מחקר חדש: פילים עברו "ביות עצמי", תהליך בו הברירה הטבעית מובילה להתפתחות תכונות דומות לאלו של חיות מבוייתות, כמו רוגע וסובלנות. בעבר הציעו חוקרים שתהליך דומה התרחש אצל הבונובו, וגם אצל בני האדם

הכלבים שחולקים איתנו את ביתנו לא נראים, ובעיקר לא מתנהגים, כמו הזאבים שמהם הם התפתחו. גם הפרות ברפתות שונות מפר הבר הקדום, והתרנגולות נבדלות מאבותיהן הפראיים. כל בעל חיים שהאדם ביית השתנה במשך אלפי שנים של ברירה מלאכותית: בני האדם בחרו את הפרות שנתנו את החלב הטוב ביותר, את התרנגולות שהטילו את הביצים הרבות ביותר, ואת הכלבים שהתאימו בצורה הטובה ביותר למגוון משימות ותפקידים, כמו שמירה, רעייה, ציד ועוד. 

אף שבעלי החיים הללו בוייתו למטרות שונות, יש גם דמיון בתכונות שהתפתחו אצלם במשך תהליך הביות. בני האדם בחרו את החיות הרגועות יותר, שהסכינו עם קרבתם ולא הגיבו אליהם בפחד או בתוקפנות. לכן חיות מבויתות ממינים שונים חולקות מזג רגוע ונינוח יחסית לקרוביהן הפראיים. אבל זו לא התכונה היחידה המשותפת להן. איתה, ואולי כסוג של תופעת לוואי, התפתחו גם תכונות אחרות הנפוצות אצל בעלי חיים מבויתים רבים. הן כוללות מאפיינים התנהגותיים, כמו משחק גם בגילים מבוגרים, וגם תכונות גופניות כמו אוזניים שמוטות, גולגולת קטנה או לסת קצרה. התופעה הזו זכתה לכינוי סינדרום הביות.

ביות ללא מגע יד אדם

בשנים האחרונות החלו חוקרים לתהות אם התכונות של סינדרום הביות יכולות להופיע גם אצל בעלי חיים שלא בויתו ועברו ברירה מלאכותית בידי האדם. בעל החיים הראשון שהוצע כדוגמה ל"ביות עצמי" הוא הבונובו, קוף אדם הקרוב לשימפנזה. הבונובו סבלניים ורגועים יותר, ונוטים הרבה פחות להילחם בינם לבין עצמם. החוקרים טענו שאורח חייו של הבונובו הוביל לכך שהזכרים הסבלניים, אלו שידעו ליצור בריתות ולשתף פעולה, זכו ליתרון והעמידו צאצאים רבים יותר. כך הברירה הטבעית הובילה להתפתחות תכונות הדומות לאלו שהתפתחו אצל החיות המבוייתות בעקבות הברירה המלאכותית.


קופי אדם סבלנים ורגועים, יחסית לקרוביהם השימפנזים. קבוצת בונובו | צילום: Sergey Uryadnikov, Shutterstock

אותם חוקרים פנו מאוחר יותר למין קרוב לבונובו, שגם הוא אולי עבר ביות עצמי: בני האדם. כן, למרות שאנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל מין תוקפני למדי, בחינה אובייקטיבית תראה שאנחנו נוטים לשיתוף פעולה יותר מרוב בעלי החיים האחרים. אנחנו רגילים לפגוש אנשים שאיננו מכירים ולקיים איתם יחסי גומלין, לרוב בצורה רגועה וידידותית - דבר נדיר למדי בעולם החי. יש לנו גם תכונות נוספות ששייכות לסינדרום הביות, מנטייתנו לשחק במשך כל חיינו, ועד לגולגולת הקטנה והפנים השטוחות.

ההשערות לגבי ביות עצמי, גם של הבונובו וגם של בני האדם, עדיין נתונות במחלוקת בקרב הקהילה המדעית. בין השאר, העובדה שבינתיים ההשערות האלו הועלו רק לגבי שני מינים מקשה על חקר התופעה. כעת, חוקרים מאירופה ומארצות הברית רוצים להוסיף עוד בעלי חיים לרשימה: הפילים.

פילים מבויתים?

הפילים המודרניים מתחלקים לשלושה מינים: פיל סוואנה אפריקאי (Loxodonta africana), פיל יער אפריקאי (Loxodonta cyclotis), ופיל אסיאתי (Elephas maximus). כולם מנהלים אורח חיים דומה למדי, וכולם, טוענים החוקרים, מראים תכונות הדומות לאלו של בעלי חיים מבויתים.

