האבולוציה של הטי רקס
(בחמישים השנים האחרונות)

חישבו על טירנוזאורוס רקס. ציירו אותו בדמיונכם, או, אם בא לכם, קחו עט ונייר או טאבלט וציירו אותו במציאות.

כולנו הרי מכירים את הטי רקס, הדינוזאור הטורף המפלצתי. סביר להניח שבציור שלכם יופיעו ראש גדול עם שיניים אימתניות, רגליים אחוריות שריריות וחזקות וזרועות קצרות, זנב לטאה עבה. אבל יש גם לא מעט דברים שקשה לנו יותר לנחש. איך הטי רקס שלכם עומד, למשל? האם הוא זקוף, עם הראש למטה והזנב נח על האדמה, כמו קנגורו לטאתי מגודל? או אולי הוא עומד כשגבו מאוזן, הראש בצד אחד והזנב מורם בצד השני, בערך באותו גובה? ומה מכסה אותו – עור חלק? קשקשים? או אולי נוצות? האם השיניים שלו חשופות או מכוסות בשפתיים בשרניות?

כשאנחנו מדברים על מינים שנכחדו לפני מיליוני ועשרות מיליוני שנים, קשה לנו מאוד לדעת איך בדיוק הם נראו, ועוד יותר מכך - מה אכלו, או איך זזו והתנהגו. אבל המקרה של טי רקס הוא מיוחד: נראה שהבלבול בקשר למראה שלו נובע דווקא מעודף מידע. שכן בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים ששינו רבים מהפרטים שחשבנו שידענו בקשר למלך הטירנוזאורים. בעל החיים שהכרנו בתחילה בתור לטאת ענק זקופה ואיטית, דמויית גודזילה, הפך לטורף זריז שרץ כשראשו שלוח קדימה וזנבו באוויר, התכסה נוצות, שב ללכת באיטיות במקום לרוץ, ולסיום גם גידל שפתיים בשרניות.

ככה חשבנו פעם שהטי רקס נראה. זה השתנה מאז. תמונה של  צ'רלס נייט (Knight) מ-1919, פורסמה בנשיונל ג'יאוגרפיק | נחלת הכלל, דרך ויקימדיה

הטי רקס הראשון

בואו נתחיל מההתחלה. מאובנים של טירנוזאורוס רקס נמצאו לראשונה לקראת סוף המאה ה-19, בוויומינג וקולורדו שבארצות הברית. אלו היו כמה שיניים ועצמות בודדות, והחוקרים לא ידעו לאיזה מין דינוזאור לשייך אותם. ב-1902 אחד האוצרים של מוזיאון הטבע האמריקאי, ברנום בראון (Brown), גילה שלד חלקי של הדינוזאור במונטנה. אז כבר היה ברור שמדובר בדינוזאור טורף ענקי, מקבוצת התרופודים (Theropoda) - קבוצה אליה משתייכים גם העופות המודרניים, ומאופיינת בהליכה על הרגליים האחוריות. נשיא המוזיאון באותו זמן, הנרי פיירפילד אוסבורן (Osborn), נתן לדינוזאור את השם טירנוזאורוס רקס (Tyrannosaurus rex), שפרושו "מלך לטאה רודן".

אחרון הזוחלים הגדולים, והמלך שלהם! הכריזה הכותרת בניו-יורק טיימס ב-1906, וקראה לציבור לבוא ולראות את השלד המוצג במוזיאון | נחלת הכלל

במשך עשרות השנים לאחר מכן התגלו כמה מאובנים נוספים, ולמדנו לא מעט על הטי רקס. הדינוזאורים הטורפים חיו במערב אמריקה הצפונית, לקראת סוף עידן הדינוזאורים: הם הופיעו לפני כ-90 מיליוני שנים, ונכחדו, עם רוב המינים בכדור הארץ, בהכחדה המונית לפני 66 מיליון שנים. הם היו בין הטורפים הגדולים ביותר שחיו אי פעם, ויכלו להגיע לאורך של יותר מ-12 מטר, ולמשקל של יותר משמונה טונות.

