שימפנזים ודבורים לומדים כמו אנשים

הסתכלו על החדר שאתם נמצאים בו כרגע. מה יש בו? שולחן, כיסאות, ספה? מחשב או סמארטפון, שבו אתם קוראים את הכתבה? אולי טלוויזיה, מקרר, תנור, מכונת כביסה? או אם אתם קוראים את הכתבה מחוץ לבית, בוודאי יהיו בסביבה ספסלים, תאורת רחוב, כלי תחבורה שונים.

ועכשיו תחשבו: כמה מהדברים האלו הייתם יכולים להמציא ולייצר לבד?

אם למשל היו מבקשים מכם לבנות מקרר, האם הייתם יכולים לעשות זאת? לכולנו יש הרבה ניסיון עם מקררים – אנחנו משתמשים בהם כל יום, יודעים איך הם נראים ומה הם עושים. אבל לבנות מקרר שעובד? אני, לפחות, לא הייתי יודעת אפילו איך להתחיל. 

בני האדם הם מין טכנולוגי מאוד – לאף מין אחר אין טכנולוגיה שמתקרבת לשלנו. חוקרים רבים טוענים שסוד הטכנולוגיה האנושית הוא היכולת שלנו ללמוד זה מזה ולבנות על ההישגים של קודמינו, כך שלא כל דור יצטרך להמציא מחדש את הגלגל. במקום זאת, הדור הבא יוכל להמציא את הכרכרה, וכמה דורות אחריה – את המכונית. כך נוצרת תרבות מצטברת (Cumulative culture), שבה אנשים לומדים על ההמצאות של קודמיהם, משנים אותן ומוספים עליהן.

חוקרים רבים טוענים שסוד הטכנולוגיה האנושית הוא היכולת שלנו ללמוד זה מזה ולבנות על ההישגים של קודמינו, כך שלא כל דור יצטרך להמציא מחדש את הגלגל. האבולוציה של הגלגל, מאבן לצמיג מודרני | Shutterstock, James Steidl

לומדים בצורה שונה

מדוע דווקא בני האדם טובים כל כך ביצירת תרבות מצטברת? חוקרים רבים סבורים שהתשובה טמונה ביכולת שלנו ללמוד זה מזה. אומנם, גם בעלי חיים אחרים לומדים אחד מהשני, אבל נראה שהם עושים זאת בצורה אחרת במקצת. הוראה, הפעולה שבה פרטים מנוסים משקיעים ממרצם כדי להעביר את הידע לפרטים אחרים, נפוצה מאוד אצלנו אך נדירה בעולם החי. נראה גם שהלמידה שלנו מסתמכת על חיקוי מדויק של הפעולות שאנחנו רואים, בעוד חיות נוטות יותר לנסות לשחזר את התוצאה של הפעולה. אם למשל, קוף רואה קוף אחר מפצח אגוזים בעזרת אבנים, הוא עשוי להבין שניתן להגיע למטרה – קליפת אגוז מפוצחת המגלה תוכן טעים – על ידי הכאה באבן. אבל במקום לחזור על התנועות המדויקות, כמו שאנחנו היינו עושים, הקוף יעדיף לשחק עם האגוז והאבן ולהזיז אותם בדרכים שונות, וכך ללמוד דרך ניסוי וטעייה פרטים כמו איפה להניח את האגוז ואיך להחזיק את האבן.

כל זה הוביל חלק מהחוקרים לשער שאומנם חיות לומדות זו מזו, אך הן יכולות ללמוד רק המצאות או חידושים שהיו יכולות להגיע אליהם גם בעצמן, בעזרת ניסוי וטעייה. לדוגמה, מחקר מפורסם מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 עקב אחר ירגזים בבריטניה שהחלו לגנוב חלב: הם ניקרו את רדיד האלומיניום שכיסה את פי בקבוקי החלב ושתו מהם. זו התנהגות שככל הנראה החלה עם ירגזי חדשן אחד, והתפשטה באוכלוסייה. עם זאת, היא אינה עד כדי כך מתוחכמת בשביל שירגזים אחרים לא יוכלו להמציא אותה בעצמם, בתנאים המתאימים. ואומנם, התברר שמספיק לחשוף ירגזים לבקבוקים עם מכסה אלומיניום קרוע כדי שהם יבינו לבד מה לעשות, ויחלו לנקר ולקרוע את המכסים גם הם.  

