לכבוד יום העצמאות של ארצות הברית, מבט על המתיישבים הראשונים שהגיעו לאמריקה – מי הם היו, מאיפה באו, ומתי ואיך הגיעו אל שתי היבשות האחרונות שהאדם יישב

איננו יודעים מי היה האדם הראשון שהניח את כף רגל על אדמת אמריקה. אולי הייתה זו קבוצה קטנה של סיירים, או אפילו סייר בודד, שנשלח לסקור את השטח ולדווח חזרה על ממצאיו. אולי קבוצה גדולה יותר, שיצאה לחפש את מזלה במזרח הרחוק, הלא ידוע. איננו יודעים אם הם היו חוקרים נועזים, להוטים לגלות ארצות חדשות, או שנדחפו לשם בשל מצוקת מזון או קרבות בין שבטים במערב, שממנו הגיעו. בערבות הגדולות והפתוחות, מדרום לקרחונים העצומים שכיסו את חלקה הצפוני של יבשת צפון אמריקה, חיכו להם עדרים עצומים של ביזונים, ממותות ואוכלי עשב אחרים שיכלו לצוד. דרומה עוד יותר, מיני הבר של העגבניה, התירס, תפוח האדמה ועוד חיכו להתגלות. תוך כמה אלפי שנים יתפתחו ביבשות אלו תרבויות מתקדמות, שימציאו את הכתב ויקימו כמה מהמבנים המרשימים ביותר בעולם העתיק. אבל איך הכל התחיל?

אילוסטרציה של ההגירות השונות, ממערב וממזרח | Shutterstock, יונת אשחר
איך הגיעו בני האדם לאמריקה? אילוסטרציה של ההגירות השונות, ממערב וממזרח | Shutterstock, יונת אשחר

מזרחה לאמריקה

אתרים ארכיאולוגיים שנמצאו באמריקה הצפונית והדרומית מעידים על כך שבני האדם הגיעו לשם לקראת סוף תקופת הקרח האחרונה, שהסתיימה לפני כ-11,700 שנה. בתקופה זו כמעט כל האזור ששייך היום לקנדה, וחלק מצפון ארצות הברית, היה מכוסה בקרחון ענק. מפלס מי הים היה נמוך משמעותית בהשוואה להיום, ואזורים נרחבים שכיום מכוסים בים רדוד היו אז אדמה יבשה. אזור אחד כזה, החשוב במיוחד לסיפורנו, נמצא בין אלסקה, שבקצה הצפון מערבי של צפון אמריקה, לקצה הצפון מזרחי של סיביר ושל אסיה כולה. כיום זהו מיצר ברינג, אך בתקופת הקרח שכנה שם בֶּרִינְגִיָה: שטח אדמה נרחב למדי שחיבר בין היבשות, והיה מכוסה ערבות עשב שבהן רעו עדרים גדולים. 

מחקרים גנטיים הראו שמקורם של תושבי אמריקה הראשונים אכן מסיביר. הם הגיעו ליבשות שהיום נתפסות אצלנו כ"מערביות" על ידי הליכה מזרחה, דרך ברינגיה ועד לאלסקה. שם הם נתקלו באותם קרחונים ענקיים, שחסמו את דרכם לאדמות המזמינות הרבה יותר מדרום. איך בכל זאת הם הגיעו אליהן?

פתרון אחד, שהוצע כבר לפני עשרות שנים, הוא המסדרון הנקי מקרח. נסיגת הקרחונים בשלהי תקופת הקרח פתחה "מסדרון" כזה, באורך של כ-1,500 קילומטר, על מורדותיהם המזרחיים של הרי הרוקי, בין שני משטחי קרח. האם זו הדרך שבה הגיעו המתיישבים הראשונים לאמריקה? במשך זמן רב זו נראתה אפשרות סבירה מאוד, אבל ראיות חדשות הראו שלוח הזמנים פשוט לא מסתדר.

