ציידי הנמרים של
מדבר יהודה

רבים ודאי רואים בעיני רוחם ייצוג מופשט כלשהו של ימי קדם, כשנוודים עדיין חצו שטחים נרחבים בהתאם לעונות השנה ולתנאי הטבע, ציידים עוד קיוו שיצליחו להשיג די מזון לפני בוא החורף, ואיש לא ראה סיבה להעלות את קורותיו על הכתב. הארכיאולוגיה לא תמיד יודעת בבירור איך נראו חייהם של בני האדם בתקופות אלה, בשל מיעוט השרידים הארכיאולוגיים שנותרו לספר את הסיפור. עם זאת, ציד רחב-היקף מצד בני אדם, ובפרט ציד של טורפים גדולים, משנה במידה ניכרת את המערכות האקולוגיות סביבם, ואלה יכולות לשפוך אור משל עצמן על הנושא. בחלק מהמקרים, כמו במדבר יהודה, מלכודות שנותרו בשטח מעידות על יחסי הגומלין בין בני האדם לחיות הבר. האנשים באזור נהגו לצוד נמרים בשיטה ששימשה בשטח רחב ידיים, כולל חלקים ממדבר סהרה, חצי האי ערב ועיראק של ימינו, אך לא נותחה ביסודיות עד כה. מחקר חדש של חוקרים מישראל, שכלל איסוף DNA עתיק, סריקות בשטח ותיארוך בשיטה שמבוססת על עירור אלקטרונים באמצעות אור, הצליח להתחקות אחר ציד הטורפים באזור לפני אלפי שנים. 

מדבר יהודה הוא מדבר קטן במערב ים המלח, והתנאים בו – מיעוט משקעים, חום רב ויובש – הופכים אותו לבית גידול מאתגר. יישוב מדבר יהודה היה תלוי באזורים הסמוכים לו, הנגב והערבה. ארכיאולוגים מצאו יישובי קבע בנאות המדבר בעיקר בין המאה השביעית לפני הספירה למאה השישית לספירה; מתוכם, עין גדי היה היישוב הגדול ביותר, ששכן בנווה מדבר עם אספקת מים קבועה. מלכודות הנמרים שאותרו באזור מעידות על פעילות אנושית גם בתקופות שלא נודע עליהן הרבה עד כה.

נמר המדבר היה אחד מטורפי העל במדבר יהודה. זכר צעיר בשם אמרפל במדבר יהודה בשנות ה-80 | צילום: יוסי אוד yossi aud, מתוך אתר פיקיויקי, CC BY 2.5

ניצודים עד כלות

עד המאה העשרים היה נמר המדבר (Panthera pardus nimr), המוכר גם בשם נמר ערבי, אחד מטורפי העל במדבר יהודה ובסביבתו, אך כיום, בין השאר בגלל הציד, נכחדו הנמרים מרוב אזורי המחיה שלהם בעבר ונחשבים מין בסכנת הכחדה חמורה. אוכלוסיית נמר המדבר בעולם כולו נמצאת בירידה בשל הציד, הפגיעה המתמשכת בהם והקטנת שטחי המחיה כתוצאה מפעילות האדם. הנמרים זקוקים לשטחי מחיה גדולים: באחד המחקרים עקבו אחרי נמרים בודדים בעזרת מצלמות נייחות, והשתמשו בשטח שחצה כל פרט כדי להעריך מה גודל שטח המחיה הדרוש לו. התברר שנקבות הנמרים צריכות כ-64 קילומטרים רבועים – לשם השוואה, שטחה של העיר תל אביב-יפו הוא כ-50 קילומטרים רבועים – ואילו זכרים כמעט פי שלושה. לרוב חולקים את השטח זכר אחד וכמה נקבות, שצדים את אוכלי העשב ושומרים על האיזון האקולוגי מראש שרשרת המזון. 

הנמרים ששכנו באזור מדבר יהודה, או חצו את שטחו בדרכם מאזורים מרוחקים, ניצודו, וגודל האוכלוסייה נפגע. ציד מרובה של טורפים משפיע עמוקות על המערכת האקולוגית, כיוון שהוא משנה את הסביבה עבור אוכלי העשב ומערער את שיווי המשקל של המערכת כולה. הציד באזור מדבר יהודה נמשך כ-7000 שנים; נראה שהוא החל בידי קהילות של רועים-נוודים, והתגבר לקראת התקופה שבה אנחנו נמצאים כעת, תקופת ההולוקן (Holocene) המאוחרת. הציד הוביל לירידה חמורה באוכלוסיית הנמרים עד שנכחדו באזור כולו, אם כי לא ברור בדיוק מתי: התצפית האחרונה של נמר בערבה דווחה בשנת 2010, אך ייתכן שמרבית הנמרים נכחדו או ניצודו עוד לפני שהחלו מאמצי שימור הטבע המודרניים בישראל. 

דומות למערום אבנים. מלכודת נמרים | צילום: רועי פורת, באדיבות נמרוד מרום

מלכודות מעידות

מלכודות הנמרים שנבדקו דומות למערום אבנים, שהוא תל אבנים מוגבה. רובן נמצאו בסמיכות לנווה המדבר של עין גדי. בחלקן התאפשר לחוקרים לזהות את הפתח, לנקות דרכו את פנים המלכודת וכך לחשוף את רצפתה. 14 מהמלכודות נחקרו באמצעות הארה מעוררת אופטית (Optically Stimulated Luminescence), שיטת תיארוך שבה מודדים מתי גרגרי הקוורץ בקרקע נחשפו לאחרונה לאור השמש. כך אפשר לדעת לפני כמה זמן נחשפה האדמה לשמש בפעם האחרונה; חשיפה לאור היום "מאפסת" את התיארוך, גם אם היא נמשכת שתי דקות בלבד.

