החוקרת שהאירה את תולדות האדם

ב-1976 כבר הייתה מרי ליקי בת ה-63 ידועה כאנתרופולוגית ומומחית בתחום מוצא האדם. יחד עם בעלה, לואיס ליקי, היא חקרה מאובנים באפריקה יותר מ-40 שנה. בני הזוג היו חתומים על תגליות רבות, מכלי אבן קדומים ועד מין חדש בשושלת האדם, פרנתרופוס בויזאי (Paranthropus boisei). אך התגלית הזו, כמה שנים לאחר מותו של לואיס, הייתה שונה. הפעם לא היו אלו עצמות או כלים אלא עקבות, שהושארו באפר וולקני רטוב בערבות טנזניה לפני 3.66 מיליוני שנה.

לעולם לא נדע מה בדיוק קרה באותו יום קדום. ככל הנראה היו שלושה מהם, והם הלכו באותו כיוון, על כפות רגליים שנראו כמעט כמו אלו שלנו. אחד מהם נשרך מאחור, ועקבותיו עולות על עקבותיו של זה שצעד לפניו. לפי עומק העקבות ואורך הצעד הם היו קטני קומה, ואחד מהם היה גדול במקצת מהאחרים.

מכאן ואילך יש בעיקר השערות. העקבות של הקטן יותר הכילו סימנים לכך שאולי נשא משא כבד בצד אחד – אולי הייתה זו אם הנושאת תינוק על ירכה? אולי היו השלושה משפחה שיצאה לשוטט למרגלות הר הגעש? הפרטים האלו נעלמו לעד, אך יש דבר אחד שהעקבות מעידות עליו בברור: כבר בתקופה מוקדמת זו הסתובבו במזרח אפריקה הומינינים (מינים משושלת האדם) שהלכו זקוף, על שתי רגליים. כך התגלית הגדולה האחרונה של ליקי עזרה להכריע ויכוח ישן - מה קדם למה, ההליכה הזקופה או המוח הגדול.

עקבות ששפכו אור חדש על התפתחות האדם הקדמון. ליקי חוקרת את השרידים המפורסמים | צילום: Science Photo Library

עבודה קשה

מרי ליקי (Leakey) נולדה בלונדון ב-6 בפברואר 1913 כמרי ניקול. מגיל צעיר התעניינה בארכיאולוגיה, וכשהייתה בת 17 החלה להצטרף לחפירות ברחבי בריטניה. היא הלכה להרצאות בנושאי ארכיאולוגיה, גיאולוגיה והיסטוריה שהיו פתוחות לקהל הרחב, אך לא הייתה לה סבלנות ללימודים מסודרים והיא מעולם לא למדה לתואר אקדמי. שנים רבות לאחר מכן זכתה ליקי לקבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות מכובדות, בהן ייל ואוקספורד. "טוב, עבדתי בשבילם קשה בחפירות בשמש" היא אמרה בראיון לסיינטיפיק אמריקן.

בפגישה שנערכה לאחר אחת מההרצאות הארכיאולוגיות היא פגשה את לואיס ליקי, שכבר היה חוקר מאובנים בעל שם. ב-1934 הוא ביקש ממרי, שנודעה ביכולותיה האמנותיות, לאייר את ספרו "אבותיו של אדם" (Adam's Ancestors), ובמהרה השניים התאהבו - אלא שלואיס היה נשוי באותו זמן ואב טרי לילדו הראשון. רק ב-1936 התגרש לואיס מאשתו הראשונה ונשא לאישה את מרי.

עוד לפני כן, ב-1935, הגיעו בני הזוג לטנזניה – הפעם הראשונה שבה דרכה כף רגלה של מרי ליקי באפריקה. במהרה הפכה היבשת לביתה, והיא חיה בה כל חייה ועזבה רק לעיתים רחוקות, לביקורים באירופה ובארצות הברית.

