מחקר חדש גילה שהתפרצות מחלת הכלבלבת בקרב זאבים בצפון אמריקה משפיעה על צבע הפרווה שלהם ועל האופן שבו הם בוחרים בני זוג
בעלי חיים רבים משתמשים בצבע עורם, נוצותיהם או פרוותם כדי לסמן לבני זוג פוטנציאליים שהם יכולים לשרוד טוב יותר מאחרים, ולכן כדאי לבחור בהם. הצבע יכול להעיד למשל על עמידות טובה בתנאי מזג אוויר קיצוני, או על יכולת גבוהה לחמוק מטורפים. צבעים בוהקים ואחידים עשויים לסמן "אני נקי מטפילים", או לפרסם את יכולתו של בעל החיים להשיג מזון משובח עם כל המינרלים והוויטמינים הדרושים. ייתכן גם שצבע חזק מעיד על כוחו וזריזותו של בעליו, שהצליח לשרוד ולא להיטרף למרות שהוא בולט בשטח. מבחינה אבולוציונית, בעלי חיים שמחפשים להתרבות יעדיפו בני זוג עם יכולת הסתגלות טובה יותר לתנאי הטבע, כדי שהצאצאים שלהם יוכלו לשרוד טוב יותר - ובחירת הצבע הנכון היא חלק חשוב מכך.
רוב הזאבים בטבע הם אפורים, ובצפון הרחוק של אמריקה הם אפילו לבנים. כמעט בכל מקום בעולם, זאבים שחורים נראים רק לעתים נדירות. אך באופן מפתיע, מחצית מהזאבים שחיים בפארק הלאומי ילוסטון שבארצות הברית הם שחורים. במחקר שפורסם בכתב העת המדעי Science, חוקרים מארצות הברית ומאירופה ניסו להסביר את נוכחותם הבלתי-שגרתית של הזאבים השחורים באזור. הם מצאו שאותו גֵן שאחראי על צבעו השחור של הזאב המצוי (Canis lupus), ממלא תפקיד גם בהגנה מפני מחלת הכלבלבת (Canine distemper), שמתפרצת כל כמה שנים באוכלוסיית הזאבים והורגת רבים מהגורים. החוקרים ניתחו נתונים של 12 אוכלוסיות זאבים, ופיתחו מודל מתמטי שמאפשר לחזות את צבעם של הזאבים לפי בדיקת נוגדנים לנגיף CDV, מחולל המחלה. נוכחות של נוגדנים מעידה שהזאב נדבק בעבר בנגיף ושרד. החוקרים מצאו שבמקומות שהיו בהם התפרצויות של הנגיף, זאבים שחורים היו נפוצים יותר מאפורים.
במקומות שהיו בהם התפרצויות של מחלת הכלבלבת, זאבים שחורים היו נפוצים יותר מאפורים. זאבים שחורים ואפורים יחד בפארק ילוסטון | Daniel Stahler/NPS
איזה צבע מועיל יותר?
בתאי הגוף שלנו, ושל כל בעלי החיים, יש שני עותקים מכל גן: אחד שקיבלנו מאימנו ואחד מאבינו. לעתים שני העותקים זהים, אבל הם יכולים להיות גם שתי גרסאות שונות לאותו גן. כל גרסה יכולה להיות דומיננטית (שולטת) או רצסיבית (נכנעת). עותק דומיננטי של הגֵן ממסך את העותק הרצסיבי, והתכונה שהוא נושא תבוא לידי ביטוי גם אם רק אחד מהעותקים הוא מהגרסה הדומיננטית. כדי שהתכונה הרצסיבית תתבטא, צריך ששני העותקים של הגֵן שאחראי לה יהיו זהים.
