בן כמה נהר הנילוס?

הנילוס הוא אחד הנהרות הארוכים ביותר בעולם, והיה בימי קדם אחד מהמוקדים החשובים שבהם התפתחה התרבות האנושית. סיפורו מתחיל הרבה לפני הופעת האדם, אולם גילו המדויק, כלומר המועד שבו החל לזרום בתוואי הנוכחי שלו, נותר עלום עד היום. מחקר חדש של קבוצת חוקרים מארצות הברית, איטליה וישראל, בהם זהר גבירצמן מהמכון הגיאולוגי הישראלי והאוניברסיטה העברית, קובע שהנהר זורם ללא הפסקה כבר עשרות מיליוני שנים.

הנילוס מקבל את מימיו משני מקורות עיקריים: אגם ויקטוריה, שמזין את נהר הנילוס הלבן, ואגם טאנה ברמה האתיופית שממנו יוצא הנילוס הכחול. שני היובלים הללו מתאחדים בחרטום שבסודן, וממשיכים לזרום כנהר אחד צפונה לאורך 2,500 קילומטרים עד לים התיכון. אף שהנילוס הכחול קצר משמעותית מהנילוס הלבן, הוא אחראי ליותר מ-80 אחוז מכמות המים הזורמים בנהר המאוחד.

רוב הנהרות בעולם מתחילים ברכסי הרים, שם הטופוגרפיה הגבוהה מעודדת יצירה של משקעים רבים, שמהם מתנקזים המים לנחלים ולנהרות. רכסי הרים נוצרים מתהליכים גיאולוגיים ארוכי שנים המתחוללים במעמקי כדור הארץ, כגון נדידת לוחות טקטוניים ופעילות געשית. השאלה מתי החל נהר מסוים לזרום נגזרת לפיכך מהמועד שבו התעצב הנוף סביבו: מתי התרוממו רכסי ההרים ונוצרו אגני הניקוז שתיעלו את כיוון הזרימה של המשקעים בדרכם חזרה לאוקיינוסים.

הנהר ותיק בהרבה מבני האדם שהתיישבו על גדותיו. ספינה בנילוס ליד מקדש פילה | צילום: Shutterstock

הנקודה החמה האתיופית

באתיופיה ובמדינות הסמוכות לה נמצא אחד האזורים הגעשיים הפעילים ביותר בעולם. הוא התפתח עקב קיומה של "נקודה חמה" (Hot spot) באזור הזה: מסיבה בלתי ידועה, קטע קטן של מעטפת כדור הארץ – השכבה השוכנת מתחת לקרום כדור הארץ – חם שם מאוד לעומת מקומות אחרים. מעל נקודה חמה נוטים להיווצר הרי געש רבים, אך מתרחשת בה גם תופעה נוספת: החום היחסי הגבוה שלה גורם למעטפת להתנפח ולדחוף כלפי מעלה את פני השטח. גובהה הרב של הרמה האתיופית, המגיעה במקומות מסוימים לגובה של יותר מ-4,000 מטר מעל לפני הים, נובע בחלקו מההתחממות התת-קרקעית הזאת.

כדי לגלות מתי הרמה האתיופית התרוממה ונוצר אגן הניקוז של הנילוס הקדום, השתמשו החוקרים במודל ממוחשב חדשני שפותח בשנת 2016. המודל משלב בין נתונים על מבנה המעטפת הנוכחי, צמיגותה, מבנה הלוחות הטקטוניים שמעליה ומהירות תנועתם. בעזרתו אפשר לשחזר את ההתפתחות של המעטפת והשינויים שעברה באזור מסוים לאורך מיליוני השנים האחרונות, לרבות שינויים בנפח שלה עקב שינויים מקומיים בטמפרטורה.

מהמחקר, שהתפרסם בכתב העת Nature Geoscience, עולה שהנקודה החמה במזרח אפריקה הופיעה לפני כארבעים מיליון שנה, ושהרמה האתיופית החלה להתרומם כבר אז. לצד ההתרוממות באתיופיה, בצפון סודן המעטפת דווקא שקעה ונמתחה לכיוון צפון מערב. התהליך הזה מעלה את האפשרות שנהרות שיצאו בימים ההם מהרמה האתיופית זרמו בנתיב מערבי יותר ונשפכו לים התיכון בקרבת מפרץ סידרה (Sidra) של ימינו בלוב. בהמשך, 40 עד 20 מיליון שנה לפני זמננו, השקע בצפון סודן התרומם מחדש, ובמקביל החלה שקיעה חדשה מצפון, במקום שבו שוכן כעת אזור הדלתא במצרים. זה מה שהסיט כנראה את כיוון הניקוז היבשתי מזרחה, אל הנתיב הנוכחי של הנילוס.

המבנה הטופוגרפי שהתפתח בשלב הזה בצפון מזרח אפריקה, ושנותר ללא שינוי משמעותי עד היום, מעיד שהנילוס זורם בתוואי הנוכחי שלו במשך כ-30 מיליון שנה. תמיכה לממצאי המודל אפשר למצוא בהרכב המשקעים שנותרו מהתקופה הזאת בקרקעית מזרח הים התיכון, ומכילים הרבה שברי סלעים שמקורם בסחף מהרמה האתיופית.

המחקר מדגים היטב את הקשר ההדוק בין התהליכים המתרחשים בכדור הארץ, ומראה איך הם שזורים יחד ומשתנים זה עם זה. בשבילנו, כיצורים קצרי השנים, מושגים כמו התרוממות יבשות ומחזור המים העולמי נדמים לעיתים מנותקים זה מזה, אך בפועל כולם חלק מהתהליכים המתרחשים בכוכב לכת פעיל. גם אנחנו, כיצורים שהתפתחו באפריקה והתיישבו בהמשך גם בדלתת הנילוס, איננו אלא נדבך נוסף בתהליכים שמתרחשים בכדור הארץ.