זה נשמע לי ככה

אם הענקתם את השם בובה לצורה המעוגלת יותר, וקראתם לצורה עם הקצוות החדים קיקי – אתם בחברה טובה. רובם הגדול של הנשאלים עונים את התשובה הזו, ומחקר חדש הראה שזה נכון במגוון תרבויות, אצל דוברים של לא פחות מ-25 שפות, ואצל משתמשים במערכות שונות של כתיב. זה אולי לא נשמע חשוב במיוחד – מה זה משנה אילו שמות מומצאים מתאימים בעינינו לצורות אבסטרקטיות? – אבל העובדה שאנשים ממקומות שונים מחברים באופן דומה בין צליל לצורה יכולה להיות חשובה להבנה של התפתחות השפה המדוברת, בראשית ימיה של האנושות.

צלילים שרירותיים (?)

יש מלים שנשמעות כמו הדבר שהן מתארות: לצפצוף יש צליל צפצפני, רישרוש נשמע כמו דפים מרשרשים, והצרצר מצרצר, כלומר משמיע קול "צרררר". התופעה הזו מכונה אונומטופאה (תצליל), והיא אמנם לא ממש נדירה, אבל גם לא נפוצה במיוחד. רוב המילים שאנחנו משתמשים בהן אינן אונומטופאות, וממבט ראשון, לפחות, נראה שהצלילים שלהן הם אקראיים לחלוטין: העובדה ששולחן, למשל, נקרא שולחן היא תוצאה של החלטה שרירותית גרידא. הראייה החזקה ביותר לכך היא שבשפות אחרות נבחרו צלילים שונים לחלוטין לתאר את אותו חפץ: טֶיְיבֶּל (table) באנגלית, סְטוֹל (стол) ברוסית, או טָלִיקַה (तालिका) בנפאלית.

העמדה הזו, שמתייחסת למילה כאל אוסף שרירותי של צלילים, ללא קשר עמוק יותר בינה ובין החפץ שהיא נבחרה לייצג, הייתה העמדה השלטת בקרב חוקרי השפה במשך עשרות שנים. בובה וקיקי, או יותר נכון, המחקרים שהשתמשו במילים מומצאות אלו, חותרים תחת העמדה הזו. אם לרבים כל כך מאיתנו ברור שצלילים מסוימים שייכים לצורות מסוימות, אולי המילים שלנו אינן כל כך שרירותיות כפי שחשבנו.

המחקרים האלו החלו בשנות ה-60, כשהפסיכולוג וולפגנג קולר (Köhler) הראה לאנשים צורות דומות לאלו שמופיעות כאן, וביקש מהם להתאים להן את השמות בָּלוּבָּה וטָקֶטֶה. ב-2001 התפרסם מחקר שבו כבר הופיעו המילים בובה וקיקי, ופתח גל חדש של התעניינות בתחום. אחת השאלות העיקריות הייתה עד כמה התופעה הזו אוניברסלית – האם היא קשורה לאסוציאציות מסוימות שהצלילים האלו מעוררים אצל דוברי אנגלית, למשל? האם היא נראית רק אצל דוברי משפחת השפות הגרמאניות, שאנגלית שייכת אליה? וייתכן שהכתב משפיע על תגובות האנשים: אולי המילה kiki, כפי שהיא נכתבת באנגלית, נראית חדה, ולכן דוברי האנגלית משייכים אותה לצורה בעלת הזוויות החדות?

התקשורת הקולית הראשונה אולי התפתחה מצלילים שיש להם משמעות פנימית כלשהי. המילה "שלום" בשפות רבות | מקור: Aysezgicmeli, Shutterstock

שפות שונות, תוצאה דומה

כדי לענות על כל השאלות האלו, חוקרים שונים ביקשו מאנשים מתרבויות שונות, דוברי שפות שונות, להתאים את השמות בובה וקיקי לשתי הצורות. המחקר החדש הוא הגדול ביותר שנעשה – הוא כולל יותר מ-900 נבדקים שדוברים 25 שפות השייכות לתשע משפחות, ומשתמשים בעשר מערכות כתב, כלומר אלפבית, שונות, מיוונית ועד פרסית, מזולו ועד סינית מנדרינית.

התוצאות הראו שברוב השפות, רוב גדול של הנבדקים אכן בחרו את השם בובה לצורה העגולה, וקיקי לחדה. נראה שלא מדובר בתכונה המוגבלת לשפה מסוימת או לצורה שבה המילה נכתבת באלפבית זה או אחר, אלא יש משהו חד בצליל קיקי כשלעצמו.

היו, עם זאת, יוצאי דופן – דוברי רומנית, טורקית וסינית מנדרינית לא הראו את התופעה, והתאימו את בובה לצורה החדה באותה מידה כמו לצורה המעוגלת. בראיון לכתב העת Science, אלכסנדרה צ'וויק (Ćwiek), שהובילה את המחקר, ציינה שיכול להיות שהתוצאות האלו הושפעו מהמובן שיש לצלילים האלו, או לצלילים דומים, בשלוש השפות. ברומנית, ילדים קטנים קוראים למכות או פצעים קלים שקיבלו "בובה", וייתכן שהקישור בן הצליל לכאב מעניק לו גוון "חד" יותר. בטורקית, גיגי, שנשמע דומה לקיקי, פירושו "חמוד", ואולי הוא מתקשר לדברים רכים, ולאו דווקא חדים.

חוקרים ביקשו מאנשים מתרבויות שונות, דוברי שפות שונות, להתאים את השמות בובה וקיקי לשתי הצורות. מגדל בבל | איור: פיטר ברויגל האב, ויקיפדיה

המילים הראשונות

איך כל זה קשור להתפתחות השפה? החוקרים משערים שהתקשורת הקולית הראשונה עשויה הייתה להתפתח מצלילים שיש להם משמעות פנימית כלשהי, צלילים שמתקשרים באופן אוטומטי במוחות שלנו לצורה, רגש או רעיון – כפי שבובה וקיקי מתקשרים לחדות או עגלגלות. "אבותינו יכלו להשתמש בקשר בין צלילי הדיבור לתכונות חזותיות כדי ליצור כמה מהמלים המדוברות הראשונות", אמר מרקוס פרלמן (Perlman), אחד החוקרים החתומים על המאמר, בהודעה לעיתונות. "והיום, אלפים רבים של שנים לאחר מכן, העגלגלות שמורגשת במלים אנגליות כמו בלון (baloon) עשויה לא להיות צירוף מקרים בלבד".

"אם מילים חדשות נתפסות כדומות לצורה או למושג אליו הן מתייחסות, יש סיכוי גדול יותר שדוברי השפה יבינו ויאמצו אותן", הוסיף עמיתו, בודו ווינטר (Winter). לפי השערת החוקרים, מילים רבות החלו את דרכן לא כצלילים שנבחרו שרירותית, אלא כמייצגות, באופן אינטואיטיבי, את המושג שהן מתארות. אפילו היום, ניתן למצוא את הקשר הזה אצל חלק מהן. אבל כדי להבין באמת את הקשר החמקמק בין צליל לצורה, החוקרים יצטרכו כנראה בעתיד לבחון עוד צלילים ועוד צורות, מעבר לבובה ולקיקי.