שטח אדמה נרחב למדי שחיבר בין היבשות, והיה מכוסה ערבות עשב. מפה של ברינגיה, צפון אמריקה מימין ואסיה משמאל | Mikkel Juul Jensen, SPL
בעידן הקרח, בין אלסקה לקצה הצפון מזרחי של סיביר שכנה ברינגיה, שטח אדמה נרחב למדי שחיבר בין היבשות, והיה מכוסה ערבות עשב. מפה של ברינגיה, צפון אמריקה מימין ואסיה משמאל | Mikkel Juul Jensen, SPL

קלוביס ופרה-קלוביס

ממצאים גיאולוגיים הראו כי המסדרון הנקי מקרח נפתח לפני כ-14 אלף שנה. תחילה, נראה היה שהזמן מתאים בדיוק להתיישבות המוקדמת באמריקה הצפונית. עד לפני כעשרים שנה ההשערה הרווחת הייתה שראשוני המתיישבים ביבשת היו שייכים לתרבות קלוביס (Clovis), שנקראה על שם העיר בניו-מקסיקו, ארצות הברית, שם נמצאו שרידיה לראשונה בתחילת המאה ה-20. אנשי קלוביס השתמשו בחניתות בעלות ראשי אבן מחורצים, מעוצבים בצורה ייחודית, שנמצאו מאז ברחבי היבשת. המוקדמים ביניהם תוארכו לכ-13,300 שנה לפני זמננו.

במשך עשרות שנים נחשבו אנשי קלוביס לבני האדם הראשונים באמריקה, אך בסוף המאה ה-20 התחילו להצטבר ראיות לנוכחותם של בני אדם ביבשת מאות ואף אלפי שנים קודם לכן. אחד האתרים הראשונים שהתגלו הוא מונטה ורדה (Monte Verde), על חוף האוקיינוס השקט בצ'ילה. באתר התגלו כלים רבים ואף שרידים של בקתות, שתיארוך העלה כי הם בני כ-14,600 שנה. אתר מונטה ורדה קבור תחת שכבת כבול, חומר צמחי דחוס, רקוב בחלקו, שנוצר בביצות. התנאים האלו אפשרו שימור יוצא דופן של הממצאים: החוקרים מצאו שם, בין השאר, מוטות עץ שתמכו באוהלים, רצפות של בקתות, טביעות רגל, כלים מאבן ומעץ, חבל עשוי עשב וגם צמחים ואצות שנאספו לאכילה. בשנה שעברה פורסם מחקר מאתר סמוך, שבו נמצאו כלים בני 19 אלף שנה – אם כי התיארוך הזה עדיין מוטל בספק. 

בין הממצאים הרבים במונטה ורדה, בלט בהעדרו דבר אחד  – ראשי האבן המחורצים, המזוהים עם תרבות קלוביס. זו הייתה תרבות אחרת, של אנשים שהופיעו באמריקה לפני אנשי קלוביס – ככל הנראה אלפי שנים לפניהם, בהתחשב בכך שלפני 14,600 שנה הם כבר נמצאו בדרום אמריקה. מאז מצאו חוקרים עוד כמה וכמה אתרים בצפון אמריקה השייכים לאנשי פרה-קלוביס, כפי שהם מכונים, ומתוארכים ל-14,500 או 15,000 שנה לפני זמננו. 

שהיו מחורצים באופן ייחודי להם. ראשי אבן שנמצאו בצפון קרוליינה, ארצות הברית | Carolina Biological Supply Co, Visuals Unlimited, INC., SPL  מי עבר במסדרון?
אנשי קלוביס ייצרו ראשי אבן לחניתות, שהיו מחורצים באופן ייחודי להם. ראשי אבן שנמצאו בצפון קרוליינה, ארצות הברית | Carolina Biological Supply Co, Visuals Unlimited, INC., SPL

מי עבר במסדרון?

