קוף האדם שלא ירד מהעצים

אנחנו, בני האדם, טובים מאוד בהליכה: אנחנו מסוגלים ללכת ואפילו לרוץ על שתי רגליים למשך זמן רב. לעומת זאת, היכולת שלנו לטפס על עצים אינה מרשימה במיוחד. קופי אדם לעומתנו הם מטפסים מצטיינים, אבל אינם מסוגלים ללכת ביעילות על שתי רגליים. לפי מחקר חדש, אבות אבותינו שילבו את שתי התכונות: הם גם הלכו על האדמה כמעט כמונו, וגם הרגישו בנוח בין הענפים.

גוף האדם מותאם להליכה על שתיים בשלל צורות, ואחת החשובות בהן היא המיקום והצורה של עצם השת, אחת מעצמות האגן. העצם שלנו קצרה יותר משל קופי האדם ומאפשרת לנו למתוח את שרירי הירך, וכך ללכת ברגליים ישרות. לעומת זאת, הרגליים שלנו מתקשות לייצר את העמידה הכפופה הדרושה לטיפוס יעיל.

במשך שנים הניחו החוקרים שבמהלך האבולוציה "ויתרנו" על היכולת לטפס כדי לפתח מערכת עצמות ושרירים המאפשרת לנו ללכת בקלות ובמהירות. מעקבות רגליים עתיקות שנמצאו בטנזניה אנחנו יודעים שכבר לפני 3.7 מיליוני שנה קרובי משפחתנו באפריקה התהלכו זקופים לחלוטין, וככל הנראה לא ידעו לטפס כמו שימפנזים. אבל חוקרים מניו יורק מציעים במחקר חדש שבני המין ארדיפיתקוס ראמידוס (Ardipithecus ramidus), שחיו מוקדם עוד יותר, לפני כ-4.4 מיליון שנה, היו בעלי עצמות אגן שאפשרו להם לעשות ביעילות את שני הדברים.

גם הלך, גם טיפס. שרידי השלד של Ardipithecus ramidus שהתגלו באתיופיה ב-1994 | מקור: Sciencemag, ויקיפדיה

טיפוס של הליכה

כדי לזהות את אופן הליכתם של אותם קופי אדם קדמונים בחנו החוקרים את עצמות האגן של בני אדם מודרניים ושל כמה מינים של קופי אדם וקופים, ובדקו כיצד הם הולכים ומטפסים ואיך הם מזיזים את שריריהם במהלך התנועה. כך הם יכלו להתאים בין המבנה האנטומי לצורת ההליכה.

כשבחנו את האגן של "לוסי" המפורסמת, שחיה לפני כ-3.2 מיליון שנה והשתייכה למין אוסטרלופיתקוס אפראנסיס (Australopithecus afarensis), מצאו החוקרים, כפי שציפו, שבני מין זה הצטיינו בהליכה ולא בטיפוס, ממש כמונו. אבל "אַרְדִי", כפי שמכונה המאובן של ארדיפיתקוס, היה בעל אגן שונה גם מזה שלנו וגם מזה של קופי האדם המודרניים.

"ארדי פיתח פתרון לעמידה זקופה, עם ירכיים חזקות ששימשו לטיפוס ויכלו גם להימתח לכל אורכן בזמן הליכה. אנחנו לא רואים מבנה כזה בקופי אדם או בבני אדם כיום", אמר הרמן פונצר (Pontzer), שהוביל את המחקר, בראיון ל-Science News.

לארדי היו גם התאמות אחרות לטיפוס שהוא חולק עם השימפנזים המודרניים, כמו אצבעות רגליים ארוכות עם בוהן נגדית, וזרועות ארוכות. עדיין לא ברור עד כמה, אם בכלל, התאמות כאלו הפריעו לו ללכת על האדמה.

הממצאים מעלים אפשרות מעניינת, לפיה אבות אבותינו ש"ירדו מהעצים" פיתחו הליכה יעילה בלי שנאלצו לוותר על יכולת הטיפוס שלהם. ואם כך, מדוע אלו שבאו אחריהם עברו למבנה אגן והליכה דומים לאלו שלנו, וכך הקריבו את יכולתם לטפס?

לדעת החוקרים, למרות שארדי כבר הלך על האדמה בקומה זקופה וביעילות, ייתכן שמבנה האגן שהתפתח מאוחר יותר אצל לוסי ובני מינה איפשר הליכה יעילה עוד יותר וחסכונית יותר באנרגיה, משום שהפעילה פחות לחץ על שרירי מיתר הברך (המסטרינג). מבנה זה היה יכול להקנות יתרון ליצורים שבילו זמן רב בהליכה, ולא טיפסו כמעט על עצים.

המחקר החדש יוצא דופן בכך שהחוקרים בחנו את הקשר בין המבנה האנטומי לצורת התנועה בבני אדם ובעלי חיים מודרניים, והשתמשו במידע כדי להבין כיצד נע מין שנכחד לפני מיליוני שנים. כך גילו שארדי הצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: ללכת על שתיים בלי לעזוב לחלוטין את העצים.