בתוך תאי הזרע מסתתרים עוברים שלמים וגם להם תאי זרע; הגופים הנעים בנוזל הזרע הם טפילים שאינם קשורים לרבייה; נוזל הזרע הופך את דם הווסת לעובר או לחלב האם - אלה רק חלק מהמיתוסים הקשורים להיריון ולידה שחלקם היו מקובלים עד ממש לא מזמן. איך הם נולדו ומי הפריך אותם?

הקשר בין יחסי מין להיריון ולידה נראה לנו ברור מאליו, אך האם הוא באמת כה טריוויאלי? כשאנחנו מקבלים מכה כואב לנו, כשאנחנו רעבים אנחנו אוכלים והרעב חולף – במקרים כאלה קל לראות את הקשר בין הגורם והתוצאה משום שהתוצאה מתרחשת מיד או זמן קצר מאוד לאחר מה שגרם לה. אך יחסי מין לא מובילים תמיד להיריון, וגם כשהם כן עוברים כמה שבועות עד שהסימנים הראשונים לכך נראים.

אז מתי למדו בני האדם שנשים נכנסות להיריון מיחסי מין? זו שאלה שאין לה תשובה מוחלטת, משום שקשה מאוד להסיק על אמונות ומחשבות מתוך תיעוד המאובנים. אנחנו יכולים לשער אילו יכולות קוגניטיביות דרושות בשביל לקשר בין הדברים: חשיבה מופשטת, הבנה מורכבת של סיבה ותוצאה, זיכרון ואולי גם יכולת לתכנן ולצפות את העתיד. אבל זה רק יוביל אותנו לשאלות נוספות שקשה מאוד לענות עליהן.

האם תכנון וייצור של כלי אבן, הדורשים חשיבה מראש, מעידים על יכולות כאלו? אם כן, הרי שהן היו קיימות כבר לפני כשלושה מיליון שנה, לפחות אצל בני המין הומו הביליס (H. habilis), אם לא יותר מוקדם. האם ציורים מופשטים מעידים על חשיבה מופשטת ומתוחכמת מספיק? הציור הקדום ביותר הידוע לנו הוא מלפני כ-73 אלף שנה.

אין חקלאות בלי הזדווגות

בסופו של דבר, התשובה הכנה ביותר היא שאנחנו לא יודעים מתי התרחש רגע ה"אאוריקה" הזה, וכנראה לעולם לא נדע. אנחנו יכולים, עם זאת, לקבוע גבול עליון. לפני כ-10-11 אלף שנה, כשבני אדם החלו לגדל את חיות המשק הראשונות, הכבשים והעזים, הם כנראה כבר ידעו שהם זקוקים לזכר ולנקבה כדי לקבל עוד כבשים ועזים – ואם לא, החקלאים המוצלחים שבהם ודאי למדו זאת במהירות.

במיתולוגיות העתיקות ביותר שהותירו לנו שרידים מוחשיים, אנחנו כבר רואים התייחסויות לתפקידו של הגבר ביצירת חיים. האל המצרי אתום, למשל, הוליד את אל האוויר שוּ ואלת המים תֶפְנוּת מהזרע שלו. לפי חלק מהגרסאות היה לו גם חלק נקבי וגם זכרי, וכך הוא היה יכול להוליד ללא צורך בפרטנר. שו ותפנות בתורם ילדו את אל האדמה ואלת השמיים, שילדו אלים נוספים, תמיד כשילוב בין זכר ונקבה.

כאשר אנחנו מגיעים לתקופה ההיסטורית, ממנה יש לנו עדויות כתובות, תפקיד הגברים ביצירת התינוק כבר לא היה מוטל בספק. אחד המסמכים הכתובים המוקדמים ביותר המוכרים לנו הוא המסמך של חוקי חמורבי, שנכתב במאה ה-18 לפני הספירה, ובו יש התייחסויות רבות לנדרש מאב כלפי ילדיו ומהילדים כלפי אביהם. בתנ"ך הציווי "פרו ורבו" מופנה לגבר ולאישה גם יחד, ונח הקפיד להעלות לתיבה זוגות של זכר ונקבה.

אולי ההתייחסות המוקדמת ביותר להיריון עצמו ולאורכו נמצאת במערכת החוקים הרומאית מהמאה החמישית לפני הספירה, 12 הטבלאות. טבלה 4 קובעת כי "ילד שנולד יותר מעשרה חודשים לאחר מות האב לא יוכל לרשת אותו". האם הרומאים הקדומים חשבו שהיריון נמשך עשרה חודשים? ייתכן, אבל הגיוני יותר שהם הוסיפו את החודש העשירי "לפנים משורת הדין", ומתוך הכרה בכך שיש הריונות הנמשכים יותר מאחרים.

