חוקרים בדקו את ההרכב הכימי של שיירי מזון בכלי חרס עתיקים, וגילו שהם שימשו תינוקות וילדים לשתיית חלב חיות

כלי החרס הקטנים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות רבות ברחבי אירופה, מהתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה), לפני יותר מ-7,000 שנה, ועד לתחילת תקופת הברזל, לפני כ-3,000 שנה. כולם היו מעוצבים בצורה דומה: קערה עגולה, לעתים פתוחה ולעתים סגורה עם פתח דמוי כד למעלה. לחלקם תוספות הנותנות להם צורה של חיות, עם רגליים וראש שיוצאים מהקערה. אך המאפיין המשותף לכולם הוא פתח נוסף קטן בצד, שממנו אפשר למזוג נוזל או לינוק כמו מפיה של בקבוק לתינוק. 

זו גם ההשערה המובילה לגבי תפקיד הכלים האלו: שהם שימשו כבקבוקים לתינוקות או לילדים קטנים, והכילו מזון או שתיה עבורם לאחר הגמילה מחלב אם או כתוספת לו. השערה נוספת היא שהם שימשו גם להאכלת חולים או זקנים, שלא יכלו ללעוס את מזונם. אך מה אוחסן באותם "בקבוקים" קדומים? במחקר חדש בדקו חוקרים מאוסטריה ומגרמניה את המולקולות שנותרו צמודות לכלי החרס, וגילו שהם הכילו חלב של בעלי חיים.

ליפידים עתיקים

המחקר התמקד בשלושה כלי חרס, שניים מהם שלמים ואחד שבור, שנמצאו בקברים של ילדים בגרמניה.  הקברים תוארכו לכ-2,500 עד 3,200 שנה לפני זמננו. החוקרים חיפשו אחר ליפידים, מולקולות שומן שנספגות בחרס כאשר מחממים את המזון שבכלי, ומסוגלות לשרוד גם אלפי שנים. סוגים שונים של ליפידים מאפיינים מזונות שונים, ולכן הם משמשים לעתים קרובות במחקרים המנסים להתחקות אחר המזון שבושל או אוכסן בכלי חרס עתיקים. השיטה הרגילה לעשות זאת היא לכתוש את החרס ואז לערוך בדיקות כימיות על האבקה, "אבל לא יכולנו בשום פנים ואופן לעשות את זה לכלים הקטנים והעדינים", כתבה ג'ולי דאן (Dunne), שהובילה את המחקר, באתר The Conversation

במקום זאת קדחו החוקרים חורים קטנים בדפנות הכלים, כדי להשיג מספיק "אבקת חרס" אותה יוכלו לבדוק. התוצאות הראו בבירור שבבקבוקי החרס היה חלב של חיות מעלות גרה – פרות, עזים או כבשים. ככל הנראה, תינוקות וילדים קטנים, כבר לפני אלפי שנים, שתו חלב מבקבוק לצד היניקה מאמם, או לאחר שנגמלו. 

תינוק שותה מרפליקה של בקבוק חרס עתיק | Helena Seidl da Fonseca
כבר לפני אלפי שנים, תינוקות וילדים קטנים שתו חלב מבקבוק. תינוק שותה מרפליקה של בקבוק חרס עתיק | Helena Seidl da Fonseca

מהפכת החלב

החלב בבקבוקים מעיד על כך שאנשים אלו כבר גידלו חיות משק וחלבו אותן. המעבר מחיי נדודים של ציידים-לקטים לחיי קבע של חקלאות וגידול חיות משק היה אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית, והוא מכונה המהפכה החקלאית או המהפכה הניאוליתית. 

בין השאר, המהפכה החקלאית איפשרה לאמהות להביא לעולם ילדים רבים יותר, וכך הובילה לגידול מהיר של האוכלוסייה. נשים בשבט של ציידים-לקטים נאלצות לשאת את התינוקות והפעוטות על ידיהן בכל פעם שהקבוצה נעה למקום חדש, ובתנאים כאלו קשה מאוד לטפל ביותר מילד אחד שאינו יכול ללכת בעצמו, במהירות סבירה ולאורך זמן. ביישובי קבע אין בעיה כזו, ובנוסף, אספקת המזון הבטוחה מהגידולים וחיות המשק מאפשרת לאמהות לגמול את תינוקיהן מחלב אם מוקדם יותר, ולהחליפו במאכלים אחרים – כמו חלב פרות או כבשים. ואמנם, מחקרים הראו שבשבטים נודדים אמהות מניקות את תינוקותיהן במשך זמן רב יחסית, לעתים קרובות עד גיל שנתיים וחצי או שלוש, וההפרש הממוצע בין ילד לילד הוא כשלוש-ארבע שנים. אמהות ביישובי קבע גומלות את תינוקותיהן מוקדם יותר, וגם נכנסות להיריון נוסף מוקדם יותר. 

בקבוקי החלב הקדומים הם עדות לאותו שינוי בתזונת התינוקות, על השלכותיו מרחיקות הלכת. "כשאנחנו מחזיקים את בקבוקי התינוקות העתיקים, אנחנו מתחברים לדורות הראשונים של הילדים שגדלו באותה תקופת מעבר, מציידים-לקטים לקהילות מבוססות חקלאות", כתבה דאן. 

האם הורים בתרבויות אחרות שאימצו את החקלאות האכילו את ילדיהם באותה דרך? אין לנו עדיין תשובה מלאה על כך, אך כלים דומים נמצאו מהתקופה היוונית העתיקה ומהתקופה הרומית, ויש גם כמה מאתר ארכיאולוגי בסודן. "יהיה מעניין לראות איך גידלו והאכילו דורות של ילדים במקומות אחרים בעולם", סיכמה דאן. "זה אולי מנחם לדעת שלמרות הזמן הרב כל כך שעבר, אנשים אלו אהבו וטיפלו בילדיהם בדרך דומה מאוד לזו שבה אנו עושים זאת היום".

 

0 תגובות