אוסבורן ובראון היו הראשונים שתיארו את הטי רקס בצורה מדעית. איך הם חשבו שהדינוזאורים הללו נראו? בכל הנוגע לשלד שלהם, אנחנו יכולים לענות על כך בוודאות. הם חשבו שהם נראו כך, כמו בתמונה שליוותה את המאמר המדעי שפרסם אוסבורן:

מגלי הדינוזאור חשבו שהזרועות הקטנות כנראה לא באמת שלו. רישום גס שמראה שלד טי רקס לצד שלד אדם | איור: William D. Matthew, מתוך המאמר, דרך ויקימדיה

הדינוזאור הגדול עומד זקוף ונשען על הזנב שלו, כמו גודזילה שעומדת להחריב עיר יפנית. אנחנו לא יודעים מה אוסבורן חשב שכיסה את השלד והבשר של הדינוזאור, אבל זה די בוודאות לא היה נוצות, כי אף אחד לא חשב על דינוזאורים מנוצים באותה תקופה.

השלד הוצב במוזיאון הטבע בניו יורק בתנוחה הזו, והשפיע רבות על הצורה בה הציבור, וגם המדענים, תפסו את הטי רקס. הוא הופיע בספרי לימוד, והיווה השראה לציורים שקישטו את דפיהם של ספרי מדע פופולרי. דורות של ילדים חובבי דינוזאורים למדו שהטירנוזאורוס הגדול הלך זקוף ולאט, גורר את הזנב הגדול שלו על הקרקע.

טי רקס זקוף בתמונה של צ'רלס נייט (Knight) מ-1942, שהופיעה בספרים רבים | Courtesy of: R. Testa. (c) Field Museum of Natural History. CC BY-NC 4.0. https://mm.fieldmuseum.org/bd850db6-9190-4628-be33-b7a500dd7338 (accessed on 05 Jan 2023)

לרוץ עם דינוזאורים

עד לשנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20 לא היה מי שקרא תיגר על התפיסה הזו. "היציבה של השלד במוזיאון בניו יורק התקבלה ללא ביקורת, ולא הייתה אף סטייה משמעותית מהעמידה הקלאסית הזו", כתב בארני ניומן (Newman) במאמר בשנת 1970. הוא עצמו דווקא כן הציע ביקורת, וטען שעצמות עמוד השדרה והגולגולת מעידות על יציבה אחרת, עם גב מאוזן הרבה יותר. עמידה כזו, כתב, "תאפשר לבעל החיים לתמרן את הראש ולהגיע לאדמה, גורם חשוב בזמן אכילה".

בתוך כעשרים שנה חוקרי הדינוזאורים הגיעו להסכמה רחבה: טירנוזאורוס רקס הלך כשזנבו באוויר, מאזן את הראש הכבד שהיה שלוח קדימה, וגבו כמעט מקביל לקרקע. צורת ההתקדמות הזו, הם טענו, הייתה מהירה הרבה יותר מהצעידה הזקופה, עם הזנב נגרר מאחור. הטי רקס עבר מיתוג מחדש, כטורף זריז וגמיש שרץ אחר טרפו. באותו זמן טענו חלק מהחוקרים שהדינוזאורים היו בעלי דם חם, כמו יונקים ועופות – דבר שהיה מאפשר להם להיות פעילים ונמרצים יותר למשך זמן רב יותר. הוויכוח על כך עדיין נמשך, אך בשנים האחרונות יש יותר ויותר ראיות לכך שלפחות חלק מהדינוזאורים, כולל הטירנוזאורים, שמרו על טמפרטורת גוף קבועה.