אנשי פרה-קלוביס לא יכלו להגיע אל הערבות שמדרום לקרחון דרך המסדרון הנקי מקרח, שכן הוא נפתח רק לאחר שכבר נמצאו שם – ולאחר שחלקם הגיעו עד צ'ילה. אנשי קלוביס הם ככל הנראה צאצאיהם של אותם מהגרים קדומים ולא הגיעו בהגירה נפרדת, אך ממחקרים חדשים נראה שגם הם לא היו יכולים להגיע דרך המסדרון.

אורכו של המסדרון העובר בין הקרחונים הוא כאמור כ-1,500 קילומטר, פי שלושה מהמרחק בין מטולה לאילת. העומד בקצה אחד של המסדרון לא יכול היה לדעת מה יש בצידו השני, ומסע שכזה ייקח שבועות לא מעטים. כדי לאפשר מעבר לחלקה הדרומי של היבשת, המסדרון צריך להיות לא רק נקי מקרח – צריכים להיות בו חיים: צמחים ובעלי חיים שבני האדם יוכלו לאכול. במחקר מ-2016 חוקרים מארצות הברית ומצי'לה בדקו מאובנים, כולל אבקת צמחים, שהצטברו במשקעי האגמים באזור המסדרון, ומצאו שהוא כוסה בערבות עשב רק לפני כ-12,600 שנה. מחקר אחר בדק מתי התערבבו אוכלוסיות הביזונים מצפון לקרחונים  ומדרום להם – אם הביזונים יכלו לעבור במסדרון, כך גם בני האדם. החוקרים הגיעו למסקנה שהמסדרון נפתח לפני לא יותר מ-13,400 שנים. 

ייתכן שהמסדרון, לאחר שנפתח, לא שימש להגירה מצפון לדרום, אלא דווקא למעבר בני אדם צפונה, מאזור ארצות הברית של ימינו לאזור הארקטי. ראשי האבן האופייניים של אנשי קלוביס נמצאו באתרים שונים בקנדה ובצפון מערב אלסקה, החלק המזרחי של ברינגיה, ותוארכו לכ-11 ו-12 אלף שנים לפני זמננו. לפי ההשערה, אנשי קלוביס עקבו אחרי עדרי הביזונים שנדדו במסדרון מדרום לצפון, והביאו איתם וכך הגיעו לצידו השני של הקרחון. 

עדר ביזונים בפארק הלאומי גרנד טיטון, ארצות הברית | Bob Gibbons, SPL
אחת הדרכים לדעת מתי נפתח המסדרון הנקי מקרח היא לבדוק מתי עברו בו ביזונים. עדר ביזונים בפארק הלאומי גרנד טיטון, ארצות הברית | Bob Gibbons, SPL

דרך הים

אם לא דרך המסדרון, איך הגיעו המתיישבים הראשונים לאדמת אמריקה שמדרום לקרחון? הפתרון, לדעת חוקרים רבים, הוא אוטוסטרדת הקֶלְפּ. זה השם שניתן למסלול אחר שהוצע ליישוב אמריקה, לאורך החוף המערבי של היבשת. 

הקֶלְפּ שעל שמה נקרא המסלול היא אצת ים גדולה, שגדלה במעין "יערות" תת מימיים צפופים. בדומה ליערות על האדמה, גם יערות הקלפ הם סביבה אקולוגית עשירה ומגוונת. דגים ובעלי חיים ימיים אחרים ניזונים מהאצות, ומשמשים בעצמם מזון לדגים גדולים יותר, ליונקים ולעופות. בני האדם שנדדו לאורך החוף אולי לא נתקלו בהרבה ביזונים או ממותות, אך לא חסר להם מזון.

מחקרים הראו שהחוף של דרום אלסקה ומערב קנדה היה נקי מקרח כבר לפני כ-17 אלף שנה, וכך איפשר את המעבר של המתיישבים הראשונים – אם כי סביר להניח שהם נעו לאורך החוף בסירות, ועלו עליו בשביל להקים מחנות, ארעיים או ארוכי טווח יותר. האם הייתה להם הטכנולוגיה הדרושה לעשות זאת? ממקומות אחרים שאליהם הגיעו בני האדם בתקופה זו, נראה שהתשובה היא חיובית.

