לרקוד כמו תוכי

ריקוד היא תופעה אנושית אוניברסלית – בכל התרבויות, מגיל צעיר מאוד, אנשים מזיזים את גופם לפי הקצב. הם עושים זאת באופן ספונטני, לא כדי להשיג מטרה ברורה אלא מתוך רצון פנימי, והתנועות שהם מבצעים עשויות להיות חיקוי של תנועות שראו אצל חבריהם או המצאה שלהם. מדוע אנחנו רוקדים, ואיך התפתחה אצלנו הנטייה הזו? שאלות אלה עדיין פתוחות. יש חוקרים שסבורים שבני האדם פיתחו יכולת מוזיקלית, ואיתה את היכולת לזוז לפי הקצב, כאמצעי ליצירת קשר בין חברי הקבוצה, למטרות חיזור או למטרה חשובה אחרת. כך, למי שידע לשיר, לנגן ולרקוד היה יתרון אבולוציוני על פני חסרי הקצב, והוא העמיד צאצאים רבים יותר. חוקרים אחרים לעומת זאת חושבים שהיכולת המוזיקלית שלנו היא מעין תופעת לוואי של יכולתנו לדבר, ולא התפתחה במיוחד כדי לשרת מטרה כלשהי.

כאשר אנחנו מנסים להבין כיצד התפתחה אצלנו תכונה זו או אחרת במהלך האבולוציה, אנחנו לעיתים קרובות פונים אל בעלי החיים, ובעיקר לקרובים אלינו ביותר: הקופים וקופי האדם. אלא שעד כה לא נמצא אפילו קוף או קוף אדם אחד שיודע לנוע לפי קצב, או בעל יכולת מוזיקלית כלשהי. כישרון הריקוד, לפחות כפי שאנחנו מגדירים אותו, נדיר מאוד בעולם החי, גם מעבר למשפחתנו הקרובה. אומנם, ציפורים רבות מבצעות משהו שניתן לכנותו ריקוד בזמן החיזור, אך הן אינן מתאימות את התנועות לקצב חיצוני. מי בכל זאת מסוגל לנוע לצלילי (וקצבי) המוזיקה? התשובה, גילו לפני כעשור חוקרים שצפו במאות סרטוני יוטיוב בהם בעלי חיים "רוקדים", היא: בעיקר תוכים.

סנובול הרקדן

התוכי הידוע ביותר ביכולת הריקוד שלו הוא קקדו צהוב-ציצית (Cacatua galerita) בשם סנובול ("כדור שלג"). הכישרון שלו התגלה כאשר בעליו, שלא היה מסוגל לטפל בו יותר, השאיר אותו במרכז המטפל בציפורים באינדיאנה, ארצות הברית. הוא גם מסר לצוות המרכז תקליטור של להקת "בקסטריט בויז", ואמר להם שהתוכי אוהב לרקוד. מנהלת המרכז, אירינה שולץ (Schulz), השמיעה את השיר Everybody של הלהקה, וסנובול החל מייד להניד את ראשו בקצב המוזיקה.

סרטון של התוכי הרוקד הגיע אל אנירוד פָּאטֶל (Patel), חוקר מוח מסן דייגו, ששעוסק באבולוציה של יכולת הריקוד. הוא ועמיתיו בחנו את סנובול מקרוב כבר ב-2009, והגיעו למסקנה שהוא אכן מתאים את תנועותיו לקצב, אם כי מדי פעם הוא מאבד אותו – כמו שקורה לילדים. מאז הפך הקקדו לסנסציה. הוא רקד עם מדענים בפסטיבל מדעי, סיפורו התפרסם כספר ילדים, והוא אפילו כיכב בפרסומת לרשת המזון המהיר טאקו בל. כל אותו זמן המשיכה שולץ להשמיע לו שירים חדשים ולרקוד איתו, וסנובול הרחיב את רפרטואר התנועות שלו ולמד להתאימן למקצבים שונים. במחקר חדש, פאטל - כיום באוניברסיטת הרווארד - ועמיתיו שבו ובחנו את הריקודים של סנובול כדי לבדוק עד כמה הם דומים לריקוד אנושי. הם הגיעו למסקנה שהתוכי רוקד באופן ספונטני ומגוון, בדומה מאוד לצורה שבה אנו רוקדים – עם שינויים קלים.

סנובול, אומרת שולץ ביראיון לכתב העת אטלנטיק, מחבב במיוחד את פינק, ליידי גאגא, קווין וברונו מארס. הוא מעדיף שירים עם משקל ברור של ארבעה רבעים, אבל הצליח להסתדר גם עם Take Five של דייב ברובק, שהוא במשקל חמישה רבעים. "בחצי הראשון של השיר, סנובול התקשה למצוא ריקוד שיתאים", אומרת שולץ. "אבל אז הוא מצא את התנועות שעובדות עם הקצב. ככל שהוא נחשף ליותר סוגי מוזיקה, הוא נהיה יותר יצירתי".

הסרטון שהחל את המחקר: סנובול רוקד ב-2007

ווג!