אם ההשערה הזו נכונה, קל להבין מדוע אנחנו לא רואים תרבות מצטברת כמו שלנו אצל בעלי חיים אחרים. קשה לפתח טכנולוגיה מתקדמת כאשר כל דור חדש לומד רק את מה שהוא מסוגל להמציא בעצמו מאפס. 

עם זאת, יש חוקרים שלא מסכימים עם ההשערה הזו, וטוענים שחיות מסוגלות ללמוד אחת מהשנייה גם דברים שאינן יכולות להבין לבד. שני מחקרים שהתפרסמו לאחרונה מראים למידה שכזו, של פעולה הדורשת כמה שלבים וקשה מאוד להבנה בעזרת ניסוי וטעייה, בשני בעלי חיים שונים. הראשון בחן את אחד מבעלי החיים הקרובים אלינו ביותר, השימפנזים, והשני הלך רחוק הרבה יותר – אל דבורת בומבוס האדמה. 

הירגזים למדו זה מזה לגנוב חלב, אך הם היו מסוגלים גם להבין לבד איך לקרוע את המכסה ולהגיע לנוזל הטעים. ירגזי על בקבוק חלב | Nigel Cattlin / Science Photo Library

מכונת הבוטנים של השימפנזים

המחקר הראשון נערך במקלט לשימפנזים בזמביה, שם חיות שתי קבוצות של קופי האדם הללו במכלאות גדולות. החוקרים בנו עבורם קופסה שעובדת פחות או יותר כמו מכונת משקאות: השימפנזים היו צריכים לפתוח מגירה קטנה, לשים בתוכה כדור מעץ, ואז לסגור אותה. כשעשו זאת המכונה הוציאה בוטנים, אוכל אהוב מאוד על השימפנזים. 

החוקרים הציבו את הקופסה ולצידה כדורי העץ, במכלאות השימפנזים, אבל במשך שלושה חודשים אף לא אחד מ-66 קופי האדם במקלט הצליח לפענח את דרך פעולתה ולהשיג את הפרס. "הם ניסו לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע לבוטנים", אמר אדווין ון לוון (Van Leeuwen), שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. "הם ניסו לפתוח את המנעול שסגר את המכסה של הקופסה, השתמשו בכדורים כדי לדפוק על הקופסה וזרקו אותם עליה. אבל אף אחת מהחיות לא הצליחה להגיע לפתרון". 

השימפנזים היו צריכים ללמוד רצף ארוך יחסית של פעולות: למצוא ולקחת כדור, לפתוח את המגירה ולהחזיק אותה פתוחה, לשים בתוכה את הכדור ואז לסגור אותה. כל פעולה לבדה היא פשוטה מאוד והשימפנזים יכולים לבצע אותה בלי בעיות, אבל לא נראה היה שהם מסוגלים ללמוד לבדם, דרך ניסוי וטעייה, את הרצף המלא. 

קופסת החידה שמכילה בוטנים התגלתה כאתגר לא פשוט עבור שתי קבוצות שימפנזים בזמביה. שימפנזה בוגרת עם גור מתעניינת בקופסה | מקור: Sarah DeTroy

לומדים מהמומחים

בשלב השני אימנו החוקרים שתי נקבות שימפנזה, אחת מכל קבוצה, ולימדו אותן איך להשתמש בקופסה. הם בחרו בנקבות שהיו במעמד גבוה יחסית בקבוצה. "אי אפשר פשוט לבחור בעל חיים אקראי", הסביר ון לוון. "זו צריכה להיות מישהי שתעז לפתור את החידה כשהיא נמצאת עם הקבוצה, וגם תוכל לאכול את הבוטנים ליד האחרים". שימפנזה במעמד נמוך מדי עלול להימנע מהקופסה כל עוד יש לידה פרטים דומיננטיים יותר, מחשש שהם ייקחו ממנו את הבוטנים שיצליח להוציא. 

