרופוביה:
פחד ממקומות גבוהים

בַּעַת גְּבָהִים הוא פוביה שהסובלים ממנה חווים פחד עז וחרדה כשהם נמצאים במקומות גבוהים או כשהם חושבים על ההימצאות בהם. עצם הפחד ממקומות גבוהים הוא תגובה רגשית סבירה ונפוצה, כי אכן מסוכן מאוד ליפול מהם, ורוב האנשים יחושו מידה כלשהי של אי-נוחות כשיביטו למטה ממרומי צוק גבוה או אפילו מגג של גורד שחקים. מה שמייחד אנשים הסובלים מאקרופוביה הוא שהפחד שלהם חמור עד כדי כך שהוא פוגע בתפקודם היומיומי. חלקם מתקשים אפילו לעלות או לרדת במדרגות, לשהות במרפסת או להיכנס לבניין רב קומות, למרות קיומם של קירות יציבים ומעקות שמונעים היטב נפילה. הפוביה עלולה להתבטא אפילו בגבהים חסרי משמעות, כמו עלייה של כמה שלבים בסולם ביתי או עמידה על שרפרף.

מחקרים שבחנו את התפתחותה של תפיסת עומק חזותי אצל פעוטות הראו שכבר בגיל צעיר מאוד אנו חשים לא בנוח כשאנו ניצבים על רצפת זכוכית שיוצרת אשליית גובה. כשהפעוטות זחלו על משטח שקוף, הדופק שלהם האיץ. ואכן אקרופוביה היא פוביה נפוצה מאוד, שפוגעת באחד מכל עשרים אנשים. איך החשש הקמאי הזה, שקיים אצל כולנו, מתעצם דווקא אצל אנשים מסוימים?

אקרופוביה: פחד עוצמתי מאוד מגובה, אפילו אם הוא לא מסכן חיים | simona pilolla 2, shutterstock

בשנים האחרונות מצטברים מחקרים הטוענים שהפחד מגבהים לא נרכש בהכרח בלמידה. לדוגמה, במחקר אורכי שנערך באוסטרליה וניו זילנד עקבו החוקרים אחרי כמעט אלף ילדים, מילדותם המוקדמת ועד שהגיעו לגיל 18. באופן מפתיע נמצא שילדים שחוו בשלב זה או אחר בילדותם נפילות משמעותיות ממקומות גבוהים לא נטו יותר מאחרים לפתח פוביה מגבהים.

השערה אחרת שעלתה היא שפוביה ממקומות גבוהים נובעת מליקוי גופני הפוגע ביציבות ובשיווי המשקל של אנשים מסוימים, שבעקבותיו נפגעת תחושת הביטחון שלהם במקומות גבוהים. כדי לבדוק זאת, במחקר משנת 2008 נתנו ל-31 אנשים הסובלים מפוביה ממקומות גבוהים לעבור בדיקת יציבה (פוֹסטוּרוֹגרפיה) נרחבת. התוצאות של בדיקה כזאת נגזרות מתפיסת הגוף במרחב, שמבוססת בתורה על השילוב של שיווי המשקל, הראייה, ומנגנוני החישה ברגלי הנבדקים. החוקרים מצאו ששיווי המשקל של אנשים שסובלים מאקרופוביה אכן נטה להיות לקוי לעומת אנשים אחרים, והם התקשו לשלוט ביציבה שלהם.

אותם אנשים סובלים לא פעם גם מקשיים בהתמצאות במרחב, ממצבי אי-נוחות שקשורים לתנועה, כמו בחילות בנסיעה, ואף מנטייה לסחרחורות, קוצר נשימה ודפיקות לב מואצות. תסמינים דומים נמצאו גם אצל אנשים הסובלים מבעיות בפעילות המערכת הווסטיבולרית, האחראית על שיווי המשקל וההתמצאות במרחב – למשל ורטיגו, תופעה שמתבטאת בסחרחורת ובאובדן התמצאות. מתנהל כיום דיון ער בין חוקרים בשאלה אם קיים קשר בין ורטיגו לאקרופוביה.

