איך חוש הריח שלך?

האם אתם מריחים? האם חוש הריח שלכם פועל באופן תקין? זו אולי נשמעת כמו שאלה קלה, אבל לא מעט אנשים יענו באופן שגוי, כלומר - ידווחו על חוש ריח מעולה כשלמעשה הוא איננו כזה. מקצתם אפילו תתרנים גמורים, מבלי לדעת זאת.

התתרנות (Anosmia) - חוסר מוחלט בחוש הריח - היא ליקוי חושי, בדומה לעיוורון ולחירשות. היא משתייכת לקבוצה רחבה יותר של ליקויים בחוש הריח, כמו רמות שונות של היחלשות חוש הריח (Hyposmia) וכן "ריח רפאים" (Phantosmia) – הרחת ריח, בדרך כלל ריח רע, בלא שחומר הריח נוכח בסביבה. הסיבות לתתרנות יכולות להיות מגוונות. חלק קטן מהתתרנים הם תתרנים מולדים מסיבות גנטיות או התפתחותיות, ושיעורם באוכלוסייה מוערך ב-1 ל-10,000 נפש.

לעומתם, מרבית ההפרעות בחוש הריח הן נרכשות, באופן זמני או קבוע, כשהסיבות השכיחות הן דלקת או חסימה בדרכי האף, או פגיעות מוחיות. סקר הבריאות והתזונה הלאומי של ארצות הברית (NHANES) מעריך כי כ-12.4% מהבוגרים בארצות-הברית סובלים מחוש ריח לקוי, כש-3.2% הינם תתרנים או בעלי ליקוי ריח חמור. בדומה לחושים אחרים כמו ראיה ושמיעה, גם חוש הריח חווה ירידה עם הגיל. למעשה, יכולות ההרחה שלנו מגיעות לשיא באזור גיל שלושים, מתייצבות למשך כשלושים שנה ויורדות בתלילות החל מאזור גיל 60, עד שלאחר גיל 80 כ-40% מהאנשים הם בעלי חוש ריח לקוי באופן חמור או מוחלט.

ישנם כיום מספר סוגים של ערכות בדיקת ריח, המאפשרות לכמת את יכולות חוש הריח. בבדיקות אלה, הנבדק מתבקש לזהות ריחות שכיחים כמו קינמון או בננה, או להבחין בין דגימה המכילה חומר ריח לדגימה המכילה מים. מחקרים שונים שביצעו מבדקים כאלה לקבוצות אוכלוסייה גדולות, מצאו שישנו חוסר התאמה גדול בין הדיווח העצמי של המשתתפים על יכולות חוש הריח שלהם לפני הבדיקה, לבין תוצאות מבחן ההרחה עצמו. לדוגמה, במחקר שבדק כ-9000 משתתפים בריאים מכל הגילאים שהעידו על עצמם שחוש הריח שלהם תקין, 3.4% היו למעשה תתרנים לפי מבחן ההרחה. מחקר אחר, שבדק מבוגרים בגילאי 57-85, מצא שרק כרבע מהנבדקים שהוגדרו כבעלי חוש ריח לקוי היו מודעים ללקות שלהם. במילים אחרות, במקרים רבים אנחנו פשוט לא מודעים להפרעות בחוש הריח שלנו.

אבד לכם חוש הריח? אולי אתם סובלים מהתדרדרות קוגניטיבית | איור: Shutterstock

מתחת לאף

מעניין לחשוב על הסיבות לכך שהדיווח הסובייקטיבי כל כך לא מהימן. סיבה אחת יכולה להיות שניסוח השאלה כללי מדי – לרוב הסקרים פשוט שואלים "האם חוש הריח שלך תקין?". ייתכן ששאלון מפורט יותר, השואל את הנבדקים לגבי יכולות הריח שלהם בעבר בהשוואה להיום, או לגבי יכולת ההבחנה שלהם בין ריחות ספציפיים, יגדיל את המהימנות של התוצאות. בסקר ה-NHANES הנסקרים אמנם תושאלו בצורה מפורטת יותר על חוש הריח שלהם, על מנת לנסות להתגבר על הפער הזה. אולם גם בסקר זה נמצא חוסר התאמה משמעותי בין הדיווח העצמי לבין תוצאות מבחן ההרחה.

גורם נוסף שעשוי להסביר את חוסר ההתאמה הוא ההידרדרות ההדרגתית של חוש הריח עם הגיל. ההדרגתיות של התהליך עשויה לטשטש אותו עד כדי כך שלא נבחין בו. ואכן, נמצא שבקרב חולי סינוסיטיס, בהם אובדן הריח מתרחש באופן חד ומהיר יותר מאובדן ריח תלוי-בגיל, אמינות הדיווח העצמי גדולה בהרבה. כמו כן, שלא במפתיע, נראה שאנשים בעלי ליקוי חמור מודעים יותר למצבם מבעלי ליקוי קל יותר. בנוסף, הפרעות שונות המערבות התדרדרות קוגניטיבית וירידה בזיכרון מתרבות גם הן עם הגיל, וייתכן שהן קשורות לחוסר המודעות למצב חוש הריח. אך על אף שישנו מתאם בין יכולות קוגניטיביות וזיכרון למודעות לחוש הריח, גם במקרים שבדקו רק אנשים בריאים מבחינה קוגניטיבית, עדיין מצאו פער ניכר בין מודעות הנבדקים לתוצאות מבחן ההרחה.

סימן להידרדרות

ניתן לשאול גם, למה זה בכלל משנה? אם אותם אנשים אינם מודעים ללקות שלהם, כנראה שהיא לא מפריעה להם בחיי היומיום, אז אולי זו בעצם לא בעיה? ובכן, לא בדיוק. ראשית, חוסר מודעות להפרעה בחוש הריח יכולה להעצים את הסכנות הטמונות בה, ובעיקר אי-מודעות לריחות אזהרה בסביבה כמו עשן או גז, או לחילופין ריח של מזון מקולקל. שנית, היכולת לאבחן נכונה את כישורי ההרחה של מטופל קשורה ליכולתנו לאבחן מחלות שאחד מתסמיניהן הוא תתרנות או ירידה בחוש הריח. יתרה מכך, בכמה מחלות נוירולוגיות, לרבות אלצהיימר ופרקינסון, נראה שהירידה בחוש הריח מתרחשת יחסית מוקדם בהתקדמות המחלה, ובכך צופנת פתח לאבחון מוקדם של מחלות אלו. כך שעל מנת שרופאים ייקחו בחשבון את סימפטום חוש הריח הירוד באבחון מחלות, ויציעו טיפול מתאים, אין הם יכולים לסמוך על דיווח המטופל בלבד, ונדרשת בדיקה אובייקטיבית של חוש הריח.