מינים פולשים מעורבים בכשליש מהכחדות בעלי החיים בעת האחרונה. מדוע הם מסוכנים כל כך, ואיך אפשר לעצור אותם?

הנקבה בשלה לרבייה רק כאשר צמח מסוים נושא פרי. זה קורה רק אחת לשנתיים... כך נמרטים עצביהם של הזכרים, היושבים בגומות ומשמיעים קולות חודשים ארוכים תוך ציפייה לבנות זוגם המצפות להבשלת פריו של עץ כזה או אחר. ...התוצאה הסופית של כל אותם חודשי חפירה ובמבום והליכה וקריאות סקררק וטרחה סביב פירות היא שאחת לשלוש או ארבע שנים מטילה נקבת הקאקפו ביצה אחת בלבד, שנטרפת בן רגע על ידי חמוס.
כך שהשאלה הגדולה היא: איך לכל הרוחות הצליח הקאקפו לשרוד זמן רב כל כך?
דגלס אדמס, הזדמנות אחרונה לראות, תרגום ירון בן עמי, ספרי עליית הגג עמ' 121-122

 

אדמס מתאר בספרו את הקאקפו (Strigops habroptilus, נקרא בעברית גם "תכיליל"), מין של תוכי שמנמן וחסר תעופה שחי באיי ניו-זילנד. התשובה לשאלה בסוף היא שברוב שנות קיומו של הקאקפו לא היו באיים טורפים שחמדו את ביציו או את בשרו. כאשר הגיעו לשם, בעזרתו האדיבה של האדם, חולדות, חתולים, הרמין (מין של סמור שמכונה בספר בטעות "חמוס") ובעלי חיים אחרים, הם גילו שהחיים בניו-זילנד טובים מאוד. העופות הרבים, שחיו במשך אלפי שנים ללא כל טורפים, לא ידעו כיצד להיזהר מפניהם, ולעומת זאת רוב אויביהם הטבעיים של אותם בעלי חיים פולשים נשארו הרחק מאחור. התוצאה הייתה נהדרת עבור החולדות וההרמינים – והרבה הרבה פחות עבור התושבים המקוריים של האיים.

הסתדרו בנחת במשך אלפי שנים, עד שההרמינים המיטו עליהם אסון. קקאפו | צילום: Science Photo Library
הסתדרו בנחת במשך אלפי שנים, עד שההרמינים המיטו עליהם אסון. קקאפו | צילום: Science Photo Library

תופסים טרמפ

בעלי חיים וצמחים עברו ממקום למקום מאז ומתמיד: בשלב כלשהו, גם אבותיהם של הקאקאפו הגיעו לניו זילנד והתיישבו בה. אך במאות השנים האחרונות, הודות לספינות ולאחר מכן למטוסים, בעלי חיים וצמחים עוברים הרבה יותר בקלות למקומות חדשים. וכשהם מגיעים למערכת אקולוגית שונה, הם עשויים לגלות שם הרבה פחות טורפים, טפילים ומתחרים ממה שידעו במולדת. במקרים כאלו המינים הפולשים מתרבים במהירות, מתפשטים במקום החדש וגורמים נזקים מרובים לאקולוגיה המקומית.

איים מבודדים הם לרוב המטרה הקלה ביותר עבור המינים הפולשים, שכן לעתים קרובות המערכת האקולוגית שם נטולת טורפים. אך אין זה אומר שלא ניתן לראות את הנזק שלהם גם ביבשות עצמן. בישראל חרקים פולשים כמו חדקונית הדקל והכנימה הצהובה, הפוגעת בעצי פקאן, גורמים נזקים עצומים לחקלאות. המינים הפולשים המוכרים ביותר בארץ הם ככל הנראה המיינה המצויה ודררת קרמר, ציפורים שהובאו מאסיה לפינות חי, לצפארי ולגידול בבתים, ומשם ברחו ויצרו מושבות בטבע. הציפורים הפולשות מתחרות במינים המקומיים, והיות שהן אוכלות פירות הן גם מזיקות לחקלאות. גם המדוזה הצורבת אותנו בחופי ישראל, החוטית הנודדת, היא מין פולש: היא לא הגיעה באוניה או מטוס אך נעזרה באדם בדרך אחרת, שכן היא עברה מים סוף לים התיכון דרך תעלת סואץ.

הגיעה בחסות האדם שחפר את תעלת סואץ ואיפשר לה לחדור לים התיכון. מדוזה חוטית נודדת | צילום: Shutterstock
הגיעה בחסות האדם שחפר את תעלת סואץ ואיפשר לה לחדור לים התיכון. מדוזה חוטית נודדת | צילום: Shutterstock

האדם אמנם אחראי להעברתם של המינים הפולשים למקומם החדש, אך פעמים רבות הוא לא עושה זאת במודע. המתכננים של תעלת סואץ, למשל, לא פצחו במבצע ההנדסי במטרה לגרום לפלישה של החוטית הנודדת ומינים נוספים מים סוף לים התיכון, אך זה מה שקרה בפועל. חולדות הגיעו למספר עצום של איים על גבי ספינות, כסוג של "נוסעים סמויים" ובלתי רצויים. כך הגיע גם הנחש בויגה עצים חום (Boiga irregularis) לאי גואם, והשמיד שם כמחצית ממיני העופות והלטאות ושניים משלושת מיני העטלפים.