חוקרים אחרים הראו שאיכות שיווי המשקל והשליטה בגוף מנבאת היטב את רמת פחד הגבהים של בני אדם. על סמך ההנחה שאנשים שמתקשים לשלוט ביציבה שלהם נוטים להסתמך בעיקר על מראה עיניהם כשהם נמצאים בתנועה, הם ערכו שורה של מבדקים מתוחכמים לקבוצה של 45 נבדקים. כך הם בחנו אם יש קשר בין פחד ממקומות גבוהים לבין מידת ההישענות של אנשים על היציבה הגופנית שלהם או על הראייה. המשימות שביצעו הנבדקים נועדו לבדוק את הקשר הזה. באחד, לדוגמה, הוצג להם מקל בתוך מסגרת עקומה ומבלבלת והם התבקשו להעמיד את המקל במאונך לרצפה. נבדקים שהסתמכו על מראה עיניהם נטו להציב את המקל בזווית נטויה מעט הצידה, ואילו אלה שהסתמכו על היציבה שלהם דייקו יותר. במבחן אחר הם התבקשו לעמוד במשך שתי דקות על פס צר כך שהעקב של רגל אחת שלהם צמוד לבוהן של הרגל השנייה, כשעיניהם עצומות וידיהם שלובות. מדידת כמות התנודות שעשו כדי לאזן את עמידתם, וכמות המעידות, אפשרה להעריך את איכות היציבה ושיווי המשקל שלהם.

מבחן אחר עשו הנבדקים במרומי גרם מדרגות גבוה של חמש קומות, במטרה להעריך את רמת החרדה שלהם בגבהים שונים. בהתאם להשערה, נבדקים שהסתמכו יותר על עיניהם והתקשו לשמור על שיווי משקל ועל יציבה טובה במרחב בעיניים עצומות, חוו פחד גבהים חזק יותר.

מחקרים כאלה מראים עד כמה מורכב הקשר בין הגוף והנפש. נכון לעכשיו איננו יודעים בביטחון מספק מה גרם למה – הקושי ביציבה לפוביה או הפוביה לקושי ביציבה. ככל שנלמד יותר על הקשרים ביניהם, גובר הסיכוי שנוכל לעזור לאנשים שסובלים מההפרעות הללו.

קלאוסטרופוביה:
פחד ממקומות סגורים

כל אדם שמיני בעולם סובל במידה זו או אחרת מקלאוסטרופוביה – פחד ממקומות סגורים, וגם הפוביה הזאת נפוצה יותר אצל נשים. החרדה מופיעה בזמן שנמצאים בחללים צרים או סגורים או לקראת הכניסה אליהם – למשל מערות, תעלות, מעליות, מרתפים, מטוסים ומכונות הדמיה רפואיות צרות כמו מכשירי MRI. הפחד עלול להתעורר אפילו כשיש לחלל הצר פתחי יציאה נגישים, כמו חלונות או דלתות.

בדיקת MRI היא בעיה גדולה עבור אנשים הסובלים מקלאוסטרופוביה | zlikovec, shutterstock

בעבר סברו שהנטייה לפתח פחד ממקומות סגורים נובעת בעיקר מחוויה טראומטית שהתרחשה בילדות. במקרים מסוימים אכן נראה שיש להסבר הזה בסיס, כפי שמעיד סיפורה של אישה בת 55 שהתקשתה להתמודד עם בדיקה רפואית במכשיר CT, המזכיר בצורתו צינור, בגלל פוביה שהתפתחה בילדותה אחרי שננעלה בתא שירותים קטן למשך יותר מעשר דקות. אולם בעשורים האחרונים ההשקפה הזאת החלה להשתנות ולהתרחב, בעקבות ריבוי המקרים של אנשים עם קלאוסטרופוביה שלא יודעים להצביע על אירוע מכונן בילדותם. כך שנראה שמנגנון של למידת הפחד אינו ההסבר היחיד לקלאוסטרופוביה.

במחקר משנת 2020 זיהו חוקרים את המסלול העצבי שמופעל אצל עכברים כשמכניסים אותם לחלל צר וסגור והם מפגינים התנהגות קלאוסטרופובית. כשהפעילו אצלם את אותו מסלול עצבי באופן מלאכותי בלי להכניס אותם לחלל הצר, עצם ההפעלה של המסלול עוררה אותם לבטא דפוסי התנהגות קלאוסטרופוביים. אם כך, לפחות אצל עכברים נראה שיש בסיס פיזיולוגי ברור לפוביה ולהתנהגויות שהיא מעוררת.

מחקרים גנטיים עדכניים עוזרים להשלים את התמונה, ומראים שלפעמים גורמים תורשתיים עלולים להוביל לפוביה ספציפית. אחד מהם הוא גֵן שאחראי על ייצורו של חלבון שפעיל באזור במוח שאחראי על העיבוד הרגשי במצבי לחץ נפשי. גרסאות פגומות של הגֵן (מוטציות) קושרו בעבר לנטייה לסבול מהתקפי חרדה חוזרים אצל בני אדם.

