מתג הכיבוי של הכאב

כשאנחנו נכנסים לניתוח, הרופאים מרדימים אותנו: בהשפעת החומרים שהם נותנים לנו אנחנו לא מרגישים כל כאב. חומרי ההרדמה גורמים לאובדן הכרה זמני, וההשערה הרווחת היא שבעקבות זאת המוח אינו מסוגל לתפוס כאב. עם זאת, יש מטופלים שמספרים כי נותרו בהכרה במהלך הניתוח, ובעל זאת לא חשו כאב. גם חיילים שנפצעו קשה בשדה הקרב מספרים לא פעם כי ברגעי הפציעה הם לא חשו בכאב פיזי, למרות שהיו בהכרה מלאה. מעבר לכך, משככי כאבים מסוימים, למשל קטמין, מפחיתים את הכאב בלי לגרום לאובדן הכרה. נראה אם כן שתהליכי אובדן ההכרה ואובדן תחושת הכאב אינם בהכרח תלויים זה בזה, וייתכן שמדובר בשני מנגנונים מוחיים נפרדים. 

חוקרים ממעבדו של פאן וונג (Wang) בארצות הברית ביקשו לפענח איך בדיוק חומרי ההרדמה מבטלים את תחושת הכאב. לשם כך הם חשפו עכברים לחומרי הרדמה במשך שעתיים ובחנו אילו תאי עצב הופעלו בעקבות החשיפה. מבין שלושת האזורים במוח שתאים בתוכם הגיבו לחומרי ההרדמה, הם בחרו להתמקד באזור שנקרא האמיגדלה המרכזית. הם מצאו שכל התאים שהגיבו להרדמה היו תאי עצב שמפרישים את המוליך העצבי גאבה (GABA). גאבה הוא המוליך העצבי העיקרי במוח שאחראי על דיכוי הפעילות העצבית: תאי העצב שמפרישים אותו מפחיתים את הפעילות של תאי העצב אליהם הם שולחים שלוחות. 

פחד או כאב? 

החוקרים בחנו שלושה חומרי הרדמה שונים – איזופלורן, דקסמדטומידין או שילוב של קטמין וקסילזין – וראו שרק חלק מתאי הגאבה הגיבו לכל השלושה. כיוון שידוע כי האמיגדלה המרכזית אחראית בין השאר למנגנוני פחד, החליטו החוקרים לבדוק אם תאי העצב שהגיבו לחומרי ההרדמה אכן מניעים התנהגות המבטאת פחד. באמצעות שיטה בשם אופטוגנטיקה, שמאפשרת להפעיל או להשתיק תאי עצב במוח על ידי אור באורך גל מסוים, הם הפעילו את התאים הללו וגילו שהפעלתם לא השפיעה על תגובות של פחד. לפיכך הם המשיכו ובחנו אם יש לתאים הללו תפקיד בוויסות הרגישות לכאב. 

העכברים עברו מבדקים שבחנו את רגישותם לכאב. כשתאי הגאבה באמיגדלה המרכזית הופעלו, העכברים ביטאו פחות סימנים לכאב, כמו ליקוק האזור בכפתם שהחוקרים גירו, כלומר רגישותם לתחושה ולכאב פחתה. לעומת זאת, כשהשתיקו את התאים הללו, רגישות העכברים לכאב עלתה, והם אפילו הצליחו לזהות נגיעות עדינות ביותר שלפני כן הם לא הגיבו להן. 

כלומר, כשתאי הגאבה מהסוג שמגיב לחומרי ההרדמה מופעלים, הם מעלים את סף זיהוי התחושה והכאב, כך שמה שגרם קודם לכאב חזק בקושי מורגש. לעומת זאת כשהם מושתקים הסף הזה יורד, ונגיעות שקודם לכן לא זוהו ככאב נחוות ככואבות. מדובר בממצא רב חשיבות, במיוחד כשחושבים על מיליוני האנשים בעולם הסובלים מכאבים כרוניים. האם אפשר לנצל את המנגנון שהתגלה כדי להפחית גם אצלם את הכאבים?

המוליך העצבי העיקרי במוח שאחראי על דיכוי הפעילות העצבית, ומעורב גם בחישת כאב. תמונת מיקרוסקופ של תאי עצב המפרישים גאבה | Wikipedia, Neuron Experts

כיבוי מלאכותי של כאב

בניסיון לענות על השאלה הזו בדקו החוקרים עכברים שהונדסו גנטית לסבול מכאב עצבי (נוירופטי) כרוני, ופגעו באחד מעצבי הפנים שלהם. בעקבות הפגיעה, רגישותם של העכברים לגירויים כואבים עלתה משמעותית, אולם כשהפעילו אצלם את תאי הגאבא שהגיבו לחומרי ההרדמה, העכברים הפסיקו להגיב לגירויים הללו. אפשר להסיק מכך שהם לא הרגישו אותם, או שלפחות הכאב שחוו נחלש מאוד. 

הממצא הזה מעורר תקווה שבעתיד נדע לתמרן את פעילות התאים האלו באמצעות תרופות או שתלים, וכך להפחית את הכאב שחווים חולים כרוניים. עם זאת, נכון לעכשיו איננו יודעים איך חומרי ההרדמה מניעים את התאים באמיגדלה המרכזית לפעול ואיך הם מפחיתים את הכאב. 

יש לזכור שתאי גאבה הם תאי עצב שמפחיתים את פעילותם של תאי עצב אחרים, כך שנותר עוד לגלות מהם תאי היעד הללו. התאים שהגיבו לחומרי ההרדמה מקושרים למגוון אזורים במוח, שחלקם קשורים לעיבוד רגשי או חושי של כאב. נחוצים מחקרים נוספים על מנת לזהות את הנתיבים הספציפיים שקשורים ל"כיבוי" תחושת הכאב. 

בנוסף, העובדה שהמנגנון הזה קיים אצל עכברים לא מבטיחה שכך עובד גם המוח האנושי. זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון למציאת טיפול יעיל בחולי כאב כרוני, אך הדרך עוד ארוכה. הבנה עמוקה יותר של התהליכים שנחשפו במחקר עשויה להוביל בעתיד לפיתוח משככי כאבים שיהיו יעילים ולא ממכרים.