נגינת הצרצר
ושמיעת הזבובה

לפני כארבעים שנה, איש לא יודע בדיוק איך ומתי, הגיע מין חדש של זבוב לאיי הוואי. אורמיה צהבהבה (Ormia ochracea) הם זבובים צהובים, אורכם קצת יותר מסנטימטר, שפעילים בלילה. רוב תושבי הוואי ככל הנראה לא שמו לב לתוספת הזו למערכת האקולוגית של האיים, אך ההגעה של הזבובים החלה מרוץ חימוש אבולוציוני שמתרחש ממש לנגד עיננו, או ליתר דיוק – אוזנינו. שכן זהו מרוץ חימוש קולי, בין זבובים לצרצרים, בין זמרים ששרים בקול לבין מי שמצותתת להם בסתר, ומנצלת את שירתם לצרכיה.

איך קשורים הצרצרים לסיפור? אורמיה הם זבובים טפיליים, והם, או יותר נכון הן, מטפילים צרצרים. הנקבה משריצה רימות על הצרצר או ממש בסמוך לו, הרימות מתחפרות לתוך גוף החרק ואוכלות אותו מבפנים.

מקורם של זבובי אורמיה הוא בדרום מזרח ארצות הברית, ושם גם חיים מיני הצרצרים שהם תוקפים. בהוואי המינים האלו לא נמצאים, אך הנקבות הסתגלו והחלו לגדל את הרימות שלהן בצרצרים שכן נמצאים שם, מהמין צרצר שדה פסיפי (Teleogryllus oceanicus).

כדי למצוא את הצרצרים, נקבות הזבובים מאזינות לשירים שהם שרים כדי למשוך בנות זוג. בעצם, נכון יותר לומר שהם מנגנים: השירים, שנשמעים לאוזנינו כצרצורים, מופקים לא מגרונם אלא מהכנפיים שלהם, כשהם מחככים אותן זו בזו.

מאזינה לשירי צרצרים כדי למצוא אותם ולהשריץ עליהם רימות. זבובת אורמיה הריונית, נחה על ציפורן | צילום: Jpaur, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons

לכל מין של צרצרים יש שיר שמאפיין אותו, ובמשך הזמן הקצר בו שהו הזבובים באיים, הצרצרים החלו לשנות את השיר שלהם. בעוד השיר ה"קלאסי" האופייני למין הוא עדיין השיר שרוב הצרצרים מנגנים, יותר ויותר פרטים מנגנים שירים שונים. בחמש עד עשר השנים האחרונות הופיעו שני שירים חדשים עיקריים, שמכונים "קרקוש" (rattling) והמהום (purring). בעוד שהתדירות העיקרית של השיר הקלאסי היא 4.8 קילוהרץ, הקרקוש מושמע בתדירות של 5.8 קילוהרץ, וההמהום – ב-9.2 קילוהרץ. ההבדל לא נובע משינוי בהתנהגות הצרצרים, אלא באנטומיה שלהם: שינויים במבנה הכנפיים, שעליהן הם "מנגנים", אחראים לשינוי בשיר.

החוקרים משערים שהלחץ הברירתי שהזבובים מפעילים על הצרצרים הוביל להתפתחות השירים האלו. אם נקבות הזבובים מתקשות לזהות ולהגיב לשירים החדשים, הרי שהם נותנים יתרון משמעותי לצרצרים שמשמיעים אותם, שישרדו כי לא יהפכו לבית גידול לרימות זבובים. כך הגנים שמשנים את צורת הכנפיים לזו שיוצרת שירים חדשים יתפשטו באוכלוסייה.

"האם תהיה לכך תגובה מכיוון הזבובים, או שיתברר שהצרצרים פיתחו מעין צורת תקשורת פרטית, שנקבות הזבובים המצותתות לא יצליחו לעולם לגלות?" תהתה רובין טינגיטלה (Tinghitella), ביולוגית אבולוציונית מארצות הברית, בראיון לאתר Science News. טינגיטלה ועמיתיה בחנו את הנושא, ובמאמר שהתפרסם לאחרונה הם מציגים את המסקנה: הזבובים אכן מגיבים לשינוי בשירים, ואף אחד מהמינים, כנראה, עוד לא אמר את המילה האחרונה – או צותת לה.

התאמה והתאמה נגדית

החוקרים הציבו מלכודות זבובים בשדה בהוואי, ומשכו אליהן את הזבובות בעזרת שירי הצרצרים – בחלק מהמלכודות היו אלו השירים הקלאסיים, ובאחרות שירים מסוג הקרקוש או ההמהום. הם גילו שהזבובות נמשכו בעיקר לשיר הקלאסי, אבל היו גם כאלו שנתפסו במלכודות עם השירים החדשים, וכך הראו שהן מסוגלות לשמוע אותם, ונמשכות אליהם.

בניסויי מעבדה בדקו החוקרים את התגובה של תאי העצב של נקבות הזבובים לשירים השונים. הם בחנו לא רק את הזבובות שחיות בהוואי, אלא גם זבובות מפלורידה. מוחם של הזבובות מהאיים הגיב בצורה חזקה יותר לתדירויות הגבוהות, המאפיינות את השירים החדשים. הזבובות האלו גם הראו נטייה חזקה יותר לזוז לעבר שירי ההמהום הגבוהים.

נראה שכבר לאחר פחות מעשר שנים, לפחות חלק מהזבובות בהוואי פיתחו את היכולת לשמוע את השירים החדשים, וגם להגיב אליהם ולמצוא בעזרתם את זכרי הצרצרים. לא מדובר ביכולת שמשותפת לכל הזבובים מהמין הזה – שכן במקרה זה היינו רואים אותה גם אצל הזבובות מפלורידה. היא התפתחה, כך נראה, בעקבות שינוי השירים של הצרצרים באיים.

"זה נראה כמו דוגמה קלאסית של התאמה והתאמה נגדית, הלוך ושוב, בין הצרצרים והזבובים", אמרה טינגיטלה בהודעה לעיתונות. "האם הצרצרים יפתחו שירים חדשים, עוד פעם, כדי להתחמק מהזבובים הטפיליים? האם הזבובות יפתחו שיטות חדשות למצוא את הפונדקאים שלהן? אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות מה יקרה בהמשך".