האם יש כיום, או היו במאות השנים האחרונות, חברות אנושיות שעדיין לא הבינו את הקשר בין יחסי מין ללידה? כנראה שלא. אנתרופולוגים שפעלו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 אמנם דיווחו על חברות, למשל באיי פפואה גיניאה החדשה, שלא נחשפו לתרבויות אחרות לפני כן ולא ידעו את תפקיד הגבר ביצירת תינוק, אך טענותיהם הופרכו במחקרים מאוחרים יותר. בני האיים דווקא כן חשבו שלזרע יש תפקיד חשוב: תפקידו, הם הסבירו לאנתרופולוגים, הוא לגרום לדם הווסת להיקרש, ומהדם נוצר התינוק.


תבליט זהב מהמאה ה-18 לפנה"ס של פרעה הרביעי מגיש מנחה לאל אתום במוזיאון הנקוק בבריטניה | צילום: המוזיאון הבריטי
 

תעלות מהרחם וצפרדעים עם מכנסונים

לנו כמובן ההסבר הזה נשמע מוזר למדי, שלא לומר טיפשי. תושבי אותם איים מן הסתם אינם יודעים דבר על ההתפתחות העוברית, שלא כמו המדענים המערביים, שבוודאי חקרו ומצאו לפחות את העקרונות הבסיסיים של אותה התפתחות כבר לפני מאות, אם לא אלפי, שנים. נכון?

לא בדיוק. התשובה המלאה לשאלה "איך נוצרים תינוקות" החלה להתגלות רק במאה ה-19, מאוחר באופן מפתיע. לפני כן למדענים היו השערות רבות, חלקן מוזרות לא פחות מתיאורית הדם הקרוש.

אריסטו חשב שתפקידה העיקרי של האם הוא לספק מזון לעובר, ואילו האב הוא שמעניק את הכוח היוצר האחראי להתפתחות העובר. לכן גם המקרה ה"טבעי", או הרצוי ביותר, הוא הולדה של בן הדומה לאב. הולדת בת היא עדות לכשל של אותו הליך טבעי. "עקרון התנועה, כלומר הזכר, הוא הדבר הטוב והאלוהי ביותר ליצורים הנולדים" כתב אריסטו "בעוד הנקבה היא החומר". הרופא הרומאי הנודע, גלנוס, בן המאה השנייה לספירה, ראה גם הוא בזרע הגברי את הכוח היוצר העיקרי, אבל נתן גם לאם תפקיד, משני אמנם, ביצירת העובר.

מדעני הרנסנס התעניינו באנטומיה וביצעו מחקרים וניתוחי גופות, אך במשך שנים רבות גם הם לא הובילו לתובנות משמעותיות, ולעתים קרובות הושפעו מהנחות מוקדמות ומוטעות. לדוגמה, כאשר לאונרדו דה וינצ'י צייר את איבריה הפנימיים של אישה בהריון הוא כלל תעלה המוליכה מהרחם לפטמת השד. תעלות כאלו אינן קיימות במציאות, והן לקוחות מתיאוריה של כמה מהפילוסופים היווניים, לפיה החלב נוצר משינוי שעובר על דם הווסת. היו להם גם עדויות לכך: בזמן שאשה הרה או מיניקה, היא לא מקבלת מחזור. לאן הלך הדם? הוא הפך לחלב!

במאה ה-18 נערך ניסוי שהראה באופן חד משמעי כי נוזל הזרע אכן הכרחי לצורך היווצרות העובר (והיה גם אחד הניסויים המוזרים ביותר שנעשו אי פעם  בתחום הביולוגיה). הביולוג האיטלקי לזארו ספלאנצני (Spallanzani) החליט לבדוק את הנושא בעזרת צפרדעים. הוא יצר את אמצעי המניעה הצפרדעי הראשון: מכנסי משי הדוקים שבהם הלביש את הזכרים. הצפרדעים הלבושים חיזרו אחר הנקבות וביצעו את כל תנועות ההזדווגות, אך שום ראשן לא בקע כתוצאה מכך. לאחר מכן לקח ספלאנצני את המכנסונים, אסף מהם את הזרע וביצע את מה שככל הנראה היה ההפריה המלאכותית הראשונה בצפרדעים. ההפריה הצליחה, הראשנים בקעו, והתפקיד המכריע של נוזל הזרע לא הוטל עוד בספק.

