המוזיקה של המוח

כשפרצה מגפת הקורונה בשנת 2020, וכל העולם נעצר בבת אחת, אחד הדברים הראשונים שנאסרו היה מופעי התרבות והמוזיקה. לכאורה, אפשר לחיות בלי זה, ורק חבל על הפגיעה באמנים ובשאר עובדי תעשיית המוזיקה. אבל ברגע שהוסרו ההגבלות, הציבור נהר בהמוניו להופעות החיות.

מוזיקה מילאה תפקיד חשוב בתרבות האנושית לכל אורך ההיסטוריה. משחר הימים ראו בה בני האדם גורם מאחד ומרגש, והשתמשו בה לגיבוש הקהילה בטקסים שבטיים. המוזיקה ליוותה לוחמים בצאתם לקרב, נערים ונערות בטקסי התבגרות, וקהילות שלמות בחגיגות ההודיה על בוא הגשם.

בעבר, אולי בדומה למפגשי נגינה ספונטניים שמקיימים בימינו בפאבים באירלנד ובברים באזורי מוזיקת הקאנטרי בארצות הברית, נהגו לנגן מוזיקה עממית ללא הכנה מוקדמת. הנגנים השתמשו בעיקר בכלי הקשה פשוטים ואולי גם כלי מיתר גולמיים, בעוד המשתתפים שרים יחד ומוחאים כפיים לפי הקצב. כל ביצוע היה שונה וחד-פעמי. אולם בימינו המצב השתנה ושפע מוזיקלי עצום מצוי בהישג ידנו. אנו נהנים מגישה מיידית וכמעט בלתי מוגבלת ליצירות קלאסיות, לביצועים של אמנים אהובים וגם למוזיקה חדשה ולא מוכרת. למה לנו לרצות בכלל להשקיע כסף, לצאת מהבית ולהגיע במיוחד להופעות חיות כדי לשמוע פעם נוספת את אותן יצירות בדיוק? אפילו איכות הסאונד במוזיקה המוקלטת נקייה יותר, בדרך כלל.

מוזיקה בסולמות שונים מעוררת אצל בני אדם תגובות רגשיות שונות. בהכללה, כשאנו שומעים סולם מז'ורי, שהצלילים בו הולכים ועולים, המוזיקה תישמע לנו שמחה ותעורר בנו רגשות חיוביים; ואילו סולמות מינוריים יישמעו לנו עצובים ויעוררו רגשות כמו עצב, נוסטלגיה ותוגה. גם המלודיה, המהירות, העוצמה המשתנה של המוזיקה וגורמים נוספים משפיעים על רגשותינו ועל החוויה שנפיק ממנה. מה שמאפשר לנו להרגיש כך את המוזיקה זו היכולת שלנו להאזין באופן פעיל: המוח שלנו יוצר בלי הרף תחזיות לעתיד. זהו אחד המנגנונים העיקריים שמאפשר לנו להתרגש ממוזיקה.

בלי מילים, רק באמצעות צלילים ותנועות גוף, המנחה "מנצח" על קהל של מאות אנשים לשיר מנגינה שלא שמעו מעולם, בהרמוניה

קסם ההופעה

חובבי מוזיקה ומעריצים שרופים יאמרו שאין כמו האנרגיות והאווירה של הופעה חיה, ואם הייתם בהופעה של להקה או אמן שאתם אוהבים, אתם בוודאי מזדהים עם ההרגשה. אולי השירים ריגשו אתכם ואפילו העלו לכם דמעה בזווית העין. אחד מהגורמים שמבדילים בין הופעה חיה לבין הקלטה הוא שבהופעה האמן יכול להגיב לקהל ולהתאים את עצמו אליו, וכך נוצר סנכרון בין תגובת הקהל לביצוע המוזיקלי על הבמה. מחקר שפורסם ממש לאחרונה מראה שגם המוח שלנו חש בהבדל בין מוזיקה מוקלטת למוזיקה חיה.