"אנשים בתקופת הקרח שטו בסירות לאורך חופי יפן, חצי האי קמצ'טקה ברוסיה, וקוריאה", אמר הסופר קרייג צַ'ייְלְדְס (Childs), שכתב על ישוב אמריקה, בראיון לנשיונל ג'יאוגרפיק. "יש ראיות ברורות לכך שהם הגיעו למקומות שאי אפשר היה להגיע אליהם ללא סירות". 

להקת דגי בקלה ביער קלפ לחופי איסלנד| Alex Mustard / Nature Picture Library, SPL
יערות הקלפ הם סביבה אקולוגית עשירה, ומספקים שפע של מזון לדייגים. להקת דגי בקלה ביער קלפ לחופי איסלנד| Alex Mustard / Nature Picture Library, SPL

הראיות נקברו בים

לפי ההשערה, המתיישבים הראשונים של יבשת אמריקה שטו לאורך החוף, כמעט בצילו של הקרחון הגדול, והקימו מחנות בשטח החוף שהיה נקי מקרח. כשהגיעו לקצה הדרומי של משטח הקרח, חלקם עזבו את החופים ונעו מזרחה, אל תוך היבשת, וחלקם המשיכו דרומה לכיוון מרכז ודרום אמריקה, והגיעו לפחות עד צ'ילה, שם הקימו את המחנה שנמצא במונטה ורדה. 

זו השערה שנשמעת הגיונית מאוד, אך למרבה הצער קשה להשיג ראיות חזקות לנכונותה. אם בני האדם נעו לאורך החוף, היינו מצפים למצוא שרידים של מחנות רבים קרוב למים – אלא שתנאי האקלים המשתנים מקשים על כך מאוד. פני הים, כאמור, היו נמוכים אז בהרבה בהשוואה להיום, ורבים מהחופים שעליהם עמדו, אולי, האמריקאים הראשונים, מכוסים בתקופתנו במטרים רבים של מי ים. 

הארכיאולוגים אינם מוותרים, כמובן: הפופולריות הגואה של השערת "אוטוסטרדת הקלפ" הובילה להתעניינות רבה באזורים המעטים של החוף הקדום שנותרו עדיין יבשים, וגם באתרים תת-מימיים. כך נמצאו כלים וטביעות רגל של בני אדם מלפני 13,000 שנה באתר השקוע בחלקו בים באי קלברט, לחופה המערבי של קנדה, וכלים בני 13,800 שנה באי הסמוך טריקט. כלים ושרידים אחרים של התיישבות אדם מלפני 12-13 אלף שנה נמצאו גם באזורים דרומיים יותר, מאיים לחופי קליפורניה בארצות הברית, דרך מפרץ קליפורניה במקסיקו ועד לחופי פרו וצ'ילה. החוקרים עדיין מחפשים אחר ראיות לנוכחות בני אדם בתקופה מוקדמת עוד יותר.

סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20 | Ivan Briz i Godino courtesy of the archives of the South American Missionary Society (United Kingdom)
המתיישבים הראשונים של יבשת אמריקה שטו לאורך החוף בסירות. תמונה של אנשי שבט ה-Yámana בארץ האש, הקצה הדרומי של דרום אמריקה, סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20 | Ivan Briz i Godino courtesy of the archives of the South American Missionary Society (United Kingdom)

הדרך רשומה בגנים

האתרים הארכיאולוגיים מספקים לנו מידע רב על המקומות שאליהם הגיעו המתיישבים הראשונים: מתי היו שם, וגם מה עשו, מה אכלו ואילו בעלי חיים צדו. אך יש שאלות לא מעטות שעליהם הממצאים האלו לא יכולים לענות. האם מוצאם של כל ילידי אמריקה מקבוצה אחת שהיגרה מסיביר לעולם החדש, או שהיו כמה וכמה הגירות? האם תושבי היבשת המודרניים הם צאצאיהם של אנשי קלוביס? או אולי של מתיישבים שהגיעו לפניהם, או אחריהם? האם תושבי צפון ודרום אמריקה הגיעו בנפרד, או שמדובר באותה הגירה? ועד כמה האוכלוסיות התערבבו זו בזו לאחר מכן? כדי לענות על שאלות מהסוג הזה, צריך לפנות לגנים. 

בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים על הגנים של ילידי אמריקה החיים כיום, כמו גם DNA שהופק משלדים קדומים. התמונה שמצטיירת מהם עדיין אינה שלמה, ולפעמים מבלבלת, אך היא מתבהרת והולכת.

מוצאם של כל ילידי אמריקה, לפי אותם מחקרים, הוא באוכלוסייה שהתיישבה באזור ברינגיה. אותה אוכלוסייה חייתה שם, מבודדת, בלי להתערבב עם אוכלוסיות אחרות בצפון מזרח אסיה, במשך אלפי שנים לפני שהשלימו את המסע לאמריקה. בשלב מסוים לפני 17,500 עד 14,500 שנה, ככל הנראה כאשר כבר היו ביבשת אמריקה ומדרום לקרחון, האוכלוסייה הזו התפצלה לשתי שושלות. משושלת אחת הגיעו תושבי צפון אמריקה, מהשנייה תושבי דרום ומרכז אמריקה, כולל האזור שהיום הוא מקסיקו. כלומר, בערך. כשמדובר על שושלות אדם, שום דבר לא עד כדי כך פשוט.

החוקרת Mirjana Roksandic בחפירות באתר בקובה | Luis Viera Sanfiel
האתרים הארכיאולוגיים מספקים לנו מידע רב, אך יש שאלות שעליהם הם לא יכולים לענות. החוקרת Mirjana Roksandic בחפירות באתר בקובה | Luis Viera Sanfiel

התמונה מסתבכת

בחינת ה-DNA משלדים של אנשי קלוביס העלתה כי אף על פי על אף שהאתרים שלהם נמצאו ביבשת הצפונית, הם היו שייכים לשושלת הדרומית וקרובים גנטית לאנשים שיישבו לראשונה את אזורי צ'ילה וברזיל של ימינו. נראה שהקבוצה שאליה היו שייכים אנשי קלוביס המשיכה דרומה לאזורים אלו, ובסופו של דבר נעלמה מצפון אמריקה. עם זאת, לפי מחקר שהתפרסם לפני כשנתיים, לפני כ-9,000 שנה הגיעה קבוצה אחרת לדרום אמריקה, קבוצה שגם היא חלק מהשושלת הדרומית אך  קרובה פחות לאנשי קלוביס. הקבוצה הזו החליפה את רוב המתיישבים הראשונים.

מחקרים אחרים הראו גם הם ששתי השושלות העיקריות התפצלו בעצמן לקבוצות שונות, שהיגרו בתקופות שונות לאזורים שונים בדרום אמריקה ובצפונה. גם לאחר מכן, בני האדם, כמנהגם, לא נשארו במקומם: במשך אלפי השנים האחרונות היו קבוצות מדרום אמריקה שעברו צפונה, קבוצות מהצפון שנדדו דרומה, ובני שתי השושלות נפגשו זה עם זה וגם החליפו גנים מדי פעם. כך, למשל, תושבי איי התעלה של קליפורניה, לאורך החוף הדרום-מערבי של ארצות הברית, חולקים גנים ייחודיים עם תושבים הרי האנדים בפרו ובוליביה. 

ציור של Karl Bodmer, קרדיט: LOC, Rare Books Selections, Science Source, SP:
אמריקה יושבה על ידי שתי שושלות עיקריות, שהתפצלו בעצמן לקבוצות שונות. אנשי ה-Piikani על גדות נהר המיזורי בארצות הברית, במאה ה-19. | ציור של Karl Bodmer, קרדיט: LOC, Rare Books Selections, Science Source, SP:

מה עושים פה אוסטרלים?