הטי רקס המחודש לא נשאר נחלתם של המדענים בלבד. הוא הופיע בספרים שונים, וגם בסרטים – המפורסם שבהם, כמובן, הוא פארק היורה. הסרט שיצא ב-1993, ומבוסס על ספר בעל שם זהה מ-1990, מציג את הטורף הגדול ביותר שלו כיצור אנרגטי, זנבו באוויר, שבאחת הסצנות הזכורות ביותר רודף אחרי ג'יפ נוסע בריצה מהירה. 

קטע מתוך הסרט "פארק היורה", שבו נקבת טי רקס רצה כשגבה מקביל לקרקע, וכמעט ומצליחה להשיג את ג'יפ ממהר:

ואז הגיעו הנוצות 

השערות על הקשר בין עופות לדינוזאורים, ובמיוחד לקבוצת התרופודים הכוללת את הטירנוזאורים, החלו עוד במאה ה-19. מאובנים של עופות קדומים, כמו הארכיאופטריקס, היו בעלי מבנה גוף שהזכיר מאוד את אותם תרופודים. חוקרים אחרים חשבו שהעופות התפתחו דווקא מאבותיהם של התנינים, והמחלוקת נמשכה עד שנות ה-90 של המאה ה-20. אז התגלו בסין כמה וכמה מאובני דינוזאורים שמורים להפליא, עם הפתעה יוצאת דופן: הם היו מכוסים בנוצות. כיום יש קונצנזוס בקרב החוקרים שהעופות התפתחו מהדינוזאורים, ומבחינה אבולוציונית הם דינוזאורים בעצמם, מקבוצת התרופודים.

המאובנים מסין, ומאובנים נוספים ממקומות אחרים, הראו לנו שנוצות היו נפוצות מאוד בקרב התרופודים. אפילו מינים גדולים, שלא היו קשורים ישירות לעופות ולא חלמו לעוף באוויר, התהדרו בנוצות. בשנים האחרונות הראו מחקרים שנוצות כיסו גם את גופם של דינוזאורים ממשפחות אחרות, ויש חוקרים שמשערים שהאב הקדמון של כל הדינוזאורים כבר היה מנוצה.

הנוצות של אותם דינוזאורים קדומים לא היו המבנים המורכבים והאווירודינמיים שמרכיבים את הכנפיים של העופות המודרניים. הן היו פשוטות בהרבה, ולא העניקו לבעליהן כושר תעופה. ההשערה המרכזית כיום היא שהן שימשו לשמירה על חום גופם של הדינוזאורים, שהיו בעלי דם חם כמו צאצאיהם העופות. ייתכן שהן גם היו צבעוניות ושימשו לחיזור – בדומה לתפקיד המשני שיש להן עד היום אצל מינים רבים של עופות.

ההשערה המרכזית כיום היא שהנוצות שימשו לשמירה על חום גופם של הדינוזאורים, וייתכן שבנוסף הן גם היו צבעוניות ושימשו לחיזור. אילוסטרציה של דינוזאור מסוג אנכיאורניס (Anchiornis), עם נוצות על זרועותיו ורגליו ו"כרבולת" נוצות אדומה | Carlton Publishing Group / Science Photo Library

טי רקס מנוצה?

האם טירנוזאורוס רקס היה מכוסה נוצות? לא מצאנו עדיין אף מאובן מהמין הזה שהשתמר בצורה טובה דיה, שמאפשרת לראות את העור שלו ואת הנוצות שכיסו אותו – אם היו כאלו. אז התשובה הפשוטה לשאלה היא: אנחנו לא יודעים, וייתכן שלעולם לא נדע בוודאות, כי מאובנים שרקמות רכות, כמו נוצות, השתמרו בהם הם נדירים מאוד. 

