מחקר חדש: נקבות אורקה מספקות מזון לצאצאיהן, ובעיקר לבניהן, גם כאשר הם בוגרים. כך הן עוזרות לבנים לשרוד ולהעמיד צאצאים, אך יש לכך מחיר: הסיכוי שלהן עצמן להעמיד עוד צאצאים יורד משמעותית

נקבות האורקה, דולפין גדול בצבעי שחור ולבן המכונה גם קטלן (Orcinus orca), הן אימהות מצוינות. הן דואגות לגורים שלהן גם אחרי שהם נגמלים מחלב, וממשיכות להאכיל אותם בדגים שהן צדות. במיוחד הן מקדישות תשומת לב לבניהן, ומספקות להם מזון אפילו בבגרותם, כמו אימא שחוששת שבנה לא יאכל מספיק אם לא תשלח לו כל שבוע בישולים ביתיים בקופסאות פלסטיק, גם כשהוא כבר בן 40. 

המנהג הזה, שהוא נדיר למדי אצל בעלי חיים, התגלה באוכלוסייה של אורקות החיה באוקיינוס השקט, סמוך לחופים המערביים של ארצות הברית וקנדה. מטבע הדברים, הוא עורר את סקרנותם של החוקרים שעקבו אחר האוכלוסייה הזו. הם תהו אם העזרה שהאימהות מגישות לבניהן באה על חשבון צאצאים עתידיים שלהן עצמן. במחקר חדש, החוקרים הראו שאכן, הסיכוי של אורקות להעמיד עוד צאצאים ירד בחדות אם היה להן לפחות בן אחד, בהשוואה לאורקות ללא צאצאים, או רק עם בנות. מדוע אם כך הן ממשיכות להאכיל את בניהן, ולשלם את המחיר על כך? ומה פשר היחס השונה לבנים ולבנות? הפתרון, אומרים החוקרים, עשוי להיות טמון במבנה החברתי של האורקות, ובחשיבותם של נכדים.


אימהות מסורות הממשיכות להאכיל את בניהן הבוגרים. דולפין אורקה בוגר עם גור | מקור: Center for Whale Research. Photo taken by Kenneth Balcomb

עלות גבוהה לטיפול בבנים בוגרים

האורקות, כמו יונקים רבים, חיות בקבוצות. לרוב, גורים של יונקים חברותיים גדלים עם אימם בקבוצה שבה נולדו עד הגיעם לבגרות, ובשלב הזה אחד המינים, או הזכרים או הנקבות, עובר לקבוצה אחרת. למשל, אצל השימפנזים הנקבות עוברות קבוצה בהתבגרן בעוד הזכרים נשארים במקום שבו נולדו. בניגוד לכך, אצל האורקות כל הצאצאים שנולדים בקבוצה נשארים בה עד יום מותם, גם זכרים וגם נקבות. הזכרים לא מתרבים עם בנות קבוצתם, שהן גם קרובות משפחה שלהם, אלא עם נקבות מקבוצה אחרת – אך לאחר ההזדווגות הם חוזרים הביתה. 

אוכלוסיית האורקות החיה לחופי אמריקה הצפונית נחקרת כבר עשרות שנים, ולכן היו לחוקרים את כל הנתונים הדרושים להם כדי להבין איך העזרה שהנקבות מגישות לבניהן משפיעה עליהן – וגם על הבנים. מחקר קודם על אותה אוכלוסייה הראה שהנוכחות של האם עזרה לצאצאיה הבוגרים, במיוחד הזכרים, לשרוד: בשנה שלאחר מות האם, לזכרים מעל גיל 30 היה סיכוי גבוה פי שמונה למות גם הם, בהשוואה לשנים אחרות. 

מייקל וייס (Weiss), שהוביל את המחקר, אמר בריאיון לניו-יורק טיימס שיכול להיות שהאימהות מספקות דגים לבניהן, משום שזכר בוגר גדול ומגושם מדי בשביל לרדוף ביעילות אחרי סלמון. הנקבה הקטנה יותר, אמר, "לא רק מסוגלת כנראה לתפוס את הדגים טוב יותר, אלא גם יודעת איפה למצוא אותם", שכן יש לה יותר ניסיון. "אנחנו חושבים שזה חלק גדול ממה שעוזר לזכרים האלו להישאר בחיים".