כדי לבחון מה קורה ברמה המוחית, חוקרים מאוניברסיטת ציריך השמיעו מוזיקה ל-27 אנשים חסרי הכשרה מוזיקלית ועקבו באמצעות סריקת תהודה מגנטית תפקודית (fMRI) אחרי הפעילות של אזורים במוח הקשורים לעיבוד רגשות. הנבדקים שמעו 12 קטעי מוזיקה באורך של 30 שניות, שמחציתם הולחנו כך שיבטאו רגשות שליליים ולא נעימים, כמו כעס ועצב, והשאר נועדו לעורר תחושה נעימה ורגשות חיוביים של שמחה ואושר. הנבדקים האזינו לכל קטע פעמיים – פעם אחת לגרסה מוקלטת שלו ופעם נוספת לאותו קטע שנגני פסנתר מקצועיים ניגנו במיוחד עבורם, היישר לאוזניות.

למשתתפים לא נאמר מתי מדובר בהקלטה ומתי זו מוזיקה חיה. כדי לדמות במידה מסוימת את הקשר בין הקהל לאמן בהופעה על הבמה, הפסנתרנים ראו בזמן אמת את השינויים בפעילות האמיגדלה במוחם של הנבדקים – אזור שאחראי על עיבוד רגשי. הם הונחו להתאים את המהירות והעוצמה של נגינתם לפעילות האמיגדלה, בשאיפה לחזק כמה שיותר את התגובה הרגשית.

נמצא כי האזנה למוזיקה חיה עוררה רמת פעילות גבוהה ואחידה יותר, לעומת התגובה למוזיקה מוקלטת, באזורי מוח הקשורים לעיבוד רגשות ולוויסותם, כמו האמיגדלה, וכן באזורים הקשורים לזיכרון. בנוסף, המוזיקה החיה הובילה לפעילות מוגברת באזור הקשור למערכת התגמול, הקשורה בציפייה לגירויים מענגים, כמו אכילת עוגייה, חיבוקים, סמים משני תודעה וגם מוזיקה. האזור הזה פעל יותר דווקא כשהנבדקים האזינו לקטעי מוזיקה שדורגו פחות נעימים ומהנים, בניגוד להשערה שמערכת התגמול תגיב יותר דווקא לגירויים מענגים.

ממצא מעניין נוסף הוא שכשהנבדקים האזינו למוזיקה חיה, נצפתה פעילות מוגברת ועקבית ב-Pulvinar nucleus – גרעין במוח שקשור לניתוב מידע בהתאם לקשב שלנו. מוזיקה חיה, מטבעה, משתנה בהתאם לתגובות המאזינים, לכן גם ההאזנה לה מנצלת יותר משאבי קשב ממוזיקה מוקלטת.

בניסוי נוסף, אותם נבדקים האזינו שוב לכל קטעי המוזיקה והתבקשו לדרג את סוג הרגש שהם חשים משלילי ועד חיובי, ולציין עד כמה הם מתרגשים בכל נקודת זמן במהלך ההאזנה. כשהצליבו את  הדירוג הסובייקטיבי עם תיעוד הפעילות המוחית שלהם, נמצא כי אזורים מסוימים בקליפת המוח השמיעתית, שעד כה נתפסה כמקום שבו נעשים רק תהליכי העיבוד הראשוניים של גלי קול לאותות עצביים, שינו את רמת פעילותם באופן שתאם את הדירוג. כשנבדק דיווח שהתרגש, רמת הפעילות עלתה, ואילו בקטעים פחות מעוררים רמת הפעילות פחתה. הקשר הזה מרמז שבקליפת המוח השמיעתית מעובדים לא רק המאפיינים הקוליים של המוזיקה, כמו גובה הצליל, המקצב וההטעמה, אלא גם של התגובה הרגשית. לעומת זאת, דווקא במערכת הלימבית, המזוהה עם רגשות, לא נמצא קשר בין דירוגי הנבדקים לפעילות המוחית שלהם.

בריאיון לאתר New scientist ציין החוקר הראשי של המחקר, סשה פראוהולץ (Frühholz), כי ממצאיהם מראים שמוזיקה חיה מעצימה את התגובה הרגשית, כנראה בעקבות טבעה הדינמי והמשתנה.