במחקר משנת 2013 הראו החוקרים ששיבוש של הגֵן הזה אצל עכברים עשוי להוביל אותם להתנהגות דמוית קלאוסטרופוביה: הם מתנהגים באי שקט, מפיקים קולות מצוקה, והדופק שלהם עולה. התפתחותם והתנהגותם של העכברים עם הגֵן המשובש הייתה תקינה, אולם כשהעבירו אותם לכלוב קטן יותר הם התחילו להפגין סימנים של חרדה ומצוקה. עכברים רגילים, לעומת זאת, המשיכו להתנהג כרגיל גם בכלוב הקטן. מכאן הסיקו החוקרים שהחלבון שהגֵן אחראי על ייצורו חשוב לוויסות התגובות הרגשיות של יונקים, וכשהוא נפגע עלולה להיווצר תגובה רגשית לא מרוסנת לפחד.

גם אצל בני אדם נראה שיש קשר בין הגֵן לתגובות פחד. כשהשוו את הרצף של הגֵן אצל אנשים עם קלאוסטרופוביה לעומת אנשים בריאים, זוהו כמה שינויים בגֵן שבאופן קבוע מוצאים אותם יותר אצל קלאוסטרופובים. אם כך, ייתכן שגם אצלנו גרסאות שונות של הגֵן עלולות להוביל לפוביה הספציפית הזאת. עם זאת, טרם נעשה מחקר שהראה איך בדיוק הגֵן עשוי  לחולל פוביה כל כך נפוצה אצל בני אדם, כך שנכון לעכשיו אי אפשר לקבוע את זה בוודאות. בנוסף, הגרסה של הגן הקשורה לקלאוסטרופוביה לא נמצאת אצל כל הקלאוסטרופובים, ויש אנשים שאינם קלאוסטרופובים למרות שיש להם את הגרסה הזו של הגן. כך שברור שגורמים נוספים מעורבים בתופעה.

החרדה מכניסה למערות או לתעלות עשויה להיות בעלת בסיס גנטי | Shutterstock, Ginger Livingston Sanders

אקווהפוביה:
פחד ממים

בשנת 2021 דיווחו רופאים מארצות הברית על אדם בן 69 שהתלונן על שיעול טורדני וקוצר נשימה שפרצו כשנה אחרי שהתחיל טיפולים נגד סרטן הריאות. במקביל חל שינוי חד ביחס שלו למים. כל פעילות שקשורה במים, עד כדי עצם ההסתכלות על כוס מים, עוררה בו בעתה, קשיי נשימה ומחשבות אובדניות. הוא נמנע לחלוטין ממגע עם מים ואף סבל שוב ושוב מהתייבשות. מאחר שסרטן ריאות מתבטא פעמים רבות בקשיי נשימה ושיעול, רופאיו סברו שהמטופל נחנק או השתעל בזמן שתיית מים, וכך התעוררה הפוביה. אחרי ארבעה חודשים של טיפול בתרופות נוגדות חרדה ותרגילי נשימה, מצבו השתפר והוא חזר לשתות, להתקלח ולעשות את כל שאר הפעולות הקשורות למים.

בעוד שהימנעות ממקומות גבוהים או צפופים פוגעת בעיקר באיכות החיים, פוביה ממים עלולה לסכן באופן ממשי מאוד את חיי הסובלים ממנה. במקרים חמורים, אנשים עם אקווהפוביה נמנעים מצחצוח שיניים, שטיפת פנים וידיים, מפסיקים להתקלח ואף ממאנים לשתות. המחסור בנוזלים וההיגיינה הירודה מובילים למחלות, זיהומים והתייבשות.

בשל כך, פוביה חמורה ממים מחייבת טיפול יעיל ומיידי. בדרך כלל סביר להניח שייעזרו בטיפולי חשיפה, שבהם חושפים את המטופל באופן מודרך ומדורג למושא הפוביה שלו. דוגמה קיצונית לכך אפשר לראות בסרטו של סטיבן ספילברג "מלתעות". גיבור הסרט סובל מאקווהפוביה שהתפתחה בעקבות טביעה שחווה בילדות; במהלך הסרט הוא מתגבר על הפוביה ולבסוף מכניע כריש רצחני בשעה שסירתו שוקעת בים.

במציאות לא צריך טיפול חשיפה כל כך אגרסיבי כדי להתגבר על פחד ממים. אפשר להתחיל במשימות ידידותיות יותר – למשל להסתכל על תמונות וסרטונים של מים או להניח את כף היד בתוך מי ברז זורמים. דרכי טיפול נוספות כוללות תרופות פסיכיאטריות נגד חרדה, וטכניקות הרגעה כמו תרגילי נשימה ומדיטציה.

