בעל חיים קדום הקרוב לג'ירף היה בעל "קסדה" של עצם וקרן, וצוואר שבנוי במיוחד לחבטות של ראש בראש. האם הצוואר הארוך של הג'ירף המודרני הוא התאמה אחרת לאותו צורך – לחימה של הזכרים זה בזה על גישה לנקבות? הוויכוח עוד לא הוכרע
למה הצוואר של הג'ירפה ארוך כל כך?
השאלה הזו העסיקה חוקרים ופילוסופים במשך דורות, אך במאה ה-19 נראה היה שהתעלומה נפתרה, בעזרת תיאוריית האבולוציה. הג'ירפה אף נהפכה בעקבות כך לאחד הסמלים הבולטים של התיאוריה הדרווינית, ושימשה כדי להסביר את עקרון הברירה הטבעית. לפי ההסבר הזה, הג'ירפות היו פעם נמוכות בהרבה ועם צוואר קצר יותר, אך גם בתוך האוכלוסייה הזו הייתה שונות, עם פרטים נמוכים יותר וגבוהים יותר. הג'ירפות הגבוהות ביותר הצליחו להגיע לעלים בצמרות העצים, שחברותיהן הנמוכות יותר לא יכלו לאכול. כך הן הצליחו לשרוד גם בשנים שחונות, שבהן היה קשה למצוא אוכל, והעמידו צאצאים רבים יותר מהג'ירפות קצרות הצוואר - צאצאים שירשו מהן את הגובה ואת הצוואר הארוך. דור אחר דור, הפרטים בעלי הצוואר הארוך ביותר העמידו צאצאים רבים יותר, עד שהתפתחו הג'ירפות של ימינו, שאוכלות בקלות גם עלים מצמרות גבוהות.
בקהילה המדעית, עם זאת, היו כבר זמן רב חוקרים שערערו על ההסבר הזה. אמנם אין ספק שהצוואר של הג'ירפה התפתח באבולוציה, אך אולי הלחצים שהובילו להתפתחותו היו אחרים, ולא הצורך להגיע לעלים הגבוהים. כיום יש כמה הסברים חלופיים, כולל אחד לפיו הצוואר הוא מנגנון להתמודדות עם החום של האזורים הטרופיים, אך ההשערה העיקרית מול "השערות הצמרות" נוגעת ללחימה בין זכרים. זכרי הג'ירפה נוהגים להיאבק זה בזה בעזרת הצווארים שלהם: הם מניפים אותם כמו שוט, ומצליפים בזכר היריב עם הקרניים הקצרות שעל ראשם, או עם הצוואר השרירי עצמו. נראה שזכרים בעלי צוואר ארוך יותר יזכו ליתרון בלחימה שכזו, וכך ישיגו יותר נקבות. האם המאבק בין הזכרים הוא שדחף את התארכות הצוואר?
חיזוק להשערה הזו מגיע כעת ממאובן: גולגולת וצוואר של בעל חיים קרוב לג'ירף שחי במזרח אסיה לפני קרוב ל-17 מיליון שנים. המאפיינים יוצאי הדופן של העצמות המאובנות מעידים על כך שבעלי החיים האלו נהגו לחבוט זה בראשו של זה, כפי שעושים איילים ויעלים כיום. הלחימה בין הזכרים הובילה להתפתחותם של מבנים מיוחדים על ראשו של בעל החיים הקדום – ואולי, אומרים החוקרים, גם לצוואר הארוך של הג'ירף המודרני.
סרטון של זכרי ג'ירפה נלחמים זה בזה:
חיה מוזרה עם קסדה
ב-1996 השתתף החוקר הסיני ג'ין מנג (Meng) במשלחת לאזור עתיר מאובנים בצפון מערב סין, ומצא גולגולת וכמה חוליות צוואר, שלא ידע למי הן שייכות. "הוא קרא: 'חיה מוזרה!'", נזכר עמיתו שי-קי וונג (Wang) בראיון לכתב העת המדעי Nature. רק לאחרונה, בעזרת סריקת CT שחשפה את העצמות הפנימיות בגולגולת, התבררה הקרבה של אותו מאובן לג'ירפות. המאפיינים המיוחדים שלו, עם זאת, נראו מיד. על ראשו הייתה לוחית עצם שטוחה, מעוגלת בקצותיה, שככל הנראה הייתה מכוסה בקרטין, החומר ממנו עשויות הציפורניים שלנו וגם הקרניים בעלי החיים. המראה הכללי היה של קסדת אופניים עשויה קרטין. החוקרים נתנו לבעל החיים הקדום את השם דיסקוקריקס שייז'י (Discokeryx xiezhi): דיסקוקריקס מורכב מהמילים דיסק וקרן, ושייז'י הוא סוג של חד-קרן מהמיתולוגיה הסינית.