הניסוי מצא שהאזנה למוזיקה חיה עוררה רמת פעילות גבוהה ואחידה יותר, לעומת התגובה למוזיקה מוקלטת. להקה מופיעה על הבמה | Gorodenkoff, Shutterstock

האיש שלא נהנה ממוזיקה

על טעם מוזיקלי אפשר להתווכח. אדם אחד יהנה ממוזיקה קלאסית, בשעה שאחר יתענג דווקא על רוק מטאל רווי דיסטורשנים ושלישי לא יסבול מקצבי ג'אז. ובכל זאת נדמה שעצם המשיכה למוזיקה היא תכונה אנושית כללית. האם יש אנשים שלא יהנו משום ז'אנר מוזיקלי?

בשנת 2005, מורה בגמלאות בן 71 אושפז אחרי שחש סחרחורת במהלך טיול עם אשתו. הדמיית מוח הראתה שהוא עבר שבץ מוחי באונה הקודקודית הימנית של מוחו, הקשורה לעיבוד גירויים תחושתיים. כעבור כמה ימים הוא שוחרר לביתו בתפקוד מלא וללא נזק לשמיעה. אולם כשהקשיב לאחר מכן למוזיקה שאהב בעבר, הוא לא חש ולא ביטא שום רגש. למצב הזה קוראים "אנהדוניה (מיוונית: "חוסר הנאה") מוזיקלית".

בניסיון לרדת לשורש הבעיה, רופאיו בדקו את יכולתו להבדיל בין שירים מוכרים לשירים ששמע בפעם הראשונה, לזהות כלי נגינה וגוני קול משמיעה בלבד ולהבדיל בין צלילים בגבהים שונים, מקצבים שונים ואקורדים שונים. תשובותיו היו ברמה דומה לאלה של אנשים שאין להם אנהדוניה מוזיקלית או נזק עצבי. כשהשמיעו לו קטעים מוזיקליים שביטאו רגשות שונים, כמו שלווה, שמחה או עצב, הוא תיאר בהצלחה את הרגש בכל קטע מוזיקלי. לכן הסיקו שאין כל סימן לנזק בחישה או בעיבוד של גירויים מוזיקליים. בסדרת מבחנים נוספת לא נמצא אצלו כל פגם גם בתחומי השפה, הזיכרון והחשיבה.

אנהדוניה היא תסמין נפוץ של דיכאון, אולם מצבו הנפשי של האיש היה תקין, והוא אף העיד שהוא נהנה מאמנות, מנכדיו ומשלל פעילויות. הוא קיווה שצפייה בהופעה חיה של זמר אהוב תחזיר לו את ההנאה ממוזיקה, אך התבדה. לפי דיווחו, עושר השמע בהופעה היה הרבה יותר טוב לעומת המוזיקה המוקלטת ששמע בביתו, אולם עדיין הוא לא חש שום רגש.

מחקרים נוספים על אנשים עם אנהדוניה מוזיקלית הראו שהפגיעות שמהן הם סבלו התפזרו בין אזורים שונים במוח. מה שכן היה משותף להם הוא שנראה כי היכולת ליהנות ממוזיקה טמונה בקשר בין תהליכי עיבוד שמיעתי, ובמיוחד בניית ציפיות או תחזיות, למשל לצליל הבא או למהלך המוזיקלי הבא, לבין מערכת התגמול של המוח. כשהשוו אדם עם אנהדוניה מוזיקלית לנבדקים ללא נזק מוחי, ראו שבזמן שהאזין למוזיקה, האזור במוחו שנקרא גרעין האקומבנס, השייך למערכת התגמול, פעל אצלו פחות. ההבדל הזה יכול להסביר מדוע חוויית ההאזנה למוזיקה הייתה פחות מתגמלת ומהנה עבורו. לעומת זאת, במשימה שכללה הימור על כסף, הפעילות בגרעין האקומבנס עלתה – כך שהיכולת להרוויח כסף הייתה מתגמלת ומהנה עבורו כמו שהייתה עבור אנשים אחרים. לפיכך אפשר להניח שלא הייתה לו בעיה בפעילות העצבית בגרעין הזה, ותפקודו השונה בזמן ההאזנה למוזיקה שיקף באופן פיזיולוגי את ההנאה הפחותה שלו ממנה.