במקרה של הזאבים, לגן של צבע הפרווה יש גרסה "אפורה" וגרסה "שחורה", והגרסה השחורה היא הדומיננטית - כלומר, אם לזאב יש עותק אחד שחור ואחד אפור, הוא יהיה שחור. החוקרים חקרו בעבר את יכולת הרבייה של הזאבים בילוסטון וגילו שצאצאיהן של הזאבות האפורות שורדים טוב יותר מצאצאי הזאבות השחורות. כך, הסבירו החוקרים, הצבע האפור השתמר באוכלוסייה בשכיחות גבוהה מכפי שהיה אפשר לצפות בהתחשב בכך שמדובר בתכונה רצסיבית.
בזכות יכולת הרבייה העדיפה של הזאבות האפורות, הצבע האפור שולט באוכלוסיית הזאבים במקומות שבהם נגיף הכלבלבת אינו נוכח. אבל במקומות שבהם התפרצה המחלה, הגֵן של הפרווה השחורה הקנה לבעליו יתרון על פני מתחריהם האפורים – עמידות למחלה. הזאבים שיש להם שתי גרסאות שונות לגן של צבע הפרווה, כך שהם שחורים אבל עם גן אחד "אפור", היו עמידים במיוחד, ושרדו טוב יותר את המחלה בהשוואה גם לזאבים אפורים, וגם לזאבים שחורים עם שני עותקים מהגרסה השחורה.
באוכלוסיות הסובלות מהתפרצויות כלבלבת הזאבות האפורות אף החלו להעדיף בני זוג בעלי פרווה שחורה, שעשוים להעביר לצאצאיהם גן שיקל עליהם לשרוד את המחלה. כלומר, לא רק שהזאבים השחורים שורדים את המחלה וכך זוכים להתרבות, אלא קיימת אצל הנקבות העדפה פעילה לזכרים שחורי פרווה, שמעלה עוד יותר את שכיחות התכונה באוכלוסיית הזאבים. ככל הנראה הם משלמים על כך מחיר מסוים, כי כאמור, ללא המחלה יש יתרון רבייתי לזאבים האפורים. אולי משום כך גם הזאבים השחורים מעדיפים להתרבות עם בני הצבע השני, ולא בינם לבין עצמם. כך שני הצבעים מתקיימים לאורך זמן זה לצד זה.
לצבע האפור יש יתרון, אבל בעליו עמידים פחות למחלת הכלבלבת | זאבים אפורים | Shutterstock, AB Photographie
השפעת המחלות
דוגמאות למקרים שבהם מה שנדמה כחיסרון אבולוציוני מוביל לעמידות למחלה קיימות גם אצל בני אדם, אם כי לא ידוע על קשר כלשהו בינן לבין בחירת בני זוג. למשל מחלת האנמיה החרמשית היא מחלה תורשתית שנובעת מעותק רצסיבי פגום של הגֵן שאחראי על יצירת חלבון ההמוגלובין הנמצא בכדוריות הדם האדומות ומאפשר להן להעביר חמצן. בעקבות הפגם, תפקוד הכדוריות נפגע והן מקבלות צורה דמוית חרמש. אנשים שקיבלו שני עותקים של הגרסה הפגומה חולים במחלה זו בצורה קשה, אך אם יש להם רק עותק אחד פגום המחלה כמעט ולא באה לידי ביטוי. לאותם אנשים, שהם נשאים של האנמיה החרמשית, יש עמידות מסוימת למחלה אחרת - מלריה. כך לגן לאנמיה חרמשית יש יתרון אבולוציוני באזורים מוכי מלריה, והוא אמנם נפוץ יותר שם.
"מה שאני אוהב במחקר הזה", אמר הביולוג פיטר הדסון (Hudson), שהיה שותף למחקר, "הוא שהצלחנו להפגיש מומחים מכל כך הרבה תחומים וגישות כדי להראות איך למחלות יכולות להיות השפעות יוצאות דופן על הצורה החיצונית וההתנהגות של זאבים. אנו לומדים מכך שמחלה היא מניע אבולוציוני מרכזי שמשפיע על היבטים רבים של אוכלוסיות בעלי חיים".
