המוטציה שמאריכה חיים

מה קובע מה יהיה משך החיים שלנו? לאורח החיים והתזונה יש השפעה גדולה על הנתון הזה, כפי שאפשר לראות מהעלייה החדה בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות. אבל חלקנו נולדים עם סיכויים טובים יותר מאחרים להאריך חיים, פשוט בשל המטען הגנטי שקיבלנו מהורינו: מוטציות בגנים מסוימים קשורות ליכולתנו להגיע לגיל מבוגר במיוחד.

מחקר חדש מאוניברסיטת חיפה חשף את אחת המוטציות האלו בקולטן להורמון גדילה. הקולטן הוא  חלבון שכאשר ההורמון נקשר אליו, מתחוללים שינויים בתא שהוא נמצא בו. המחקר הראה כי הגברים בעלי המוטציה חיים בממוצע יותר מאלה שנולדו ללא השינוי בגן, והם גם גבוהים בממוצע מחבריהם חסרי המוטציה.

את המחקר הוביל פרופ' גיל עצמון מאוניברסיטת חיפה, בשיתוף חוקרים מארצות הברית ומצרפת. תחילה בדקו החוקרים 197 יהודים אשכנזים, 102 גברים ו-95 נשים, בגיל 95 ומעלה. הם השוו את הגן לקולטן הורמון הגדילה שנמצא אצלם לזה שנמצא אצל קבוצת ביקורת מאותו מוצא, שהגיל הממוצע בה היה כ-70 שנה. אצל הגברים, נמצא כי מוטציה מסוימת בגן הזה הייתה נפוצה בהרבה בקבוצה המבוגרת: בעוד שבקבוצת הביקורת רק ארבעה אחוזים מהגברים היו בעלי מוטציה בשני העותקים של הגן, זה שקיבלו מאמם וזה שקיבלו מאביהם, בקבוצת בני המאה אצל 12 אחוז מהגברים שני העותקים היו מוטנטים. אצל נשים לא נמצא הבדל כזה.

החוקרים בדקו את המצב בעוד שלוש אוכלוסיות ממוצא שונה, וראו כי גם שם אחוז האנשים בעלי המוטציה עלה עם הגיל. חישובים הראו שגברים הנושאים את המוטציה חיים בממוצע כעשר שנים יותר. כמובן, אפשר להגיע לגיל מרשים גם בלי אותה מוטציה: גברים רבים בקבוצות בני המאה אינם נושאים אותה. אך לטענת החוקרים, אם אתה גבר והמוטציה נמצאת אצלך, יש לך סיכוי טוב מאוד להאריך ימים.

חוסר רגישות בגיל מבוגר

המוטציה בקולטן להורמון גדילה הייתה קשורה גם לשינויים בגובה: הגברים המוטנטים היו גבוהים בכשלושה סנטימטרים, בממוצע, מחבריהם נטולי המוטציה. תוצאה זו הפתיעה את החוקרים, שכן אצל רוב בעלי החיים, הקשר בין גודל לאורך החיים הוא הפוך. "אם תסתכל על כלבים, זבובים, עכברים, מה שזה לא יהיה, פרט קטן יותר חי זמן ארוך יותר מבני מינו הגדולים ממנו" אמר עצמון בראיון לניו-יורק טיימס.

עדיין לא ברור לחלוטין כיצד השינוי בקולטן משפיע על הגוף ועל הזדקנותו. מניסויים בתאי תרבית, נראה שהמוטציה גורמת לתאים להיות רגישים פחות לכמויות קטנות של הורמון הגדילה. אך כאשר התאים המוטנטים נחשפו לכמויות גדולות של אותו הורמון, הם הגיבו דווקא בצורה חזקה יותר מהתאים חסרי המוטציה.

ייתכן שגופם של בעלי המוטציה מגיב בחוזקה לשטף הורמוני הגדילה שמלווה את גיל ההתבגרות, ולכן הם מגיעים לגובה רב יותר. לעומת זאת, לאחר שהם גומרים לצמוח רמות ההורמון בדמם יורדות בחדות, ומתייצבות על כמות הורמון שהקולטנים המוטנטים כמעט ואינם מגיבים לה. מחקרים קודמים הראו שעודף הורמון גדילה עלול לגרום להזדקנות מהירה, ונראה שבעלי המוטציה מזדקנים לאט יותר בשל חוסר רגישותם להורמון בגיל מבוגר.  

לא ברור עדיין מדוע אצל נשים המוטציה אינה גורמת להאטת הזדקנות. הבדל זה בין גברים ונשים, והעובדה שהמדגם שנלקח אינו גדול יחסית למחקרים כאלו, הובילו לכך שחוקרים רבים אינם ממהרים לאמץ את המסקנות. "אני בהחלט חושבת שיש שם משהו, אך מחקרים גדולים יותר מתבקשים", אמרה לניו יורק טיימס הגנטיקאית אליין סלגבום (Slagboom), שלא הייתה מעורבת במחקר.

כבר עכשיו התוצאות מעוררות ספק באשר ליעילותו של טיפול שזכה לפופולריות רבה בשנים האחרונות: מתן הורמון גדילה בניסיון להשיב למטופלים מבוגרים את נעוריהם האבודים. הממצאים של המחקר החדש מרמזים כי עודף של ההורמון עלול דווקא להאיץ את ההזדקנות.

אחד החוקרים, ניר ברזילי מבית הספר לרפואה ע"ש איינשטיין בניו יורק, אמר באותה כתבה "אנחנו מודאגים מכך שניתנים טיפולים שככל הנראה גורמים לתוצאה הפוכה". החוקרים עובדים עכשיו על טיפול המבוסס על מחקר זה ואמור להפחית את הרמות של הורמון הגדילה, במטרה להאריך את חייהם של אלו שאינם בני המזל נושאי המוטציה. "זה כבר לא רחוק" מבטיח ברזילי.