לכל מי שעבד איתה התברר מיד שליקי הייתה הרבה יותר מאשר "אשתו של". היא לא רק הצטרפה לחפירות של בעלה אלא ניהלה אותן. לואיס היה איש התיאוריות, אחראי על מציאת המקומות המבטיחים ביותר לחפור בהם, על פיתוח השערות לגבי הממצאים שהתגלו, ועל כל מה שקשור בפרסום ותקשורת. מרי הייתה זו שהתמקדה בחפירות עצמן, והביאה לתחום שיטות מדויקות ותיעוד מדוקדק שחסרו לו בעבר.

“אמא שלי שמרה על פרופיל נמוך ועבדה קשה" אמר ריצ'רד ליקי, בנם של לואיס ומרי וחוקר מאובנים בעצמו, לסיינטיפיק אמריקן. "המחויבות שלה לפרטים ולמצוינות בנו את הקריירה של אבא שלי. הוא לא היה מפורסם בלעדיה. היא הייתה הרבה יותר מאורגנת ממנו, היא הייתה הטכנאית. הוא התרגש הרבה יותר בקלות, הוא היה הקוסם".

לא היה זה מקרי שהיא הייתה זו שמצאה את הגולגולת של פרנתרופוס בויזאיי, אולי התגלית המשותפת הגדולה ביותר שלהם. ובוודאי לא היה זה מקרי שהיא נעדרה כמעט לחלוטין מהוויכוח שנערך לאחר מכן, בדבר מיקומו המדויק של המין החדש בשושלת האדם. "מעולם לא חשבתי שזה מתפקידי לפרש את הממצאים" אמרה. "התפקיד שלי היה לחפור ולהוציא דברים מהאדמה, בצורה הטובה ביותר שאני יכולה".

שמרה על פרופיל נמוך ועבדה קשה. מרי ליקי באתר החפירות בלאטולי, טנזניה | צילום: Science Photo Library

עמידה מוקדמת

ליקי המשיכה בחקר המאובנים גם לאחר מותו של לואיס ב-1972. בין השאר היא חזרה לאתר לאטולי (Laetoli) בטנזניה, שם כבר חפרה בעבר עם בעלה. האגדה מספרת שהייתה זו צואת פילים, יחד עם האופי הילדותי-משהו של שניים מהחוקרים הצעירים, שהוביל לפריצת הדרך: אחד מהם זרק מהחומר הריחני על חברו, וזה ניסה להתחמק וכמעט שנפל על עקבות עתיקים של יונק גדול.

כך התגלו העקבות הראשונים, שהיו שייכים לבעלי חיים: היו שם עקבות של ג'ירפות, של ציפורים, והרבה מאוד עקבות פילים. ליקי וצוותה חפרו וחשפו את כל העקבות האלו, וחיפשו כל העת אחר עוד מהן. עברו שנתיים עד שמצאו את הפרס הגדול: עקבות של הומינינים, הולכים זקוף על שתי רגליים.

ההשערה כי המוח הגדול היה הדבר הראשון שהתפתח באבולוציה של האדם, ודחף את ההזדקפות על שתי רגליים וכל השינויים האחרים, הייתה מקובלת מאוד בתחילת המאה ה-20. אך ב-1976, כאשר העקבות מלאטולי התגלו, היא כבר החלה לקרוס. תגליתה של ליקי הייתה המכה האחרונה.

לא קשה לראות מדוע השערה זו קרצה בתחילה למדענים רבים. המוח הגדול שלנו, ובעיקר היכולות הקוגניטיביות המלוות אותו, נחשבים בדרך כלל למאפיין המרכזי והחשוב ביותר של האדם. צורת ההליכה שלנו, לעומת זאת, נראתה כמעט מקרית, ובוודאי שולית יותר – הרי גם קנגורו ויען הולכים על רגליהם האחוריות. אולי הראייה החזקה ביותר לכך היא השם שנתנו למין שלנו: הומו ספיאנס, שפירושו "האדם החושב" או "האדם הנבון". אף אחד לא חשב לקרוא לנו "האדם ההולך על שתיים". ממצאי המאובנים שהיו ידועים אז נראו כתומכים גם הם באותה השערה – כולם היו של ניאנדרטלים, ומוחם אכן היה גדול מאוד.

