נמצא קשר בין גמגום לאספקת דם מופחתת לאזור במוח האחראי על עיבוד שפה
גמגום מוגדר כהפרעה בשטף הדיבור שמתאפיינת בחזרה בלתי רצונית על צלילים, הברות או מלים, הגיה מוארכת, היסוס בדיבור והפסקות לפני תחילת הדיבור. נכון להיום ידוע מעט מאוד על הגורמים לו, ועל כן אין כל טיפול רפואי לגמגום. קלינאי התקשורת מתמקדים בטכניקות למיתון התסמינים שלו. מחקר חדש מצביע על שוני מהותי בתפקוד המוחי של מגמגמים, שממוקד באזור ברוקה הקשור להפקת דיבור.
הביטויים של ההפרעה אינם סטטיים ויכולים להיעלם או להחמיר בהתאם לנסיבות: רוב המגמגמים מסוגלים לשיר בלי קושי, חלקם קוראים בקול בלי הפרעה, ואילו במצבי חרדה הגמגום נוטה להחמיר. ההופעה הראשונה של התסמינים מתרחשת בדרך כלל בילדות, ואחריה רואים שיפור הדרגתי לאורך החיים.
לא ידוע על גורם יחיד המוביל לגמגום התפתחותי (כלומר שלא נגרם מאירוע טראומטי כמו חבלה, אלא התפתח בהדרגה), ויש מגוון תיאוריות שמנסות להציע הסברים לתופעה. גישה אחת גורסת שגמגום הוא למעשה "טיק" מורכב, ומבטא לחץ. אחרים מציעים שהגמגום נולד מארגון מוחי שונה בקליפת המוח האחראית על שמיעה. חלק מהמחקרים מצביעים על גורם גנטי, אך אחרים לא מוצאים קשר תורשתי.
לצד ריבוי התיאוריות בנוגע לסיבות לגמגום, מחקרים הראו שיש שוני מבני ותפקודי בין מוחות של מגמגמים ללא מגמגמים, אך קשה לקבוע אם השינויים הם אלו שהביאו לגמגום או להפך – הם תולדה שלו. בנוסף נמצא כי במוח של מגמגמים יש פעילות מוגברת בהמיספרה (מחצית המוח) הימנית, המקושרת יותר לרגשות, ופעילות מופחתת בהמיספרה השמאלית המקושרת לשפה.
אחד מהאזורים המוחיים שנקשרו לגמגום הוא אזור ברוקה, שנמצא בקליפת המוח ועוסק בעיבוד שפה ובהפקתה. הוא נמצא באונה המצחית של ההמיספרה הדומיננטית (בדרך כלל השמאלית), בקדמת האזור שאחראי על התנועה ועל הפעלת השרירים שמאפשרים לנו לדבר.
רוב המחקרים שנעשו כדי לחשוף את המבנה והתפקוד המוחיים בקרב מגמגמים כללו מטלות שמערבות דיבור. קבוצת חוקרים מארה״ב בהובלתו של ג'יי דסיי (Desai), סברו שמטלות כאלה מגייסות מערכות מוחיות נרחבות מדי, ולכן קשה בתנאים האלה לבודד את ההבדלים שנוגעים לגמגום. במחקר שפורסם בכתב העת Human Brain Mapping הם החליטו לבחון את ההבדלים בפעילות המוחית בזמן מנוחה, ולשם כך השוו בין הפעילות בקרב נבדקים מגמגמים ללא-מגמגמים. כדי לכמת את הפעילות המוחית באזורים השונים מדדו החוקרים את זרימת הדם אליהם, שמייצגת את אספקת החמצן וכך מספקת מדד לרמת הפעילות.
החוקרים מצאו אצל מגמגמים זרימה מופחתת של דם לאזור ברוקה במוח במצב מנוחה – ללא דיבור. כשבחנו את הקשר בין חומרת הגמגום לקצב זרימת הדם מצאו מתאם שלילי, כלומר ככל שזרימת הדם לאזור ברוקה הייתה נמוכה יותר כך החמירה עוצמת הגמגום. ההבדלים היו משמעותיים גם כשהשוו בין ילדים בלבד, או רק בין נבדקים שנטלו תרופות או שלקו בתסמונות נוספות (הפרעת קשב וריכוז, טורט ועוד). העובדה שהממצאים עמדו בעינם למרות השוואה בין קבוצות משנה ועם מספר נמוך של נבדקים מעידה על חוזק הממצאים, ולטענת החוקרים רומזת שפעילות מופחתת של אזור ברוקה היא מאפיין עקבי של גמגום.
