מה משפיע על ההחלטה של צבועים אם להתאגד יחד ולתקוף אריה? מתברר שגם רמת החברות ביניהם

סרט האנימציה "מלך האריות" אולי לא ידוע בזכות דיוק המדעי שלו, ויש סיבות טובות לכך, אבל יש דבר אחד שאפשר ללמוד ממנו: אריות וצבועים לרוב לא מסתדרים אלה עם אלה. כאוכלי בשר שחיים באותם אזורים, הם מתחרים על אותם משאבים, ולעתים קרובות גונבים זה מזה טרף. כן, זה מזה – שכן בניגוד לדימוי של האריות כציידים אצילים ושל הצבועים כאוכלי נבלות, שני המינים נוהגים לצוד, ושניהם לא בוחלים גם באכילת פגרים כשנקרית להם הזדמנות לכך. האריות, כמובן, גדולים הרבה יותר, כמעט פי 2.5 בממוצע, והמאבק ביניהם עלול להיות מסוכן מאוד לצבועים. עם זאת, ובניגוד למה שאפשר היה להבין מ"מלך האריות", הטורפים הקטנים יותר יודעים לעמוד על שלהם, ולא זקוקים לאריה בוגד שיארגן אותם לפעולה: פעמים רבות כמה מהם מתאגדים יחדיו כדי לתקוף אריות ולגרש אותם מהאזור. 

איך הצבועים מחליטים לשתף פעולה ולתקוף את אריה? פעולה כזו עלולה להסתיים בפציעה ואפילו במוות, אך אם תצליח תזכה את הצבועים בגישה למזון, ותפחית את הסכנה שנשקפת ללהקה, בעיקר לגורים, מנוכחות האריות באזור. כל צבוע צריך להחליט אם הצטרפות לתקיפה שווה את הסיכון עבורו, וגם לסמוך על חבריו ללהקה, שלא ישאירו אותו להתמודד לבדו עם האריה.

חוקרים מארצות הברית בחנו אוכלוסייה של צבועים בקניה, ומצאו שלצד שיקולים כמו רמת הסיכון מול גודל הרווח האפשרי, הצבועים לוקחים בחשבון גם את הקשר ביניהם כשהם מחליטים אם לצאת לתקיפה. צבועים שהקשרים ביניהם היו חזקים יותר נטו יותר להתאגד נגד האריות, ומי שהשתתף בתקיפה זכה בגישה למזון לפני הצבועים שהעדיפו לשבת בצד. 


כל צבוע צריך להחליט אם השתתפות בתקיפה משתלמת לעומת הסיכון. שלושה צבועים מקיפים לביאה | צילום: Brittany Gunther, MICHIGAN STATE UNIVERSITY

מנהיגות ותוקפות

צבועים נקודים (Crocuta crocuta) חיים בלהקות גדולות, שיכולות לכלול יותר ממאה פרטים, ומונהגות בידי הנקבות, שגדולות יותר מהזכרים. הלהקה לא הולכת לכל מקום יחד – היא מתפצלת לעתים קרובות לקבוצות קטנות יותר, שעשויות להיפגש ולהתאחד, ואז להתפצל שוב. אך כל חברי הלהקה מכירים זה את זה, והנקבות מגדלות את הגורים יחד וגם מגינות יחדיו על הטריטוריה המשותפת. עם הגיעם לבגרות הזכרים עוזבים את הלהקה שבה גדלו ועוברים לאחרת, אך הנקבות נשארות כל חייהן באותה להקה, ויש להן מערכת מורכבת של קשרים חברתיים, שהן מורישות לצאצאיהן. אורח חייהם שונה מאוד מזה של הצבוע המפוספס (Hyaena hyaena), הנפוץ גם בישראל ובאזורים אחרים באסיה, שחי לבד, בזוגות או לכל היותר בקבוצות קטנות. 