כל הילדים קופצים רוקדים

בהופעות חיות נדמה לפעמים שכל הקהל מסונכרן – אלפי אנשים קופצים יחד ושרים כאחד עם ההרכב שמופיע מולם על הבמה. מחקר משנת 2021 בחן את התגובות הגופניות של המאזינים להופעה של חמישיית כלי מיתר שניגנה מוזיקה קלאסית. למאזינים, שלא הכירו זה את זה, הוצמדו חיישנים שמדדו סממנים פיזיולוגיים המעידים על עוררות רגשית, כגון קצב הלב, קצב הנשימה, מוליכות העור, ואת הפעילות החשמלית של שרירי הפנים, שמשקפת הבעות פנים – למשל חיוך.

החוקרים ראו כי במהלך הקונצרט היו רגעים של סנכרון משמעותי בין המאזינים בקהל, שהתבטאו בעיקר במדדי מוליכות העור ושרירי הפנים. אלה שני מדדים שמשקפים פעילות של מערכת העצבים הסימפתטית, שפעילה במצבי עוררות גבוהה, התרגשות או סכנה. כשבדקו מה ממרכיבי המוזיקה היה קשור לסנכרון הפיזיולוגי, נמצא כי המִפְעָם, כלומר המהירות והמקצב של המוזיקה, ניבא אותו בצורה הטובה ביותר.

תיאום מושלם של הקהל בהופעת להקת מטאליקה במוסקבה, 1991. להופעה הגיעו 1.6 מיליון צופים

עניין של תזמון

סנכרון במהלך שמיעת מוזיקה משפיע גם על מידת הנדיבות שנפגין כלפי אחרים. לא פעם בהופעות קורה שלמרות שההוא מסתיר וההיא מעשנת, כולם שמחים ומחייכים לסובבים אותם, בזמן שהם שרים ורוקדים יחד.

כדי לבחון את התופעה הזאת, מחקר מדד את מידת העזרה לזולת בארבעה תנאים שונים: כשהנבדק והחוקר תופפו מקצב מסונכרן עם מוזיקה, כשהנבדק תופף במקצב מסונכרן עם המוזיקה אך החוקר תופף מהר יותר, כשהנבדק והחוקר תופפו מקצב שסונכרן עם מטרונום וכשהנבדק תופף בסנכרון עם מטרונום והחוקר תופף במקצב אחר. אחרי שמשימת התיפוף הסתיימה, החוקר הפיל על הרצפה כוס עם עפרונות, כביכול בטעות, ובחנו עד כמה הנבדקים נטו לעזור לו באיסוף העפרונות הפזורים בחדר.

נמצא שאחרי משימת התיפוף המסונכרנת עם המוזיקה, הייתה היענות גבוהה מאוד לעזור לחוקר, והנבדקים אספו בממוצע 38 עפרונות, לעומת 13 בלבד כשהם לא היו מסונכרנים בתיפוף. בתנאים עם המטרונום לא נמצא הבדל במספר העפרונות עם הסנכרון או בלעדיו. ייתכן, אם כן, שהמקצב המסונכן מוביל גם לסינכרון רגשי ובין-אישי מורכב יותר, שמשפיע על רמת האדיבות שנפגין זה כלפי זה.

האם בהופעה חיה יש לא רק תגובה מוחית שונה אלא גם סנכרון מוחי בין אנשים שונים? החוקרים מקווים לחזור על הניסוי בפורמט שיבחן את התגובה בפורמט של הופעה או קונצרט עם קהל רב. "אם אתה הולך לקונצרט, אינך לבד", מסכם פראוהולץ. "החוויה הרגשית היא גם חוויה חברתית".