החוקרים הציבו את הקופסה בכל אחת מהמכלאות 39 פעמים, למשך שעתיים בכל פעם. השימפנזים יכלו לצפות בנקבה המנוסה מכניסה את הכדור למגירה הנכונה ומקבלת את הפרס. בעקבות זאת, 14 שימפנזים למדו לעשות זאת בעצמם. היות שהם לא הצליחו לעשות זאת על ידי ניסוי וטעייה, המסקנה המתבקשת היא שהם חיקו בדייקנות את רצף הפעולות של ה"מדגימה", וכך למדו משהו שלא הצליחו לגלות בכוחות עצמם. 

שימפנזים קרובים אלינו מאוד אבולוציונית, וידועים ביכולתם להשתמש בכלים וגם ללמוד אחד מהשני. חוקרים לא מעטים האמינו גם לפני המחקר החדש שהם מסוגלים ללמידה חברתית מתוחכמת, מהסוג שיכול לתמוך בתרבות מצטברת. במחקר שהתפרסם לפני כשנתיים בדקו החוקרים אם שימפנזים יהיו מסוגלים ללמוד לפצח אגוזים ללא למידה חברתית. בקבוצות מסוימות של שימפנזים ההתנהגות הזו נפוצה מאוד, ונראה שהצעירים לומדים אותה מהבוגרים בקבוצה. החוקרים סיפקו אגוזים, אבנים, וגם אגוזים מפוצחים לשימפנזים מקבוצה אחרת, שלא פיצחו אגוזים קודם לכן. למרות שהיו להם את כל האמצעים, ולמרות שכמה וכמה שימפנזים חקרו את האבנים והאגוזים, נגעו בהם והרימו אותם, אף אחד מהם לא הצליח בפיצוח. 

החוקרים הסיקו מכך שפיצוח האגוזים הוא התנהגות ששימפנזים, או לפחות רובם, אינם מסוגלים לפתח בעזרת עצמם, אלא רק ללמוד ממי שכבר יודע לעשות זאת – ומכאן שהם יכולים ללמוד מאחרים דברים שהם אינם מסוגלים לחדש לבד. המחקר החדש מראה בצורה ישירה יותר שהיכולת הזו אכן קיימת אצל השימפנזים. מפתיע יותר היה לגלות, כפי שהראה המחקר הבא, שהיא קיימת גם אצל דבורים.

החוקרים הסיקו שפיצוח האגוזים הוא התנהגות ששימפנזים, או לפחות רובם, אינם מסוגלים לפתח בעצמם, אלא רק ללמוד ממי שכבר יודע לעשות זאת. שימפנזה מפצח אגוז | Kathelijne Koops, UZH

משימה קשה לדבורים

למרות הגודל הזעיר של מוחן, דבורות בומבוס האדמה (Bombus terrestris) כבר הראו בעבר שהן מסוגלות ללמוד פעולות חדשות, כמו לגלגל כדור או למשוך בחוט, וגם ללמוד זו מזו. במחקר שהתפרסם בשנה שעברה, החוקרים לימדו את הדבורים לפתוח קופסה קטנה על ידי סיבוב המכסה שלה, וכך לחשוף כוסית מלאה בתמיסת סוכר. היו שתי דרכים להגיע לסוכר: הדבורים יכלו לדחוף ידית קטנה בצבע אדום ולסובב את המכסה בכיוון השעון, או לדחוף ידית שנייה, בצבע כחול, וכך לסובב את המכסה בכיוון הנגדי. כשהחוקרים אימנו כמה דבורים "מדגימות" לדחוף ידית מסוימת, למשל רק את הידית הכחולה, כמעט כל הדבורים האחרות בקבוצה חיקו אותה ודחפו את אותה ידית. 