פריצות דרך מדעיות בהבנת תהליכי הרבייה, לצד תפיסות שגויות. מימין: ספלנצאני, דרווין, ון לוונהוק | מקור: ויקיפדיה
פריצות דרך מדעיות בהבנת תהליכי הרבייה, לצד תפיסות שגויות. מימין: ספלנצאני, דרווין, ון לוונהוק | מקור: ויקיפדיה

תאי זרע או טפילים?

מה יש באותו נוזל שחיוני כל כך ליצירת העובר? שאלה זו החלה להתברר עם המצאת המיקרוסקופ, אך גם במקרה זה נראה היה שהמדע עשה צעד קדימה ומיהר לחזור שני צעדים אחורה. אנטוני ון לוונהוק (van Leeuwenhoek) מחלוצי המיקרוסקופיה, בחן ב-1677 בעזרת ההמצאה החדשה את נוזל הזרע שלו עצמו, והופתע לראות "מספר כה גדול של אנימלקולוס חיים [כך הוא כינה את היצורים הזעירים שנראו במיקרוסקופ] שלעתים יותר מאלף מהם נעו כה וכה בטיפת חומר שאינה גדולה מגרגר חול".

ון לוונהוק התרגש מאוד מהגילוי ומיהר לכתוב על ממצאיו לחברה הבריטית המלכותית למדעים. אך זמן קצר לאחר מכן הוא הגיע למסקנה שלאותם יצורים זעירים אין באמת קשר להפריה, והם פשוט חיים בנוזל הזרע – כפי שיצורים דומים נצפו חיים במים, בחומר ששגירד מהשיניים שלו, ואפילו בין אצבעות רגליו.

"השערת הטפילים" הזו החזיקה מעמד, בחוגים מסוימים, עד המאה ה-19. התיאוריה שהגיעה מאוחר יותר וטענה שכל אחד מאותם יצורים הוא תא זרע, המכיל את כל הדרוש להיווצרות התינוק, נתקלה בהתנגדות: אם כך, שאלו תומכי ההשערה של ון לוונהוק, מדוע יש כל כך רבים מהם? הרי אחד היה מספיק! אלוהים ודאי לא היה יוצר מנגנון כה בזבזני.  

עובר בתוך עובר בתוך עובר

תיאוריה אחרת שהייתה פופולריות במיוחד ממש עד המאה ה-19 היא תיאורית הפרפורמציה, לפיה עוברים אינם נוצרים כלל, אלא קיימים כבר בצורה מושלמת בתוך תאי הביצית של האם, ובמהלך ההיריון הם "נפרשים" וגדלים. וכמובן, לכל עובר נקבה שנמצאת בתוך הביציות יש ביציות משלה, ובהן עוברים קטנים יותר, שמכילים ביציות בהן עוברים זעירים עוד יותר, וכן הלאה וכן הלאה כמו בשורה אין סופית של בובות מטריושקה רוסיות, עד קץ הדורות.

לפי התיאוריה הזו התפקיד של הזרע היה רק להתחיל את תהליך הגדילה, ולא הייתה לו השפעה ממשית על ההתפתחות העוברית. לאחר גילוי תאי הזרע, ולאחר שלפחות חלק מהעולם המדעי קיבל את העובדה שהם אינם טפילים החיים בנוזל הזרע, טענו מדענים אחרים שכל אותם אנשים קטנים נמצאים דווקא בתאי זרע, ולא בביציות. בתיאוריה זו הייתה חזרה להשערות של היוונים הקדומים, לפיהם "הכוח היוצר" את העובר מגיע כולו מהגבר, ותפקיד האם הוא לספק מזון ומקום בו יוכלו לגדול עד הלידה, לא הרבה יותר.