כדי לסבך את העניין עוד יותר, בשנים האחרונות נמצאו אצל בני שבטים מסוימים ביערות האמזונס בדרום אמריקה גנים שמעידים על קירבה לתושבי אוסטרליה ופפואה-גיניאה החדשה –  הרחוקות אלפי קילומטרים משם. בדרום אמריקה נמצאו גם שלדים שהאנטומיה שלהם הייתה שונה משל רוב יושבי היבשת המודרניים וגם של שלדים אמריקאים מאוחרים יותר, ודומה יותר לילידים האוסטרלים. 

איך הגיעו הגנים האוסטרלים לאמזונס? על כך עדיין אין לנו תשובה. יש חוקרים שמציעים הגירה נוספת לאמריקה, של "אוכלוסייה Y" הקרובה לאוכלוסייה שיישבה את אוסטרליה. אנשים אלו, לפי ההשערה, הגיעו גם הם דרך ברינגיה, אך עשו זאת בנפרד מהאוכלוסייה העיקרית שיישבה את אמריקה, האוכלוסייה שממנה יצאו השושלות הדרומית והצפונית, ואולי לפניה. עם זאת, קשה להסביר מדוע אנחנו לא מוצאים זכר לאותה אוכלוסייה Y בשום מקום אחר בדרום או בצפון אמריקה. חוקרים אחרים, לעומתם, טוענים שהייתה רק הגירה אחת לאמריקה, ואצל אנשים מסוימים מתוכה כבר היו אותם גנים אוסטרלים – אולי מזכרת מפגישה עם הקבוצות האוסטרליות בעבר. בינתיים, הקשר האוסטרלי נותר בגדר תעלומה. 

אתר ארכיאולוגי בברזיל, בו נמצאו עצמות אדם מלפני 9,600 שנה | André Strauss
איך הגיעו הגנים האוסטרלים לאמזונס? רק מחקרים נוספים יוכלו לענות על כך. אתר ארכיאולוגי בברזיל, בו נמצאו עצמות אדם מלפני 9,600 שנה | André Strauss

יישוב הצפון הרחוק

יש, אם כך, עוד שאלות פתוחות, אך התמונה הכללית מצביעה על הגירה אחת או שתיים דרך ברינגיה, לפני יותר מ-15 אלף שנה, שהובילה באלפי השנים הבאות להתיישבות בכל רחבי שתי היבשות, מארץ האש בקצה הדרומי של דרום אמריקה ועד קנדה בצפון. או לפחות, חלקים מקנדה. שכן הצפון הרחוק, האזור הארקטי, יושב רק אלפי שנים לאחר מכן, בידי קבוצה אחרת. 

כיום חיים שבטים שונים בחלק הצפוני ביותר של צפון אמריקה, מאלסקה במערב ועד לגרינלנד במזרח. כשהאמריקאים הראשונים הגיעו ליבשת, האזורים האלו היו עדיין, בחלקם הגדול, מכוסים קרחונים גדולים. הראשונים שיישבו את האזורים הארקטיים נקראים פליאו-אינואיטים או פליאו-אסקימואים, והם הגיעו ליבשת לפני כ-5,000 שנה. כמו קודמיהם, גם הפליאו-אינואיטים הגיעו מסיביר, אך בתקופה זו ברינגיה כבר שקעה מתחת לגלים, והם נאלצו לחצות את מיצר ברינג בסירות. 

הפליאו-אינואיטים התגוררו בכפרים קטנים ומבודדים למדי, של כ-30-20 אנשים כל אחד, וניזונו מציד של חיות יבשה ומדיג. בנדודיהם בצפון היבשת הם פגשו בצאצאי ההגירות הראשונות, שהתפשטו צפונה כאשר האקלים התחמם והקרחונים נעלמו. לדוגמה, באלסקה יש שבטים הקרובים מבחינה גנטית לשבטי הנוואחו והאפאצ'י החיים בדרום מערב ארצות הברית, וגם מדברים בשפה הקרובה לשפות של שבטים אלו, אך יש להם גם גנים רבים שמקורם בפליאו-אינואיטים.  