אבל אנחנו יכולים לשער. יש בידינו מאובנים של טירנוזאורים אחרים, מינים קרובים מאוד לטי רקס, שהיו מכוסים נוצות. לכן רוב החוקרים בטוחים למדי שגם הטי רקס עצמו היה מנוצה, לפחות בשלבים הראשונים של חייו – שכן בעלי חיים קטנים מאבדים חום בקלות רבה יותר, וזקוקים יותר לשכבת נוצות מבודדת. בהתחשב במה שאנחנו יודעים על הטירנוזאורים, על דינוזאורים אחרים מהמשפחה שלהם ועל האבולוציה של הדינוזאורים, אמר חוקר המאובנים האמריקאי מארק נורל (Norell) לניו-יורק טיימס, "הראיות לכך שלטי רקס היו נוצות לא נופלות מהראיות לכך שלניאנדרטלים היה שיער". 

רוב החוקרים בטוחים למדי שהטי רקס היה מנוצה, לפחות בשלבים הראשונים של חייו. אילוסטרציה של טי רקס עם פלומת נוצות אדמדמות על צווארו וגבו | Mark Garlick / Science Photo Library

בציבור הרחב לא כולם מיהרו לאמץ לחיקם את הדינוזאורים המנוצים. בעוד הסרט המקורי של פארק היורה, שיצא ב-1993, הביא למסך טי רקס שנראה פחות או יותר כפי שהמחקר באותה תקופה תיאר אותו, ממשיכי דרכו לא תמיד הראו נכונות להתקדם עם הזמנים ועם המחקר. הסרט השלישי בסדרה יצא ב-2001, לאחר שכבר היה ידוע שרבים מהתרופודים אם לא כולם היו בעלי נוצות, אבל בסרט הם היו עדיין בעלי עור דמוי-לטאה. השינוי היחיד היה מעין קוצים על ראשו של הוולוסירפטור, שאולי היו פרוטו-נוצות.

ב"עולם היורה", שיצא ב-2015, אפילו הסימנים הקטנים הללו לנוצות נעלמו. עוד לפני שעלה למסכים הודיע קולין טרברו (Trevorrow), במאי הסרט, בציוץ בטוויטר – "אין נוצות!". ואמנם, התרופודים השונים בסרט היו כולם נטולי נוצות – בהתאמה לדינוזאורים בסרטים הקודמים, אך בניגוד מוחלט למה שכבר היה ידוע אז היטב מהמחקר.  

No feathers. #JP4

— Colin Trevorrow (@colintrevorrow) March 20, 2013

חוקרי מאובנים וחובבי דינוזאורים רבים התקוממו על ההחלטה, ואולי זה השפיע על היוצרים. בסרט האחרון בסדרה, "עולם היורה: עולם חדש" מ-2022, אנחנו רואים סוף סוף דינוזאור מנוצה אמיתי. באחת הסצנות מופיע פיירורפטור (Pyroraptor), קרוב משפחה של הטי רקס, כשגבו, ראשו וזרועותיו מכוסים נוצות אדמדמות. יש אפילו הסבר לכך שהפיירורפטור הורשה לגדל נוצות, בעוד הדינוזאורים שנראו גם בסרטים הקודמים נשארו בלעדיהן: הוא נוצר על ידי חברה אחרת, ממקור גנטי "טהור" יותר. "זה משהו שכולנו מחכים לו - פארק היורה שבו הדינוזאורים כבר לא יהיו ערומים", אמר ב-2016 רוברט בקר (Bakker), חוקר מאובנים שייעץ לסרט הראשון בסדרה, לנשיונל ג'יאוגרפיק. 

קטע מתוך "עולם היורה: עולם חדש" בוא נראה הפיירורפטור שוחה וצולל בצורה שקשה מאוד להאמין שהוא באמת היה מסוגל לה, אבל היי, יש לו נוצות!

שינויים אחרונים

בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת התוודענו לטי רקס הזריז, שרודף אחר ג'יפים ומסוגל להגיע, לפי ההערכות החוקרים, למהירות של כמעט 50 קמ"ש. אבל בשנים האחרונות התפיסה הזו השתנתה. הדינוזאור הגדול עדיין נע כשזנבו באוויר, אבל הרבה יותר לאט. ב-2021 התפרסם מחקר שבו החוקרים ניתחו את התנודות של הזנב העבה של הטי רקס, והסיקו ממנו כיצד הוא הלך. הם הגיעו למסקנה שהגודל העצום שלו הגביל את מהירותו, ובמקום לרוץ הוא נהג ללכת בלבד, במהירות מתונה של כ-4.5 קילומטרים. הסיכויים של ג'ף גולדבלום נראים עכשיו הרבה יותר טובים.  

