אהבת החולדה והרובוט

חולדה מסתובבת בכלוב רחב ידיים, ורואה שבתוך קופסה קטנה, שדפנותיה שקופות, נמצא רובוט. היא מכירה את הרובוט הזה. הוא בערך בגודל שלה, אבל אין לו פנים או רגליים, אין לו ריח של חולדה והוא אינו משמיע קולות של חולדה. עם זאת, בפעמים קודמות שפגשה בו הוא הסתובב בכלוב ושיחק בצעצועים ממש כמוה. יותר מכך: כאשר היא הייתה תקועה בתוך הקופסה הקטנה, הרובוט לחץ על כפתור ששחרר אותה. האם היא תחזיר לו טובה, ותשחרר אותו בתורה מהקופסה? או במלים אחרות: האם היא חושבת עליו כעל חבר לקבוצה, חולדה קצת משונה אולי אך עדיין חולדה, או רואה בו חפץ זר שאינו ראוי לחמלה ולעזרה?

בשנים האחרונות יותר ויותר חוקרים משתמשים ברובוטים כדי לחקור חיות. לעתים אלו רוברים, מעין רכבי שטח, שיכולים לעקוב אחר חיות בר ללא הנוכחות המרתיעה של בני אדם, ולעתים רובוטים המשמשים בניסויי מעבדה, ובוחנים את תגובתם של בעלי החיים לסיטואציות שונות. אבל מה אנחנו יודעים על הדרך שבה בעלי החיים מתייחסים לרובוטים האלו? האם הם מקבלים אותם כאחד מהם? זה מה שיצאו לבדוק מדענים מארצות הברית ומאוסטרליה במחקר חדש.

שחרור הדדי

מחקרים קודמים בחנו את היחס שלנו, בני האדם, לרובוטים שמסביבנו. הם הראו שמבחינות מסוימות, ילדים מתייחסים לרובוטים דמויי אדם כאל יצורים חברתיים, ואפילו מושפעים מלחץ חברתי שמפעילים הרובוטים. בניסוי אחר, נבדקים מבוגרים ריחמו על רובוט שביקש מהם לא לכבות אותו ונמנעו מלעשות זאת.

ממש כמונו, גם חולדות הן יצורים חברתיים. הן יוצרות קשרים ארוכי טווח, ומחקרים הראו שהן חשות אמפתיה לחולדות אחרות וכשהן יכולות – משחררות אותן מכלובים. במחקר החדש בדקו החוקרים אם הן יתייחסו כך גם לרובוטים.

לפני הניסוי עצמו, החולדות למדו לפתוח את הקופסאות הקטנות כדי לשחרר את חברותיהן – חולדות אמיתיות אחרות. לאחר מכן הכירו להם החוקרים שני סוגים של רובוטים, שהיו שונים זה מזה בצבעם ובריחם. הסוג הראשון, "החברותי", הסתובב בכלוב אחר החולדות, חיקה את מעשיהן וחקר את הסביבה כמוהן (זה לא רובוט משוכלל במיוחד, פשוט אחד החוקרים הפעיל אותו בשלט רחוק). הסוג "הלא-חברותי" אמנם נע קדימה ואחורה, אך לא הפגין התנהגות "חולדתית".

בשלב הבא שמו החוקרים את החולדות בקופסה הסגורה, ונתנו לרובוט החברותי לשחרר אותן. הרובוט הלא חברותי, לעומת זאת, המשיך להתעלם מהן.

בניסוי עצמו נכנסו החולדות, אחת בכל פעם, לאזור שבו היו שתי קופסאות, באחת מהן כלוא הרובוט החברותי, ובשניה הרובוט הלא חברותי. איזו דלת הן יבחרו לפתוח, אם בכלל?

התברר שהחולדות אכן חשו אמפתיה כלפי הרובוטים הכלואים, ובכל הניסויים פתחו לפחות דלת אחת. כמעט ברבע מהפעמים הן פתחו את שתי הדלתות, אך כאשר פתחו רק אחת הן העדיפו בברור לשחרר את "החבר שלהן": הרובוט החברותי שגם שיחרר אותן בעבר.

צפו בסרטונים הקצרצרים מהניסוי: הרובוט החברתי משחרר חולדה (למעלה) והחולדה משחררת אותו:

פוטנציאל רב

החוקרים הסיקו מכך ש"התנהגותו" של הרובוט, שהייתה מורכבת מתנועה בלבד – הוא לא השמיע קולות ואין לו כפות רגליים שאיתן הוא יכול לגעת בחולדות – הספיקה כדי שבעלי החיים יסווגו אותו כיצור חברתי, אחד מהקבוצה, לפחות במובנים מסוימים. הממצאים מראים את הפוטנציאל הרב שיכול להיות לרובוטים כאלו במחקר בעלי חיים: לא רק שהם יוכלו לתעד את פעילותם בלי להפריע להם, אפשר יהיה להיעזר ברובוטים גם במחקרים הבוחנים יחסים חברתיים.

בנוסף המחקרים האלה מגלים לנו משהו על בעלי החיים עצמם, במקרה זה החולדות. אנחנו יודעים שבעלי חיים שונים, כולל בני אדם, מסוגלים ליצור קשרים גם עם יצורים שאינם מבני מינם. כל מי שהייתה לו חיית מחמד מכיר את הקשר הזה, ואת רגשות החיבה והדאגה שמתלווים אליו. אלו רגשות שהתפתחו כדי לשמש אותנו בסיטואציות חברתיות עם בני מיננו, אבל הן לא מוגבלות לשימוש הזה, וכמו שראינו, אנחנו יכולים לחוש חמלה אפילו כלפי רובוטים. המחקר החדש מצביע על כך שהחולדות, במובן זה, דומות לנו מאוד.