זרע בתוך זרע בבתוך זרע בתוך זרע, עד קץ הדורות. איור של נ. הרצוקר, 1695 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
זרע בתוך זרע בבתוך זרע בתוך זרע, עד קץ הדורות. איור של נ. הרצוקר, 1695 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

על הנתיב הנכון

בסופו של דבר, מחקרים נוספים, חוסר היכולת לאתר את העוברים הזעירים בתאי הזרע או בביצית, וגם העובדה הפשוטה שהילד מציג לרוב שילוב של תכונות מהאם ומהאב גם יחד, הובילו את מרבית המדענים למסקנה שהעובר נוצר משילוב חומרים המגיעים מהאם ומהאב. אך עדיין לא היה ברור מה הם אותם חומרים. במאה ה-19 פיתח צ'רלס דרווין את תיאורית הפנגנזה (pangenesis), לפיה תאי הגוף מפרישים ללא הרף "חלקיקי תורשה" שהוא קרא להם גמולות (gemmules), המייצגים את התכונות של האיברים השונים. חלק מהגמולות מתקבצות באיברי הרבייה, ובזמן ההפרייה מתמזגות עם הגמולות של ההורה השני, ליצירת עובר המורכב מתכונות שני ההורים.

התכונות שהגמולות ההיפותטיות מייצגות אינן רק אלו שהאדם נולד איתן, כמו צבע עיניים או שיער, אלא גם תכונות שמשתנות במהלך החיים ובהשפעת הסביבה. אם למשל תעסקו במשך שנים בהרמת משקולות והשרירים שלכם יהיו גדולים וחזקים במיוחד, הגמולות שלכם ישקפו זאת – ולכן הצאצא שלכם ייוולד עם נטייה לפתח שרירים גדולים וחזקים. כן, למרות שתורשה של תכונות נרכשות מזוהה דווקא עם יריבו למארק, דרווין האמין גם הוא לפחות בגרסה מסוימת שלה.

בערך באותו זמן שבו קידם דרווין את תיאורית הפנגנזה פרסם הנזיר גרגור מנדל את חוקי הגנטיקה שלו, שהסתמכו על גנים בדידים הנמצאים בתאי הזרע והביצית. לרוע המזל, אישכמעט  לא שם לב לנזיר שמאמריו המוזרים היו עתירי חישובים מתמטיים, דבר מאוד לא אופייני לספרות הביולוגית בזמנו. רק בתחילת המאה ה-20, עם הגילוי-מחדש של מחקריו של מנדל, עלה מדע התורשה הצעיר על הנתיב הנכון.

במהרה הגיעו מחקרים נוספים שהראו כי הגנים נמצאים במולקולות גדולות, הכרומוזומים, בתוך התאים  ולאחר מכן מחקרים שזיהו את החומר התורשתי כ-DNA, מצאו את צורתו והרכבו, זיהו את הרצף של גנים מסוימים ובסופו של דבר של גנומים שלמים, כל החומר התורשתי של אדם או יצור חי אחר. יחד עם הבנה טובה יותר של כיצד הגנים בנויים למדנו גם איך להשפיע עליהם, לשנות ולהנדס אותם.

זה (כבר) לא סוד

כיום ספרים המיועדים לתלמידי בית ספר יסודי ואפילו צעירים יותר מסבירים  איך באים ילדים לעולם: כיצד תא הזרע מגיע אל הביצית והם מתחברים ליצירת עובר. "עובדות החיים" האלו נחשבות בעיננו ברורות ופשוטות, משהו שכל ילד צריך לדעת ויכול להבין. אבל הדרך למציאת אותן עובדות פשוטות הייתה ארוכה להפתיע, ושזורה בפניות מוטעות אל נתיבים ללא מוצא. אם ספרים כאלו היו נכתבים לפני מאה וחמישים שנה בלבד, הם ודאי היו נראים אחרת לגמרי. בעזרת טכנולוגיות מתקדמות וצורות חשיבה חדשות, שאיפשרו להם להתגבר על הדעות הקדומות, הצליחו המדענים בסופו של דבר לשים מאחוריהם את התיאוריות הפנטסטיות על עוברים זעירים בתוך עוברים ודם שהופך לחלב, ולפתח תיאוריות שהן אולי מעניינות פחות, אבל קרובות יותר לאמת.

3 תגובות

  • קרן

    ביהדות ידעו את זה ממזמן

    חבל שהכותבת המכובדת לא בדקה אצלנו. זה לא קשה למצא בגמרא או בזוהר כיצד נוצר העובר.

  • שובל

    מסכימה לגמרי ועוד---

    מסכימה לגמרי. מעבר לכך שהמאמר כלל לא הזכיר את הפרשנות הדתית לתהליך הפלאי הזה שנקרא הריון ועוברים. ד"ר אשחר המקסימה, ממליצה לך מאוד לחקור לעומק את הנושא בכתובי היהדות.
    בהצלחה !

  • יהודה כץ

    יונת אשחר, המאמר מקסים. תודה

    יונת אשחר, המאמר מקסים. תודה לך.