המחקר הראה שהדבורים למדו זו מזו, אך זה לא אומר שהן לא יכלו להגיע לפתרון גם בעצמן. ואומנם, בקבוצת הביקורת שבה לא היו דבורים מדגימות היו כמה דבורים שהבינו לבד מה עליהן לעשות, והחלו לסובב את המכסה כדי להגיע לסוכר.

כעת חוקרים מאותה מעבדה הציבו משימה קשה יותר בפני הדבורים. הם הוסיפו שלב נוסף לקופסה שלהם: הדבורים עדיין היו צריכות לדחוף ידית, שהייתה הפעם רק בצבע אדום, כדי לסובב את המכסה ולחשוף את הסוכר, אבל לפני כן היה עליהן לדחוף ידית אחרת, כחולה, ולהזיז אותה מהדרך. אם ניסו לדחוף את הידית האדומה ראשונה הן נתקעו, ולא הצליחו לסובב את המכסה. 

החוקרים נתנו לכמה מושבות של דבורי בומבוס לנסות ולפתוח את הקופסה במשך 12 ימים, ובמקרה של מושבה אחת, 24 ימים. הדבורים בחנו את הקופסה והידיות, ובמקרה אחד אף דחפו את הידית הכחולה עד הסוף, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לחשוף את כוסית הסוכר. 

"זו משימה קשה מאוד לדבורים", הסבירה אליס ברידג'ס (Bridges), שהובילה את המחקר, בהודעה לעיתונות. "הן היו צריכות ללמוד שני שלבים כדי להגיע לפרס, והן לא קיבלו שום גמול על הפעולה הראשונה ברצף". כשהחוקרים אימנו דבורים מדגימות לפתוח את הקופסה, הם היו צריכים להכניס למתקן כוסית סוכר נוספת, שתיפתח לאחר שהדבורים מזיזות את הידית הראשונה, הכחולה. רק כשהן קיבלו תגמול על כל שלב בפתרון, הצליחו הדבורים ללמוד את שני השלבים.

"זו משימה קשה מאוד לדבורים". דבורה מאומנת לצד דבורה צופה שעליה ללמוד לפתור את החידה, בוחנות את הקופסה והפרס הלא-נגיש | מקור: Queen Mary University of London

תרבות של חרקים?

פתיחת הקופסה, אם כך, הייתה משימה שהדבורים לא היו מסוגלות ללמוד דרך ניסוי וטעייה, או לפחות, היה להן קשה מאוד לעשות זאת. למרות זאת, כשהחוקרים החזירו את הדבורים שאימנו למושבות שלהן ואיפשרו להן להדגים את הרצף עבור שאר הדבורים, כשליש מאותן דבורים למדו לעשות זאת בעצמן. 

"הדבורים למדו את כל הרצף מהתבוננות בדבורים המאומנות, בלי שהן עצמן קיבלו תגמול על השלב הראשון", אמרה ברידג'ס. "אבל כשנתנו לדבורים אחרות לנסות לפתוח את הקופסה בלי דבורה מאומנת שתדגים להם את הפתרון, הן לא הצליחו לעשות זאת". 

בניגוד לשימפנזים, אצל דבורי הבומבוס אנחנו לא מכירים מסורות והתנהגויות מתוחכמות, כמו שימוש בכלים, שעוברות מדור לדור על ידי למידה חברתית. המחקר החדש מצביע על כך שהדבורים מסוגלות ללמידה חברתית מתוחכמת, שיכולה להוות את הבסיס לתרבות מצטברת – אבל לא נראה שהן עושות הרבה עם היכולת הזו. 