אפשר לחשוב על עֲרֵמות האבנים האלה כעל כמוסות זמן, שלא רק מאפשרות לנו להבין טוב יותר את תרבות הציד באזורנו, אלא פותחות מעין חלון הצצה להיסטוריה האנושית. תיארוך המלכודות לוקח אותנו אלפי שנים אחורה אל העבר, לתקופה שבה תועד עד כה בעיקר שימוש במצוקי מדבר יהודה כמקום מסתור, ולא, כפי שחושף המחקר החדש, כמקום בו כנראה צדו כדרך קבע: המלכודת העתיקה ביותר שנמצאה תוארכה ל-5000-4000 שנה לפני הספירה.

עדות נוספת לפעילות אנושית באזור מספקת מלכודת שתוארכה לתקופת הברונזה המאוחרת (בערך 1500 עד 1150 לפני הספירה) או לתחילת תקופת הברזל (בערך 1200 עד 586 לפני הספירה). התיישבות ואף חקלאות בנווה המדבר של עין גדי, שמוכרים ומתועדים בתקופה הפרסית (בערך 600 עד 330 לפני הספירה) ובתקופה ההלניסטית (332 עד 63 לפני הספירה) באזור מדבר יהודה, תואמים לגיל מלכודות נמרים שאותרו באזור.

מלכודות מאוחרות יותר מעידות אולי על התגברות הציד בתקופה המוסלמית (600 עד 1400 לספירה, בערך), שכן כמחצית מהמלכודות במחקר תוארכו לתקופה זו. את תום המסע בזמן חותמת מלכודת מהמאה ה-18, שם נמצא כדור אקדח, וייתכן שהוא מעיד על תחילת הציד בכלי נשק במקביל למלכודות.

מדבר יהודה היה קצה תחום התפוצה של אוכלוסיית נמרי המדבר. נמר על גבו | צילום: גיורא אילני, באדיבות עמיעל אילני

משרידי DNA לאילן יוחסין מפורט

כדי לנסות ללמוד על אוכלוסיית הנמרים האזורית עצמה, נדגם DNA של חמישה עשר נמרים ממערות במדבר יהודה. כיוון שה-DNA לא השתמר במצב טוב, החוקרים התקשו לעבוד איתו, והצליחו להפיק מידע רק משלוש דגימות. על בסיס המידע הזה, לצד מידע מ-DNA של נמרי מדבר נוספים, חברים נוספים במשפחת החתוליים שחיים מחוץ למדבר יהודה, וגם מידע מתוך מאגרי מידע פתוחים וחופשיים לשימוש, הצליחו החוקרים לבנות אילן יוחסין של 54 פרטים בסך הכול. 

מתוצאות המחקר נראה שאזור מדבר יהודה היה קצה תחום התפוצה של אוכלוסיית נמרי המדבר באסיה ובאפריקה. ייתכן שנמרי מדבר יהודה הסתגלו לתנאים ששררו בו, אך קיימת גם אפשרות שהתנאים לא היו מיטביים עבורם. חיים בשטח שאינו אופטימלי עבור מין עלולים להפוך אותו רגיש מבחינה דמוגרפית.

מי אתם, מקימי המלכודות?

בנוסף לתיארוך המערות, החוקרים יצרו מודל של מיקומי המלכודות שאותרו במדבר יהודה ובאזורים סמוכים לו, על מנת לבחון עד כמה מתאימים מיקומי המלכודת לתנאי השטח. בעזרת ניתוח מפה טופוגרפית והתחשבות במיקום מקורות מזון ומים זמינים עבור הנמרים, נמצא שבוני המלכודות זיהו היטב איפה הכי נכון לבנות את המלכודת, בהתחשב בכל הנתונים בשטח.

נעלמו מנופי המדבר כצל חולף ושינו לצמיתות את המערכת האקולוגית המקומית. צללית נמר | צילום: גיורא אילני, באדיבות עמיעל אילני

המלכודות שנשארו בשטח מדבר יהודה, לצד רישומי התיישבות ונתונים על חיות הבר המקומיות, מספקות תובנות חשובות לגבי יחסי הגומלין הקדומים בין בני האדם לטורף הגדול ביותר באקולוגיה המדברית. נראה שהנוודים הכירו היטב את דרכי הנמרים ואת תנאי השטח באזור, ובחרו למקם את המלכודות לאור ההיכרות הזאת. 

למה צדו את הנמרים? האם רק אותם? מה עשו עם הניצודים? מעט המידע שיש ברשותנו מאותה תקופה של רועים-נוודים-ציידים אינו מספק תשובות נחרצות לשאלות הללו, אך ברור שהנמרים היו מטרה לציד במשך אלפי שנים. לחץ הציד, הגידול באוכלוסייה האנושית, הצטמצמות בית הגידול והמצב הפגיע מלכתחילה עקב בידודם הגאוגרפי – כל אלה פגעו בסיכויי ההישרדות של הנמרים. היעלמותם מנופי המדבר שינתה לצמיתות את שרשרת המזון ואת המערכת האקולוגית המקומית, וייתכן שהשלכות השינוי הזה יתבררו במלואן רק בעתיד.