מינים אחרים, לעומת זאת, הובאו בכוונת מכוון. פרות, כבשים, סוסים וחזירים נמצאים היום כמעט בכל מקום בכדור הארץ, ורעייתם גורמת לשינויים מפליגים באקולוגיה המקומית. באזורים לא מעטים סוסים ובעיקר חזירים ברחו מבעליהם והתפראו, וכיום חיים בטבע וגורמים נזקים כבדים.

ארנבונים הובאו לאוסטרליה במאה ה-18 כי המתיישבים האנגלים רצו בעל חיים מוכר שיוכלו לירות בו לשם הספורט. ברגע ששוחררו לטבע הם עשו את מה שארנבונים עושים: יצאו חיש קל משליטה והתפשטו ביבשת כולה. עד היום מנסה ממשלת אוסטרליה להילחם במכת הארנבונים, בין השאר באמצעות אלפי קילומטרים של גדרות. הארנבונים הגיעו גם לניו-זילנד, ושם החליטו הרשויות, בהחלטה פזיזה במיוחד, להביא את ההרמין כדי שיצוד אותם. ההרמין העדיף את הציפורים המקומיות וביציהן, והיום הוא אחד המזיקים העיקריים באיים. באופן דומה הובא להוואי מין טורף של חילזון, Euglandina rosea, כדי שיצוד ויחסל מין פולש שהגיע לפניו, החילזון האפריקאי הענק (Achatina fulica) המזיק לחקלאות, שנמצא גם אצלנו. שוב, החילזון הטורף העדיף את החלזונות המקומיים, וגרם להכחדתם של לפחות 134 מינים.

החילזון E. rosea (מימין) הובא להוואי כדי לחסל את החילזון האפריקאי (משמאל) אף הכחיד מינים אחרים | צילום: Shutterstock
החילזון E. rosea (מימין) הובא להוואי כדי לחסל את החילזון האפריקאי (משמאל) אך הכחיד מינים אחרים | צילום: Shutterstock

פולש או מקומי – האם זה משנה?

הקאקאפו (עדיין) לא נכחד, אם כי הוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה. אך במקרים רבים אחרים מינים פולשים שיחקו תפקיד מכריע בהכחדתם של בעלי חיים וצמחים. הכחדות של מינים מתרחשות כל הזמן, אך כיום, בשל פעילות האדם, קצב ההכחדה מהיר הרבה יותר: אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה המכונה "ההכחדה השישית", בעקבות חמש תקופות של הכחדת מינים נרחבת עקב אסונות טבע גלובליים או שינויי אקלים. עד כמה המינים הפולשים אחראים לכך? על כך יש מחלוקת. יש חוקרים שטוענים שלא צריך להסתכל על מוצאו של המין, אלא רק על השפעתו: גם מינים מקומיים, המתפשטים ומתרבים בבית הגידול שלהם עלולים לגרום לנזקים ואף להכחדה.

מקרים כאלו אכן נצפו - לדוגמה, קיפוד הים הסגול (Strongylocentrotus purpuratus) שיחק תפקיד בהכחדתה של פרת הים של שטלר (Hydrodamalis gigas), יונק ימי שחי בעבר בים ברינג. כשאוכלוסיית קיפוד הים גדלה מאוד בשל גורמים כמו ציד של לוטרות, אחד הטורפים העיקריים שלו, הוא חיסל את רוב אצות הקֶלפ באזור. אצות אלה הן מקור המזון העיקרי גם של פרות הים, וכשהאצות התמעטו הדבר תרם להכחדת היונקים הימיים. כל זה קרה בלי שקיפודי הים עברו למקום חדש, רק בעקבות גידול האוכלוסייה שלהם באותו מקום.

טים בלקבורן (Blackburn) מיוניברסיטי קולג' בלונדון ועמיתיו ניסו לקבוע אם יש משהו מיוחד במינים פולשים – האם הם משחקים תפקיד ביותר הכחדות בהשוואה למינים מקומיים? במאמר שפורסם לאחרונה הם סקרו 153 מיני צמחים ו-783 מיני בעלי חיים שנכחדו ב-500 השנים האחרונות. המינים האלו מפורטים ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN) עם הגורמים שתרמו להכחדתם. החוקרים בדקו אצל כמה מהם אחד הגורמים להכחדה היה מינים פולשים, ואצל כמה שיחקו המינים המקומיים תפקיד בכך.

הם מצאו שמינים פולשים היו מעורבים בהכחדה של כשליש ממיני בעלי החיים וכרבע ממיני הצמחים, ושהם היו מעורבים ביותר הכחדות מאשר כל גורם אחר – ציד, למשל, שיחק תפקיד רק בכ-18 אחוזים מהכחדות בעלי החיים. מינים מקומיים, לעומתם, היו מעורבים רק ב-2.7 אחוזים מהכחדות בעלי החיים וב-4.6 אחוזים מהכחדות הצמחים. פירושו של דבר הוא שמינים פולשים אחראים, לפחות חלקית, לפי 12 יותר הכחדות בעלי חיים ממינים מקומיים.

בנוסף, מינים פולשים היו הגורם היחיד להכחדתם של 126 מינים, ולעומתם מינים מקומיים לא היו באף מקרה הגורם היחיד: הם תמיד תרמו להכחדה שנגרמה גם בשל ציד, או זיהום, או גורם אחר. "היו אנשים שהציעו כי מינים פולשים אינם גורמים ליותר היעלמויות של מינים, במשבר ההכחדה הנוכחי, בהשוואה למינים מקומיים" אמר בלקבורן. "אבל הניתוח שלנו מראה שהפולשים הם בעיה הרבה יותר גדולה".

בפלורידה מעודדים ציד שלהם כדי להגן על מינים שהם מסכנים. פיתון בורמזי | צילום: Science Photo Library
בפלורידה מעודדים ציד שלהם כדי להגן על מינים שהם מסכנים. פיתון בורמזי | צילום: Science Photo Library

להרוג למען שימור

האם אפשר לעשות משהו בשביל לפתור את הבעיה הזו? הדרך הישירה ביותר היא כמובן להיפטר מהמינים הפולשים – כלומר להרוג אותם. להרוג בעלי חיים למען שימור הסביבה נשמע קצת כמו לעשן למען אוויר נקי, ושלא במפתיע יש לכך מתנגדים. אך רבים מהעוסקים בשימור בעלי חיים טוענים שאין אפשרות אחרת. "לא לעשות כלום כדי למנוע את ההכחדות היא בעצמה פעולה – ואין בה רחמים כלפי המינים המקומיים" אמרה הביולוגית הולי ג'ונס (Jones) לאתר Popular Science. במקרים רבים, אותם מינים מקומיים הם ייחודיים לאזור שהם נמצאים בו. הבחירה, טענה ג'ונס, היא ברורה: "אנחנו יכולים לאבד מין מסוים לעולמים, או להיפטר ממין שמשגשג במקום אחר".

באיים, שם הפולשים גורמים את הנזקים הגדולים ביותר, גם קל ביותר לעשות זאת, ויש לא מעט סיפורי הצלחה. ב-2016 פרסמו ג'ונס ועמיתיה מחקר על תכניות שימור ב-181 איים שכללו סילוק של מינים פולשים, והראו שהן היטיבו משמעותית את מצבם של 236 מינים מקומיים. "זה לא קל – אל תטעו – אבל זה פשוט יחסית לתכניות שימור אחרות" אמרה ג'ונס.

כדוגמה, אוכלוסייתם של שועלי האיים של קליפורניה שוקמה בהצלחה לאחר שכל חזירי הפרא, שאבותיהם הגיעו לאיים במאה ה-19, ניצודו. גם המאמצים לשימור הקאקפו, אותו תוכי שמנמן שבו פתחנו, כללו את לכידת העופות והעברתם לאיים ש"נוקו" ממינים פולשים. ביבשה קשה יותר להיפטר מכל בעלי החיים של מין פולש מסוים, אבל זה לא מונע מארגוני שימור לנסות. בפלורידה שבארצות הברית יש מינים פולשים רבים, רובם חיות שהוחזקו בבתים, ברחו והתרבו בטבע. אחד הבולטים, והמזיקים, שבהם הוא הפיתון הבורמזי (Python bivittatus), נחש שיכול להגיע לאורך של חמישה מטרים ויותר. כיום נערכות במדינה תחרויות ציד פיתונים, עם פרסים כספיים ללוכדים המצטיינים.

כמובן, כאשר זה אפשרי, עדיף בהרבה למנוע מלכתחילה את כניסתם של המינים הפולשים. מסיבה זו ארצות רבות, במיוחד ארצות איים או אוסטרליה המבודדת גם היא, מקפידים שלא להכניס לשטחם מטענים שעלולים להכיל זרעים או חרקים ממינים זרים. זה כולל למשל מגפיים של אנשים שעבדו ברפת, או אפילו פסלון מגולף מעץ.

כפי שהראו בלקבורן ועמיתיו, המינים הפולשים הם סכנה חמורה למגוון הביולוגי ברחבי העולם – זו הבשורה הרעה. הבשורה הטובה היא שמדובר בסכנה שאנחנו יכולים לעשות משהו לגביה, ולפחות במקרה של איים מבודדים, בהצלחה לא מעטה.

0 תגובות