החוקרים מציינים שהמושבות של דבורי הבומבוס לרוב לא שורדות יותר מדור אחד. המלכה מתחילה להטיל ביצים בתחילת האביב, וממשיכה בכך במהלך הקיץ, כאשר הפועלות שבוקעות מהביצים הראשונות עוזרות לטפל בצאצאים הצעירים יותר. בסוף הקיץ מטילה המלכה את הסבב האחרון של הביצים, וממנו בוקעים מלכות וזכרים. הם מזדווגים, והזכרים, כמו גם הפועלות והמלכה המבוגרת, מתים. המלכות המופרות נכנסות לשנת חורף במחילה באדמה, ובאביב הבא יוצאות ומתחילות מושבה חדשה. כך לא נשארת אף אחת מהדור הקודם שתוכל ללמד את המלכה, או את הפועלות החדשות, דברים שלמדה במהלך חייה. 

זה יכול להסביר למה אנחנו לא רואים תרבות של דבורי בומבוס, אבל לא מסביר למה יש להן את היכולת ללמוד דברים מתוחכמים זו מזו, מבלי שיהיו להן הרבה הזדמנויות לעשות זאת. זה עדיין נשאר בגדר תעלומה.

אבל האם חרקים אחרים, כמו דבורי דבש או נמלים, שחיים במושבות מאריכות חיים שבהן כמה וכמה דורות עובדים זה לצד זה, מסוגלים גם הם ללמידה חברתית מתוחכמת? "זה מעלה את האפשרות המרתקת שהרבה מההישגים יוצאי הדופן של חרקים חברתיים, כמו הארכיטקטורה של קיני הדבורים והצרעות או החקלאות של הנמלים שמגדלות פטריות או רועות כנימות, עשויים היו להתחיל בתור חידושים חכמים שהתפשטו באוכלוסייה דרך חיקוי, לפני שהפכו בסופו של דבר לחלק מהרפרטואר ההתנהגותי של המין", אמר לארס צ'יטקה (Chittka), החוקר הבכיר החתום על המאמר. 

דבורי הבומבוס יכולות ללמוד לבצע משימה מורכבת בת מספר שלבים דרך למידה חברתית, אף שאינן מסוגלות לכך בכוחות עצמן

רשת סבוכה של אבולוציה משותפת

מה המחקרים החדשים אומרים על ההבדלים בתרבות בין בני אדם לחיות? "אם שימפנזים ודבורי בומבוס מסוגלים ללמוד מאחרים מה שהם לא יכולים ללמוד לבד, היכולת הזו היא כנראה לא ההסבר לתרבות המצטברת הייחודית של בני האדם", העיר אלכס ת'ורנטון, שחוקר למידה חברתית בסוריקטות וכתב על המחקרים החדשים לכתב העת המדעי Nature. 

ון לוון, שהוביל את מחקר השימפנזים, הדגיש שעדיין קיימים הבדלים ברורים בין קופי האדם לבינינו. "בני אדם מראים נטייה הרבה יותר חזקה ללמידה חברתית, בעוד שימפנזים נוטים להתמקד בלמידה עצמית. לדוגמה, בני אדם מאמצים בשמחה התנהגויות של אחרים גם אם בתחילה לא נראה שהן משרתות מטרה כלשהי, בעוד שימפנזים לרוב לא עושים זאת. עם זאת, זה לא אומר שהם לא מסוגלים לכך". ון לוון עצמו סבור שהגורמים העיקריים להבדלים התרבותיים בינינו ובין השימפנזים הם לא צורת הלמידה השונה שלנו, אלא משהו אחר לחלוטין – שעדיין איננו יודעים מהו. 

במקום לחשוב על למידה חברתית כהסבר לתרבות מצטברת, אפשר לראות אותה גם כתוצאה, טוען ת'ורנטון. "תרבות מצטברת מייצרת חפצים, כמו הלפטופ שבו אני כותב כרגע, שהם הרבה יותר מדי מורכבים כדי שמישהו מאיתנו ימציא לבד. אולי הגיע הזמן לזנוח את החיפוש אחר פתרונות קסם, ולהתמקד במקום זאת בהתרת הרשת הסבוכה של אבולוציה משותפת ומשוב חוזר שנמתחת בין חדשנות, למידה חברתית ומבנה חברתי, רשת שממנה נבנית התרבות המורכבת שכל בני האדם תלויים בה".