הגירה נוספת התרחשה לפני כ-800-1,000 שנה, אז הגיעו לאזורים הארקטיים הניאו-אינואיטים, הנקראים גם אנשי תולה (Thule): קבוצות עם תרבות שונה במובהק וטכנולוגיה שלא נראתה אצל קודמיהם, כמו סירות גדולות יותר וכלים מתוחכמים יותר לציד. הטכנולוגיה הזו איפשרה להם להסתמך פחות על דיג, ויותר על ציד לווייתנים. 

התיעוד הארכיאולוגי מראה שהניאו-אינואיטים התפשטו במהירות, תוך כמה דורות בלבד, מהאזור הצפון מזרחי של סיביר אל אלסקה ומשם מזרחה לאורך כל צפון היבשת, עד לגרינלנד. בעבר סברו החוקרים שקבוצה זו החליפה את הפליאו-אינואיטים, ואלו נעלמו כמעט מבלי להשאיר זכר. אך מחקר גנטי שהתפרסם בשנה שעברה הראה שכמו תמיד, הסיפור מסובך יותר. בני השבטים שיושבים כיום באזור הארקטי הם אמנם צאצאיהם של הניאו-אינואיטים, אבל יש להם לא מעט גנים שהגיעו מהקבוצה המוקדמת יותר – במיוחד לאלו היושבים באזור המערבי יותר, אלסקה והחוף המערבי של קנדה. נראה שהפליאו-אינואיטים התערבבו גם עם הניאו-אינואיטים, והותירו את חותמם. 

אינואיטים בגרינלנד | The Print Collector, Heritage Images, SPL
הניאו-אינואיטים התפשטו במהירותמהאזור הצפון מזרחי של סיביר אל אלסקה ומשם מזרחה עד לגרינלנד. אינואיטים בגרינלנד | The Print Collector, Heritage Images, SPL

מהגרים ממערב, מהגרים ממזרח

זו הייתה ההגירה הגדולה האחרונה שהגיע לאמריקה ממערב, והיא התרחשה בערך באותו זמן שבו החלו לראשונה בני אדם להגיע ליבשת ממזרח. לפי הסיפור, אייריק האדום, מגלה הארצות בן איסלנד, חקר את חופי גרינלנד לקראת סוף המאה העשירית לספירה וגם נתן לאי את שמו המאוד לא הולם, בתקווה לעודד אנשים מארצו להתיישב שם. גרינלנד לא הייתה ירוקה – האזורים שלא היו לבנים מקרח ומשלג היו ברובם אפורים וחומים  – אך ההטעייה של אייריק הצליחה, והוויקינגים אכן הקימו כפרים וחוות באי. הם חיו שם כ-400 שנה, ואז, בשל שילוב של גורמים אקלימיים ותרבותיים שעדיין אינו מובן לחלוטין, ההתיישבות הויקינגית באי הגיעה לסופה

הוויקיניגים חיו באי לצד האינואיטים, אך לא התערבבו איתם וככל הנראה לא השאירו חותם גנטי באזור. הם ראו באינואיטים פראים, ודבקו במסורות ה"מתורבתות" שהביאו איתם מאירופה, גם כאשר מסורות אלו הקשו עליהם לחיות באי - למשל, הם הבעירו עצים להסקה ובנו בתים וסירות מעץ , משאב שכמעט ואינו קיים בגרינלנד, בעוד האינואיטים השתמשו בעצמות ועורות לווייתנים לבנייה, ובשומן לוויתנים כדלק לאש. סירוב זה להתאים את עצמם לאזור היה כנראה אחת הסיבות לקריסת ההתיישבות שלהם, בעוד ההתיישבות האינואיטית באי נמשכה. 