התכונה המהותית ביותר של סינדרום הביות קיימת גם אצל הפילים: הם רגועים למדי, ויש אצלם רמות נמוכות של תוקפנות ולחימה. אמנם, פילים זכרים עוברים תקופות של "מאסת" (Musth), שבה רמות הטסטוסטרון בדמם גבוהות בהרבה מהרגיל, והם הופכים לאלימים הרבה יותר, בעיקר כלפי פילים אחרים. אבל אפילו בתקופות האלו, נדיר שהם הורגים או פוצעים באופן קשה זה את זה. הם גם משמיעים קולות ייחודיים, שנועדו להזהיר את הפילים האחרים להתרחק מהם.

הפילים גם יוצרים קשרים חברתיים חזקים, בעיקר בין הנקבות, שחיות בקבוצות יחד עם צאצאיהן. הפילות מטפלות זו בגורים של זו, ותומכות בחברותיהן כשהן חולות או פצועות. פילים נצפו כשהם עוזרים אפילו לפילים זרים, שלא מקבוצתם, ומחקרים הראו שהם משתפים פעולה בקלות זה עם זה. בנוסף, כמו חיות מבויתות רבות, גם פילים משחקים, ולא רק כאשר הם גורים. הם רודפים אחד אחרי השני, תופסים זה את זה עם החדק, וגם משחקים לבד עם חפצים שונים. לפילים האפריקאיים יש גם לסת קצרה יותר בהשוואה לפילים הקדומים, אחד המאפיינים הגופניים של סינדרום הביות.


מטפלות בגורים זו של זו ותומכות בחברותיהן. פילות מגנות על גור פילים { צילום: John Michael Vosloo, Shutterstock

החוקרים בחנו את הגנים של הפילים האפריקאיים, ומצאו כמה מאות גנים שהתפשטו באוכלוסיית הפילים במהלך האבולוציה. כמה עשרות מהגנים הללו היו קשורים למסלולים תאיים שעברו שינוי אצל בעלי חיים מבויתים. למשל, היו ביניהם גנים שקשורים לטסטוטרון, וגם להורמוני עקה (סטרס), שידועים כמושפעים מתהליך הביות. לימור רביב (Raviv), שהובילה את המחקר, אמרה לאתר New Scientist שככל הנראה גנים דומים נמצאים גם אצל הפילים האסיאתים, אלא שבזמן שבו נערך המחקר לא היה מידע זמין על הגנים שלהם.

 ללא מתחרים, ללא טורפים (כמעט)

מה הוביל את הפילים למסלול הביות העצמי? ייתכן, אמרה רביב, שהגודל שלהם שיחק תפקיד בכך. "בזכותו הפילים לרוב לא צריכים להתחמק מבעלי חיים אחרים או להילחם בהם כדי לשרוד", היא הסבירה. "סביבה בטוחה שכזו עשויה הייתה להפחית את הלחץ הברירתי להתנהגות תוקפנית, לשחרר משאבים קוגניטיביים, ולפתוח אפשרויות לחקר הסביבה, לתקשורת, ולמשחק". ההשערה הזו דומה לזו שהוצעה בקשר לבונובו. בניגוד לשימפנזים, שחולקים את אזורי המחיה שלהם עם הגורילות, לבונובו אין מתחרה ישיר, דבר שאיפשר להם להיות פחות תוקפניים. 

עם זאת, לא כולם מסכימים שאפשר לטעון שהפילים, או יצורים אחרים, אכן "בייתו את עצמם". הארכיאולוגית ומומחית הביות האמריקאית מלינדה זדר (Zeder) אמרה לאתר New Scientist שלדעתה, אין כלל דבר כזה, "ביות עצמי": ביות הוא תהליך שנעשה בין שני מינים, לא משהו שמין עושה לבדו. באבולוציה של הפילים, כמו גם של הבונובו והאדם, אמרה, "יש כמה הקבלות לתהליך הביות שיהיה מעניין לחקור, אבל להגדיר את מה שהם עברו כ'ביות' רק יוצר בלבול, ומקשה על חקר התופעה".

רביב אמרה בתגובה שהרעיון של ביות עצמי אכן נראה "די מוזר", אבל לדעתה, הכיוון הזה בהחלט שווה בחינה. "ההשערה שלנו בקשר לפילים יכולה להוביל למחקר עתידי במינים נוספים", אמרה. "זה יכול להעשיר את הבנתינו לגבי האבולוציה של התנהגות חברותית, במינים המרוחקים זה מזה אבולוציונית".

 

תגובה אחת

  • דורית

    ואולי גם הדולפינים?