סרטון שמראה שחזור של הליכת הטי רקס, מתוך המאמר:

בשנה שעברה התפרסם מחקר שהוסיף פרט חדש למראה של הטי רקס: שפתיים בשרניות שמכסות את השיניים הגדולות והחדות. ברוב הציורים של הדינוזאורים השיניים חשופות ובולטות מפיהם, כמו שיניים של תנינים. כך גם נראים הטירנוזאורים בסרטי פארק היורה השונים. "הם הביאו את המראה חסר השפתיים לתרבות הפופולרית, ועכשיו אנחנו נאלצים להיאבק כדי להיפטר ממנו", אמר מארק וויטון (Witton), אחד החוקרים החתומים על המאמר החדש, בראיון לניו-יורק טיימס. 

וויטון ועמיתיו בחנו שיניים של טירנוזאורים, ובמיוחד את סימני השחיקה של שכבת האמייל. השיניים החשופות של התנינים נשחקות בצידן החיצוני, אך החוקרים מצאו שאצל הדינוזאורים שכבת האמייל על הצד החיצוני של השיניים לא דקה יותר מזו על הצד הפנימי – סימן לכך שהן מכוסות. גם מבנה הגולגולת, והיחס בין הגודל שלה לגודל השיניים, היה דומה יותר לזה שנראה אצל לטאות כוח קומודו, שהן בעלות שפתיים. מתוך כך הגיעו החוקרים למסקנה שלטי רקס ולקרובי משפחתו היו שפתיים שכיסו לחלוטין את שיניהם.

לא כל חוקרי המאובנים מסכימים עם המסקנה הזו, והמחלוקת תמשך כנראה – אלא אם כן ימצא מישהו מאובן טי רקס שמור עד כדי כך, שאפשר יהיה להבחין בשפתיים שלו. "זה לא בלתי אפשרי", אמר תומאס קאלן (Cullen), שהוביל את המחקר, "אבל זה עדיין לא קרה".

החוקרים הגיעו למסקנה שלטי רקס ולקרובי משפחתו היו שפתיים שכיסו לחלוטין את שיניהם. ציור של טי רקס בעל שפתיים בולע דינוזאור קטן | Mark Witton

מאובנים חדשים, טכניקות חדשות

בחמישים השנים האחרונות עבר הטי רקס אבולוציה מרשימה ביותר, בעיקר בהתחשב בכך שהוא נכחד לפני כ-66 מיליון שנים. אנחנו יודעים הרבה יותר על המראה שלו, וגם קצת יותר על הצורה בה נע ועל ההתנהגות שלו. השינוי בתפיסה שלנו הגיע בעקבות גילוי מאובנים רבים, גם של טי רקס וגם של דינוזאורים אחרים מאותו סוג ומשפחה, אבל זה לא כל הסיפור. חלק מהשינויים נובעים מניתוח מחודש, בעזרת טכנולוגיה מתקדמת ושיטות חדשות, של ממצאים שכבר היו בידינו בעבר. השיטות הללו עוזרות לנו להבין את ההיסטוריה של כוכב הלכת שלנו, ולתאר בקירוב טוב יותר איך נראו הדינוזאורים, ובעלי חיים אחרים, שחיו לפני עשרות מיליוני שנים. 

פארק היורה יישאר, בעתיד הנראה לעין, כמדע בדיוני – הטי רקס וחבריו לא יחזרו לחיים. אבל עכשיו אנחנו יודעים בוודאות גדולה יותר איך פארק כזה היה עשוי להיראות, אם היה אפשרי.