החוקרים השתמשו בנתונים שנאספו על שלוש להקות של צבועים מנוקדים בקניה: אחרי אחת מהן עוקבים חוקרים כבר משנת 1988, ואחרי השתיים האחרות מאז 2008. הנתונים כללו תיעוד של 344 אירועים שבהם צבועים תקפו אריות. באופן לא מאוד מפתיע, החוקרים מצאו שהם העדיפו לתקוף כאשר היו צבועים רבים יותר באזור, שיכלו להשתתף בתקיפה, וכאשר הצד המותקף כלל לביאות ולא אריות זכרים, שהם מסוכנים יותר. כלומר, הצבועים לקחו בחשבון את מידת הסיכון, ותקפו כאשר היא היתה נמוכה יחסית. 

היו צבועים שתמיד השתתפו בתקיפות הללו, וכאלו שמעולם לא נצפו לוקחים בהן חלק, אך רוב הצבועים השתתפו בחלק מהן ובחלק לא. יותר משלושה רבעים מהמשתתפים בתקיפות היו משתתפות, כלומר נקבות – וגם זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שנקבות הצבועים גדולות ותוקפניות יותר מהזכרים. בנוסף, נקבות במעמד גבוה יותר נטו יותר להצטרף לתקיפות בהשוואה לאלו ממעמד נמוך.


מנצלים את היתרון המספרי. ארבעה צבועים רודפים אחרי לביאה בשמורת לונדולוזי בדרום אפריקה | צילום: LONDOLOZI IMAGES / MINT IMAGES / SCIENCE PHOTO LIBRARY

החברות מתגברת על מכשולים להתקפה

החלק המעניין ביותר נוגע להשפעה של היחסים בין הצבועים על ההחלטה אם לתקוף. כשצבועים מאותה להקה, הנמצאים ביחסים טובים זה עם זה, נפגשים, הם נוהגים לעמוד אחד ליד השני ולרחרח כל אחד את איברי המין של זולתו – התנהגות שידועה כ"ברכה" (Greeting). החוקרים מצאו שכאשר הצבועים בירכו אחד את השני, היה סיכוי גבוה יותר שהם יתאגדו להתקפה – במיוחד כאשר התקפה כזו הייתה מסוכנת במיוחד, כלומר כאשר היו מעט צבועים באזור והם התכוונו לתקוף אריה זכר. "יחסים חברתיים יכולים להתגבר על מכשולים להתקפה, ולאפשר לצבועים לשתף פעולה", אמרה טרייסי מונטגומטרי (Montgomery), שהובילה את המחקר, בהודעה לעיתונות.

הצבועים לקחו בחשבון לא רק מי ברך אותם באותו בוקר, אלא גם את היחסים ארוכי הטווח ביניהם, ונטו יותר לתקוף כאשר הצבועים שהיו איתם היו קרובי משפחה, או כאלו שאיתם ניהלו יחסי חברות קרובים. "אם הצבועים מברכים אחד את השני, יש סיכוי גדול יותר שהם יתקפו יחד. אם יש להם קשרים חברתיים חזקים, יש סיכוי גבוה יותר שהם יתקפו יחד", סיכמה מונטגומרי.

"היחסים שהם בונים לאורך זמן משפיעים על ההחלטה. זה לא פשוט, 'אני אתן לך רגל של זברה אם תעזור לי'", הוסיפה קנה להמן (Lehmann), החתומה גם היא על המאמר. "זה מרתק, כי זה נראה כמו משהו שבני אדם היו עושים".

הצבועים אמנם לא מפתים זה את זה בהבטחות לרגל של זברה, אך החוקרים גילו שצבוע שמשתתף בתקיפה כן יכול לצפות לתגמול כלשהו, במיוחד אם אותה תקיפה נועדה להבריח את האריות מטרף שבו חושקים הצבועים. לצבועים התוקפים היה סיכוי גדול יותר לאכול מהטרף בהשוואה לאלו שישבו בצד – בחמש הדקות הראשונות לאחר התקיפה. זה אמנם נשמע כמו תגמול קטן למדי, אבל החוקרים מציינים שצבועים מסוגלים לאכול כמות גדולה מאוד של בשר בזמן קצר, כך שכל דקה קובעת. 

 

2 תגובות

  • אבי

    מעניין ומחכים

    תודה

  • אנונימי

    מרתק ממש, תודה!

    מאמר מעניין