זמן קצר למדי לאחר שהתיישבו בגרינלנד, הוויקינגים המשיכו מערבה והגיעו אל האי הקנדי ניופאונדלנד ואולי אף מערבה ודרומה משם. הם הקימו שם מחנות ושלחו עצים ומשאבים אחרים לגרינלנד. אך ההתיישבות באזורים אלו הייתה ככל הנראה קטנה מאוד, ולא נמשכה זמן רב.

הוויקינג ליוו אייריקסון רואה בפעם הראשונה את חופי האי | Christian Krohg, National Museum of Art, Architecture and Design
הוויקינגים יישבו את גרינלנד ואף הגיעו לאי הקנדי ניו-פאונדלנד. הוויקינג ליוו אייריקסון רואה בפעם הראשונה את חופי האי | Christian Krohg, National Museum of Art, Architecture and Design

האנשים הבאים שהגיעו לחופי אמריקה, כחמש מאות שנה לאחר מכן, היו הספרדים, ואחריהם הפורטוגלים, האנגלים, ההולנדים ועוד. כאשר מסעות הכיבוש האירופיים החלו בסוף המאה ה-15 היו ביבשות אמריקה, לפי ההערכות, כ-60 מיליון איש. כמו הוויקינגים לפניהם, גם גל חדש זה של אירופאים שפגשו ראה בתושבי המקום פראים, מטרד שיש לסלקו בדרך אל האוצרות שהארץ החדשה טומנת בחובה, או לכל היותר כוח עבודה זול. 

רבים מתושבי אמריקה נהרגו בקרבות עם החיילים האירופאים בעלי הטכנולוגיה העדיפה, ורבים עוד יותר נספו במגפות שהתפשטו ברחבי שתי היבשות, ונגרמו מחיידקים ומנגיפים שהאירופאים הביאו איתם. בסוף המאה ה-16 נותרו ביבשות אמריקה רק כחמישה או שישה מיליונים מהתושבים המקוריים - אובדן של כ-90 אחוזים מהאוכלוסייה. המוות ההמוני הזה, טוענים חלק מהחוקרים, השפיע אפילו על האקלים, וגרם ל"עידן הקרח הקטן" של סוף ימי הביניים, כמה מאות שנים של מזג אוויר קר מהרגיל.

ציור המתאר את הספרדים ובעלי בריתם נלחמים באצטקים | מתוך Lienzo de Tlaxcala, קרדיט: British Library, SPL
רבים מתושבי אמריקה נהרגו בקרבות עם החיילים האירופאים בעלי הטכנולוגיה העדיפה. ציור המתאר את הספרדים ובעלי בריתם נלחמים באצטקים | מתוך Lienzo de Tlaxcala, קרדיט: British Library, SPL

לאחר הכיבוש הראשון הגיעה תקופה ארוכה של הגירה מארצות שונות באירופה, והתיישבות בכל רחבי צפון אמריקה ודרומה. כיום צאצאי המתיישבים האירופים הם הרוב הגדול בקרב תושבי שתי היבשות. רק כחמישה אחוזים מתושבי קנדה ושני אחוזים מתושבי ארצות הברית הם אמריקאים ילידים, ובדרום אמריקה שיעורם של יוצאי התושבים המקוריים עומד על כעשרה אחוזים. גם האוכלוסיות האלו התערבבו זו עם זו, ולכן אחוזים גדולים יותר מתושבי היבשות נושאים גנים שהגיעו מהמתיישבים הראשונים. בנוסף ישנם גם מהגרים מאזורים אחרים בעולם וצאצאיהם, ואוכלוסייה לא קטנה של צאצאי העבדים שהובאו בכפייה מאפריקה - וגם קבוצות אלו התערבבו זו עם זו ועם הקבוצות האחרות. 

בסופו של דבר, גם המתיישבים ה"חדשים" וגם הילידים ה"ותיקים", כולם צאצאי מהגרים שהגיעו רק בשלבים מאוחרים יחסית בהיסטוריה של האנושות ליבשת אמריקה, שלא בכדי עדיין נקראת לפעמים "העולם החדש". 

 

0 תגובות