פאטל ועמיתיו מסכימים שהתוכי מראה יצירתיות מרשימה. הם גילו שסנובול מבצע 14 תנועות ריקוד שונות, ועוד שתי קומבינציות של תנועות. הוא לא רק מנענע את ראשו מעלה-מטה ומרים את רגליו, אלא גם מזיז את גופו בחצי עיגול הלוך ושוב או בעיגול שלם, עושה תנועה של גל בראשו ובגופו, ועוד. אחת התנועות החדשות שלו כוללת הרמה של אחת הרגליים כך שהיא נמצאת מול הפנים והזזה של הראש מצד אחד של הרגל לצד השני – תנועה שהחוקרים כינו "ווג" (Vogue). 

כשהחוקרים השמיעו לסנובול שוב ושוב את אותו שיר הם ראו שלא הייתה לו העדפה לתנועה מסוימת בחלק מסוים של השיר: בכל השמעה הוא בחר תנועות ריקוד אחרות. "הסגנון של סנובול הוא כמו זה של אדם שהולך באופן קבוע למועדון לילה" אומר אריק ג'רביס (Jarvis), מדען מוח ורקדן, שלא היה מעורב במחקר. "אנחנו לעיתים רחוקות חוזרים על אותן תנועות באותו חלק של השיר. אנחנו גמישים יותר".

רוב התנועות של סנובול אינן אופייניות לתוכים בסיטואציות אחרות, כמו חיזור, ונראה שהקקדו המציא אותן בעצמו, ולא למד אותן משולץ או מאדם אחר. שולץ אומנם רוקדת איתו לעתים קרובות, אבל היא רק זזה מצד לצד או מנופפת בזרועותיה. היא מעולם לא אימנה את סנובול לרקוד או לבצע תנועה מסוימת עבור אוכל – עד כמה שניתן לשפוט הוא נהנה לרקוד, ונהנה מתשומת הלב שהוא מקבל כשהוא רוקד. בניגוד לבני אדם, עם זאת, סנובול רוקד בדרך כלל רק כמה שניות, ואז מפסיק, ומתחיל שוב. שולץ אומרת שכאשר הוא רוקד איתה הוא עושה זאת באופן רציף יותר, ופאטל מתכוון לחקור זאת בהמשך.

התנועות החדשות שפיתח סנובול, בסרטון מ-2019:

התכונות שהפכו אותנו לרקדנים

מה יכול סנובול ללמד אותנו על האבולוציה של הריקוד? "תוכים קרובים יותר לדינוזאורים מאשר אלינו", אומר פאטל, ולמרות זאת הם בעלי החיים היחידים, עד כמה שאנחנו יודעים, שרוקדים באופן ספונטני. "אני חושב שזה מצביע על כך שריקוד בתרבות האנושית הוא לא המצאה שרירותית לחלוטין". לדעתו, היכולת לזוז לפי הקצב התפתחה אצל בעלי חיים שמחזיקים בתכונות הבאות:

1. הם לומדים זה מזה להשמיע קולות מסוימים – כמו שפה בבני אדם, חיקוי של דיבור אצל תוכים, ושירה אצל ציפורי שיר. כך הם לומדים לחבר בין קול לתנועה, למשל התנועה של השפתיים.

2. הם יודעים לחקות תנועות, תכונה נדירה באופן מפתיע בעולם החי. בניגוד למשתמע מהביטוי "קוף אחר בן אדם", קופים אינם חקיינים טובים, ואינם מחקים תנועות בספונטניות כפי שעושים ילדים.

3. הם מסוגלים ללמוד רצף מורכב של תנועות.

4. הם שמים לב לתנועות של אחרים.

5. הם יוצרים קשרים חברתיים ארוכי טווח. תוכים הם מונוגמיים ונשארים בזוגיות כל חייהם, ותוכים החיים אצל בני אדם לעיתים קרובות יוצרים קשר עם בעליהם המשמש כמעין תחליף לקשר עם בן או בת זוג.

אם יש לך את כל התכונות האלו, המוח שלך הוא "סוג המוח שיהיה לו דחף לנוע לצלילי המוזיקה", אומר פאטל. "באבולוציה שלנו, כשחמשת הדברים האלו התפתחו ונפגשו, זה הכין אותנו להיות רקדנים".

האם יש בעלי חיים נוספים, מלבד בני אדם ותוכים, שמחזיקים בכל חמש התכונות האלו? פאטל מציין פילים ודולפינים, שאומנם מסוגלים ללמוד לרקוד אם מאמנים אותם לכך – אך עד כמה שידוע לנו לא פורצים בריקוד על דעת עצמם. "ראית פעם דולפין עושה משהו עם מוזיקה באופן ספונטני, יצירתי ומגוון?" שואל פאטל. "אני לא יודע אם זה אי פעם נחקר". מחקרים עתידיים על בעלי חיים אלו יוכלו לספק ראיות שיתמכו בתיאוריה של פאטל, או יפריכו אותה, ויצביעו על פיתרון אחר לשאלה כיצד פיתחנו את התאווה לריקוד.