אבל כאמור, לעזרה הזו יש מחיר יקר, שמתבטא ביכולתן של הנקבות להעמיד צאצאים נוספים. "גודל המחיר שהנקבות משלמות כדי לטפל בבנים שלהם, אחרי שהם נגמלו מחלב, היה ממש מפתיע", אמר וייס. "יש אי-ודאות מסוימת בחישובים, אבל ההערכה הטובה ביותר שלנו היא שכל בן נוסף מוריד את הסיכויים של הנקבה להביא לעולם צאצא חדש ביותר מחמישים אחוז. זו עלות ענקית לטיפול בבנים בוגרים!"


האם משלמת מחיר יקר בתמורה לסיוע לבן. דולפיני אורקה קופצים | Andrea Izzotti, Shutterstock

קשר יחיד במינו

הנקבות משלמות את המחיר הזה, כי הוא עוזר לבנים שלהן לשרוד – ולהעמיד צאצאים בעצמם. כך הגנים שלהן עוברים לדורות הבאים: גם אם יש להן פחות צאצאים, יש להן בסופו של דבר יותר נכדים. ולמה הן לא מגישות את אותה עזרה לבנות שלהן? ייתכן שהנקבות צריכות פחות עזרה, כי הן מסוגלות לנוע בזריזות ולתפוס דגים ממש כמו אימותיהן. אך ייתכן, אומרים החוקרים, שעזרה לבנים נותנת לאימהות יתרון אבולוציוני גדול יותר. קודם כל, בעוד נקבות יכולות להמליט ארבעה או חמישה גורים לכל היותר במהלך חייהן, לזכרים יש סיכוי להוליד כעשרים גורים – אם כי חלקם גם לא מעמידים צאצאים כלל. לכן מבחינה אבולוציונית, כדי שיהיו לה כמה שיותר נכדים, לנקבה עדיף להשקיע בבן שלה, ולדאוג שיהיה בריא וחזק כך שיוכל להזדווג עם כמה שיותר נקבות.

בנוסף, מכיוון שהזכרים מזדווגים עם נקבות מקבוצה אחרת, הצאצאים שלהם גדלים שם, עם אימותיהם. כלומר, הנכדים של נקבת אורקה יחיו יחד איתה באותה קבוצה רק אם אלו הצאצאים של בנותיה, ואילו הנכדים צאצאי הבנים יחיו בקבוצה שונה. זה אומר שצאצאי הבנים לא צריכים להתחרות איתה, ועם קרובי משפחתה האחרים, על אותו מקור מזון. זה מחזק את ההעדפה האבולוציונית לעזור לבנים להעמיד כמה שיותר צאצאים.

זה לא אומר, כמובן, שנקבות האורקה מבינות את ההבדלים הללו, או שהן יושבות ומחשבות במי כדאי להן להשקיע, ואם עדיף לספק מזון לבן או להיכנס שוב להיריון. אלא שהנקבות שהתנהגו בצורה מסוימת – הגישו מזון לצאצאיהן, ובמיוחד לבניהן, גם בבגרותם – היו אלו שהשאירו אחריהן יותר נכדים ונינים, וכך התכונה הזו התפשטה באוכלוסייה. "הנקבות משיגות יתרון אבולוציוני כשהבנים שלהן מצליחים להתרבות, והתוצאות שלנו מראות שהיתרון הזה גדול מספיק כדי להצדיק את העלות הגבוהה", הסביר וייס. 

הממצאים מדגישים את התפקיד החשוב שנקבות האורקה ממלאות בחיי הצאצאים, לאורך כל חייהן. הם מתווספים למחקרים קודמים שהראו שנקבות האורקה, בדומה לבני אדם אך בשונה מכמעט כל היונקים האחרים, חיות שנים רבות לאחר שהן כבר לא יכולות להתרבות. נראה שהסיבה לכך היא שהן ממשיכות לדאוג לצאצאים גם בשנים אלו. "קיבלנו עוד ראיה לכך שהקשר בין אם לבן אצל האורקות הוא מיוחד, ואולי יחיד במינו", סיכם וייס. 

 

2 תגובות

  • א

    תודה, מרתק! מדוע את קוראת להם דולפינים? הם לא מסדרת הלווויתנים?

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןיונת אשחר

    אורקות הן סוג של דולפינים - ששייכים כולם לסדרת הלווייתנים

    דולפינים ולווייתנים הם קרובי משפחה, מאותה סדרה. בתוך הסדרה הזו, האורקות הן ממשפחת הדולפינים. הן נקראות גם "לווייתן קטלן", אבל זה שם שמקורו בבלבול. זה תרגום שגוי - לאנגלית, במקור - של שם ספרדי שפירושו "קוטל לווייתן", כי האורקות לפעמים צדות סוגים מסוימים של לווייתנים, בעיקר את הגורים.