התיאוריה נתקלה בקושי ראשון ב-1924, עם גילוי "הילד מטאונג", מאובן בן שלושה מיליון שנים מדרום אפריקה. הגולגולת הקטנה שלו לא הייתה יכולה להכיל מוח גדול בהרבה מזה של שימפנזה, אך מקום החיבור בינה לבין עמוד השדרה הצביע על הליכה זקופה. מאובנים נוספים שהתגלו מאז חיזקו את הטענה שאבותינו זקפו את קומתם לפני שמוחם גדול בצורה משמעותית. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "לוסי", שהתגלתה ב-1974. המאובן בן ה-3.2 מיליון שנה הכיל מלבד הגולגולת גם חלק מעצמות האגן והרגל, וחוקרים קבעו בוודאות גבוהה למדי שלוסי הלכה על שתיים, למרות מוחה הקטן.

העקבות מלטאולי נוצרו ככל הנראה על ידי בני מינה של לוסי, אוסטרלופיתקוס אפארנזיס (Australopithecus afarensis). אך הם היו מוקדמים יותר בכחצי מיליון שנה, ולא רק רמזו על הליכה זקופה – הם הראו כיצד היא התבצעה.

העקבות הראו בברור שהבהונות של האוסטרלופיתקים פנו כולן קדימה, בניגוד לכפות רגליים של קופי אדם, בהן הבוהן הגדולה פונה הצידה ומאפשרת לפיתה טובה של ענפי העצים. כאשר הלכו הם הניחו על האדמה קודם את העקב ואחר כך את האצבעות, כפי שאנחנו עושים היום. אין ספק שהם היו שייכים למין שעבר לחיות, לפחות באופן חלקי, על האדמה.

כבר ב-1871 העיר צ'רלס דרווין, בספרו "מוצא האדם", שהידיים לא היו יכולות להתפתח לתפקיד שהן משמשות כיום כל עוד הן שימשו באופן קבוע לתנועה. לא ברור עדיין מה הניע את אותם אנשים מוקדמים להזדקף וללכת על שתיים, אבל חוקרים רבים סבורים שכאשר הם שחררו את ידיהם לייצר, לשאת ולהשתמש בכלים הם עלו על המסלול של התקדמות טכנולוגית שהגיע לשיאו במין שלנו. כמובן, על מנת לייצר טכנולוגיה מתקדמת יותר נזקקנו ליכולות קוגניטיביות משופרות. כך, ייתכן שהמוח הגדול שלנו לא רק הופיע לאחר העמידה הזקופה, אלא ממש בעקבותיה: במין שהפך טכנולוגי יותר ויותר, היה יתרון משמעותי לבעל המוח הגדול יותר.

ליקי, כהרגלה, לא חשה צורך להתערב בדיון על משמעות העקבות. היא המשיכה לחפור בלאטולי וגם בערוץ אולדוואי הסמוך, שבו עבדה במשך שנים עם לואיס, לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים. ב-1996 מתה בביתה בניירובי, קניה, בגיל 83.

החוקרת שגידלה שלושה ילדים תוך כדי עבודתה בחפירות, שהגיעה לאפריקה כ"אשתו של ליקי" ובנתה שם לעצמה בתקופה בה כמעט ולא היו חוקרות נשים, חשבה שהיבט זה של חייה אינו מעניין כלל ולא הבינה מדוע מראיינים ממשיכים לשאול אותה עליו. "'איך זה היה להיות אישה? אם? אישה נשואה?'" היא ציטטה את השאלות שהייתה שומעת שוב ושוב, וסיכמה: "באמת, הכל כאלה שטויות".

צפו בסרטון של hhmi על מרי ליקי ועבודתה: