לווייתנים גדולי סנפיר יוצרים מעין רשתות עשויות בועות, בעזרתן הם לוכדים סרטנים זעירים וגורמים להם להתרכז באזור מצומצם. אז הם פוערים את פיהם ובולעים אותם
עם משקל גוף שיכול להגיע ל-40 טונות, לווייתנים גדולי סנפיר (Megaptera novaeangliae) הם מהציידים הגדולים ביותר בכדור הארץ. הייתם מצפים, אולי, שטורף גדול כל כך יצוד טרף גדול בהתאם – אך כמו קרוביהם הגדולים עוד יותר, הלווייתנים הכחולים, גם גדולי הסנפיר מתמחים דווקא בטרף קטנטן. הם צדים להקות של דגים קטנים או נחילי סרטנים זעירים, במיוחד סרטנים מהסוג המכונה קריל, ופותחים את פיהם הגדול כדי להכניס לתוכו כמה שיותר מהטרף בבת אחת. אז הם מוציאים את המים דרך המזיפות, מעין מסרקים דקים עשויים לוחות קרטין שצומחים בפיהם במקום שיניים. הקריל או הדגים נשארים בפה ונבלעים.
אבל מה עושים הלווייתנים כאשר כשהטרף מתמעט, וריכוזו יורד? במצב כזה, כל זינוק עם פה פתוח יכניס לתוכו רק מזון מועט. כדי לפתור את הבעיה הזו, הלווייתנים גדולי הסנפיר פיתחו סוג מיוחד במינו של שימוש בכלים: ציד בעזרת רשתות בועות. במאמר חדש, חוקרים מארצות הברית ומניו זילנד השתמשו בכלי טייס בלתי מאוישים ובמצלמות שהוצמדו לגבם של הלווייתנים כדי לחקור את ההתנהגות הזו. הם גילו שהיונקים הימיים יצרו את רשתות הבועות במיוחד כאשר ריכוז הטרף היה נמוך, והצליחו לצוד בעזרתן קריל רבים יותר, בפחות גיחות ציד.
יצירת רשת הבועות על ידי הלווייתנים:
טבעת בתוך טבעת
החוקרים צילמו מהאוויר כמה מאות לווייתנים ששחו לחופי דרום-מזרח אלסקה בין השנים 2019 ל-2021, ותיעדו 21 לווייתנים שיצרו רשתות בועות כדי לצוד. בנוסף לכך, ביולי 2019 כמה מהחוקרים שטו בסירה כדי לעקוב אחר הלווייתנים, וראו כ-70 מהם עוסקים במרץ בציד בעזרת בועות, כל אחד ורשת הבועות שלו. לחמישה מהם הצמידו החוקרים, בעזרת ואקום, מכשירי מעקב שכללו מצלמה.
ניתוח התמונות העלה שכדי ליצור את אותה רשת בועות, הלווייתנים שחו במעגל מסביב לקבוצה של טרף קטן, לרוב קריל, ופלטו בועות אוויר מפתח הנשימה בקצב מהיר. "זה נראה כמו הרבה בועות מפוזרות, ולא נראה מובנה במיוחד", אמר אנדרו סבו (Szabo), שהוביל את המחקר, לנשיונל ג'יאוגרפיק. אבל המראה הראשוני הזה מטעה. לאחר שהם יוצרים את הטבעת הראשונה של הבועות, הגדולה יחסית, הלווייתנים יוצרים טבעת קטנה יותר בתוכה, ואז עוד טבעת, קטנה עוד יותר, בתוכה, וכך הלאה.
לחמישה מהלווייתנים הצמידו החוקרים, בעזרת ואקום, מכשירי מעקב שכללו מצלמה. חוקר מצמיד את המכשיר | MMRP/AWF. Collected under permit
"המעגל נהיה קטן יותר ויותר, כך שנוצרת סדרה של טבעות בתוך הרשת", אמר סבו בראיון לרדיו הציבורי האמריקאי, NPR. "מתקבלות טבעות מושלמות, אחת בתוך השנייה". הקריל נרתעים מהבועות הצפופות ולא רוצים לעבור דרכן, ולכן הם מוצאים את עצמם מצטופפים יותר ויותר, בתוך הטבעות הקטנות והולכות. בסופו של דבר, ריכוז הקריל בתוך הרשת גבוה משמעותית מזה שמחוצה לה. זה הזמן לו חיכו הלווייתנים, והם פוערים את פיהם ובולעים את הטרף המרוכז באזור הקטן של הטבעת הפנימית.
"יש להם כל כך הרבה שליטה על מה שהם עושים", אמר לארס בז'דר (Bejder), מהחוקרים החתומים על המאמר. "הם מעלים את התדירות של שחרור הבועות ככל שהרשת נעשית קטנה יותר, וכך מקטינים את החורים דרכם הטרף יכול להימלט. וזה ממש מגניב".
שטח הטבעת הקטנה ביותר היה פחות משביעית מהשטח של הטבעת הראשונה, הגדולה ביותר – כך שאם כל הקריל שהוקפו בטבעת הראשונה נמצאו עדיין בטבעת האחרונה והקטנה, הריכוז שלהם גדל פי יותר משבעה. "זה מיתרגם לפחות גיחות ציד שהלווייתנים צריכים לבצע כדי להשיג את אותה כמות של טרף, ונראה שזה היתרון הגדול בשיטה הזו", אמר סבו. החוקרים משערים שהלווייתנים משתמשים ברשתות הבועות בעיקר כאשר ריכוז הקריל נמוך, כדי שלא יצטרכו להשקיע אנרגיה רבה בציד של מעט טרף בכל פעם.
"המעגל נהיה קטן יותר ויותר, כך שנוצרת סדרה של טבעות בתוך הרשת". רשת הבועות, וכמה מהמדדים שנבחנו במחקר | Marine Mammal Research Program, UHM/ SOEST
שיטת הרשתות האישיות, שבה כל לווייתן יוצר רשת בועות משלו, משמשת את הלווייתנים בעיקר בציד קריל שנמצאים במים רדודים. כדי לתפוס דגים, שהם מהירים יותר מהקריל, הלווייתנים מתאחדים ויוצרים רשת משותפת. הלווייתן הראשון שמבחין בלהקה מקיף אותה בטבעת בועות, ואז לווייתן אחר משמיע קריאה מיוחדת. "זה קול רם, דמוי חצוצרה, ואפשר לשמוע אותו דרך גוף האונייה", אמר הביולוג הימי האמריקאי ג'ון מורן (Moran). "אם אתה שומע קריאה לאוכל, זה הזמן לפנות את הדרך, כי הלווייתנים הולכים לצוץ מהמים בקרבת מקום". הקריאה עשויה להביא עד ל-15 לווייתנים אל להקת הדגים, וכולם פותחים את פיהם וצדים אותם יחדיו.
היונקים הימיים, אם כך, מתאימים את שיטות הציד שלהם לתנאים שהם פוגשים, כמו סוג הטרף והריכוז שלו במים. הבועות שהם יוצרים משמשות אותם ככלי, רשת אותה הם פורשים ביעילות ובאלנטיות. קרוביהם של הלווייתנים, דולפינים מהסוג דולפינן (Tursiops), משתמשים גם הם שיטה דומה: הם צדים דגים בעזרת רשתות בוץ, שהם מעלים מהקרקעית על ידי מכות בזנבם. נראה ששני המינים פיתחו את ה"רשתות" שלהם כל אחד בנפרד, כדי לפתור בעיה דומה.
"הדבר שהכי מלהיב אותי הוא שהלווייתנים פיתחו כלים מורכבים, שמאפשרים להם לנצל ריכוזים של טרף שבלי הכלים לא היו זמינים להם", סיכם סבו בהודעה לעיתונות. "אני מקווה הגמישות ההתנהגותית והיצירתיות שהם מראים יעזרו להם להתמודד עם התנאים המשתנים באוקיינוסים".