הצוואר של דיסקוקריקס שייז'י לא היה ארוך כמו של הג'ירף המודרני, אך היה עדיין ארוך יותר משל רוב אוכלי העשב האחרים בסביבתו. הוא גם היה עבה: חוליות הצוואר היו גדולות, עם שטח פנים גדול בחיבור בין אחת לשנייה, שאיפשר להן להתחבר יחדיו למבנה יציב. המבנה הזה, יחד עם ה"קסדה" על הראש ועצם עבה בתחתית הגולגולת, מרמזים על כך שדיסקוקריקס נהג לספוג חבטות בראשו. כדי לבחון את ההשערה הזו, החוקרים השתמשו במודלים ממוחשבים ובדקו כמה כוח הגולגולת והצוואר היו מסוגלים לספוג. הם השוו את הממצאים לאלו של בעלי חיים מודרניים שנוהגים לחבוט זה בראשו של זה, כמו איילים, ומצאו שהמבנים המיוחדים של דיסקוקריקס היו טובים אפילו יותר בהגנה על המוח ממכות.
"החיה הזו היא דוגמה קיצונית ללחימה בעזרת חבטות ראש בראש", אמר מנג, שחתום יחד עם וונג וחוקרים נוספים על המאמר החדש, בראיון לניו-יורק טיימס. "זה מראה שהאבולוציה של הג'ירפה היא לא רק הארכת הצוואר. דיסקוקריקס הלך בכיוון שונה לחלוטין".
החוקרים בחנו גם את אמייל שיניו של דיסקוקריקס, כדי להסיק ממנו על המזונות שהוא אכל. ניתוח של איזוטופים, אטומים של אותו יסוד בעלי מספר שונה של נייטרונים, הראו שהוא ניזון מצמחים שונים מאלו שאותם אכלו אוכלי עשב אחרים באותה תקופה ובאזורים סמוכים. הממצאים הובילו את החוקרים לשער שהקרובים הקדומים של הג'ירפים חיו באזורים שחיות אחרות העדיפו להימנע מהם – אזורים צחיחים, למשל, או הרריים מאוד. באזורים כאלו קשה יותר להשיג מזון, ולכן המאבק על משאבים בין בני אותו מין חמור יותר. ייתכן שזה מה שהוביל את הדיסקוקריקס לפתח את שיטת הלחימה "ראש בראש" שלהם – כפי שעשו גם היעלים, ומינים אחרים החיים במדבר ובהרים.
נאבקים "ראש בראש" על טריטוריה ומשאבים. בעלי החיים בסביבה בה חי הדיסקוקריקס | איור: GUO Xiaocong
ברירה טבעית, ברירה מינית
דיסקוקריקס, שחי לפני קרוב ל-17 מיליון שנים, הקדים במיליונים רבים את הג'ירפות המודרניות, שהופיעו רק ב-2.5 מיליון השנים האחרונות. במהלך השנים הללו סגנון הלחימה של זכרי הג'ירפה השתנה מאוד, וכיום, כאמור, הם מצליפים זה בזה בעזרת צוואריהם. אך למרות ההבדלים, החוקרים משערים שאותו לחץ ברירתי שהוביל להתפתחות הקסדה המשונה על ראשו של דיסקוקריקס, כלומר הצורך להילחם בזכרים אחרים על טריטוריה ובנות זוג, עשוי להיות אחראי גם להתפתחות הצוואר של הג'ירף המודרני.
הלחצים הברירתיים שקשורים באבולוציה של תכונות המשמשות להשגת בנות או בני זוג נקראים ברירה מינית, או זוויגית. הברירה המינית דוחפת התפתחות של תכונות כמו זנב הטווס ושירת העפרוני, שמשמשות למשיכה של בנות זוג, או קרניים גדולות, גוף גדול ואולי גם צוואר ארוך, שעוזרים לבעליהם לנצח בקרבות נגד זכרים אחרים.
כמובן, הברירה הטבעית והברירה המינית עשויות לעבוד יחדיו. במקרה של הג'ירפות, ייתכן ששני הלחצים הללו, גישה למזון רב יותר ומאבק בקרב על הנקבות, הובילו יחד להתארכות הצוואר. וונג שיער שהמניע הראשוני היה הלחץ של הברירה המינית: "כשהזכרים השתמשו בצווארים שלהם בקרבות, שנהיו עזים יותר ויותר, הצווארים עצמם התארכו בכל דור, ולבסוף הם יכלו להגיע לעלים הגבוהים ביותר", אמר.
הוויכוח על האבולוציה של הג'ירפה, ועל התפקיד ששימשו בו הברירה הטבעית והברירה המינית, עדיין נמשך. המחקר החדש, שעוסק במין אחר וקדום הרבה ביותר, לא יוכל להכריע אותו – אך ייתכן שכן ישפיע עליו. רוב סימונס (Simmons), ביולוג מדרום אפריקה שלא היה מעורב במחקר, אמר ל- Nature שהחוקרים הראו את החשיבות הרבה של ברירה מינית באבולוציה של הקרוב הקדום של הג'ירף, וכך פתחו את הדלת להכרה בחשיבותו גם אצל הג'ירף בין ימינו. "המאמר הזה יגרום לאנשים רבים להבין שאנחנו צריכים להתייחס להשערת הברירה המינית ברצינות", אמר.
סרטון המסכם את המחקר (באנגלית):