טיפול בחשיפה עוזר למטופל ללמוד להתמודד עם הפחד בצורה הדרגתית | ThirtyPlus, shutterstock

אין לבלבל בין אקווהפוביה לבין המצב הבריאותי הקטלני שנקרא הידרופוביה. בשני המקרים באים לידי ביטוי פחד וסלידה עמוקה ממים, אך בהידרופוביה לא מדובר בחרדה נרכשת, אלא בתסמין מתקדם של מחלת הכלבת, שמופיע אצל 80-50 אחוז מקורבנותיה.

נגיף הכלבת מדביק יונקים, ובכלל זה כלבים, תנים וכאמור גם בני אדם.הוא פוגע בגזע המוח – אזור במערכת העצבים המרכזית שאחראי על תפקודים בסיסיים החיוניים לחיים, ובהם מצב ההכרה, הדופק, הנשימה ויכולת הבליעה. עקב הפגיעה, בכל פעם שהאדם מנסה לבלוע, שרירי הנשימה שלו מתכווצים בחוזקה, חוסמים את הלוע ומונעים את הבליעה. מאותה סיבה חולי כלבת רבים מזילים ריר ופולטים קצף מפיהם – הם לא מצליחים לבלוע את הרוק שלהם. בנוסף, החולים מפתחים סלידה עמוקה ממים, שקשורה לכך שכל מראה של מים או מחשבה עליהם עלולה לעורר התכווצויות כאלה.

המחלה קטלנית וחשוכת מרפא, והורגת את החולים בתוך כשבועיים. עם זאת, החיסון הקיים נגד כלבת יעיל במאה אחוז כל עוד מקבלים אותו לפני הופעת התסמינים. לכן חיוני לדווח לרשויות הבריאות ולהתחסן מיד אם ננשכתם או נחשפתם בדרך אחרת לרוק של בעל חיים שאינכם יודעים אם חוסן נגד כלבת.

לחיות בלי פחד?

טיפולים דומים לאלו שעוזרים לסובלים מאקווהפוביה, מטכניקות להרפיה והרגעה ועד תרופות נוגדות חרדה, משמשים גם להתמודדות עם פוביות נוספות. עם זאת, רבים מהאנשים שסובלים מפוביות לא פונים לטיפול פשוט מתוך פחד – שמניא אותם מכל התמודדות עם מושא הפוביה שלהם.

כאמור, אחת השיטות הנפוצות והיעילות להתמודדות עם פוביות היא טיפול בחשיפה. בשיטה הזאת חושפים את המטופלים בצורה מבוקרת והדרגתית לדבר שמעורר בהם חרדה, מרגילים אותם מחדש לנוכחותו ומלמדים אותם להתמודד עם הפחד שמציף אותם. בשנים האחרונות החלו להשתמש לשם כך יותר ויותר במשקפי מציאות מדומה, שמאפשרים להתמודד עם הפחד בלי נוכחות ממשית של הגורם לו. בכמה מחקרים נמצא ששילוב של טיפולי חשיפה עם תרופות הרגעה מעלה את היעילות של שני הטיפולים גם יחד.

האם היה לנו קל יותר בלעדי הפחד? מאמר משנת 2011, שעסק באישה שלא פחדה מכלום, מגלה שעלול להיות לזה מחיר כבד. האישה סבלה מפגיעה באמיגדלה – אזור במוח שאחראי על תגובות רגשיות – ולכן לא חשה פחד. כל הניסיונות להפחיד אותה כשלו. הביאו לה נחשים ועכבישים ארסיים, לקחו אותה לסיור בבית רדוף רוחות, הראו לה סרטי אימה – אך לשווא. מתוך סקרנות היא אף ניסתה לגעת בנחשים, שאלמלא החוקרים עצרו אותה בזמן היו עלולים להכיש אותה. כך שכנראה מסוכן לחיות בלי פחד.

לרבות מהפוביות יש היגיון אבולוציוני, שכן הן מעודדות הימנעות מסכנות. עדיין לא ברור מה גורם לפחד בריא וסביר לצאת משליטה ולהפוך להפרעת חרדה שמשבשת את החיים הרגילים. הדרך הכי טובה להכחיד את הפוביה היא להתמודד עם הפחד. לאט לאט, במסגרת טיפולית, אפשר ללמד את האדם לשלוט בתגובה הרגשית שמתעוררת באופן אוטומטי. בתשעים אחוז מהמקרים זה עוזר.