מחקרים חדשים מראים כמה קל לגרום לבני אדם להתחשב בדעותיהם של רובטים, גם כאשר הם יודעים שמדובר רק במכונות

הילדים היום לומדים להפעיל את הטאבלט והסמארטפון עוד לפני שהם יודעים לנעול נעליים בכוחות עצמם, ופונים בטבעיות לסירי כדי שתענה על שאלותיהם. בעולם כבר נבחנות תכניות להכניס רובוטים לגני ילדים וכיתות בית ספר יסודי, כעוזרים לצוות ההוראה וכמעין "חיות מחמד". נראה שבעתיד רובוטים בעלי בינה מלאכותית יהפכו לעוד חלק מהסביבה, מוכר ומובן מאליו.

כאשר זה יקרה, איך נתייחס אל אותם רובוטים? האם אנחנו, או ילדינו, נראה אותם כיצורים חיים, ואולי ממש כבני אדם כמונו? שני מחקרים שהתפרסמו לאחרונה מראים כמה קל לגרום לבני אדם, ובעיקר לילדים, לחוש אמפתיה כלפי רובוטים, להיות קשובים לדעתם ואפילו להיכנע ללחץ חברתי מצידם.

במחקר שנעשה בגרמניה והתפרסם בכתב העת PLoS One, קיבלו הנבדקים הזדמנות לתקשר במשך כעשר דקות עם רובוט קטן דמוי-אדם מסוג נאו (Nao), שפותחו על ידי חברת SoftBank Robotics. נאמר להם שהם עוזרים לבדוק אלגוריתם חדש בתוכנה של הרובוט, והם התבקשו לתכנן עמו סדר יום שבועי ולשחק איתו משחק של שאלות ותשובות.

בסיום המפגש הורו החוקרים לנבדקים לכבות את הרובוט. במחצית מהמקרים הרובוט פנה לנבדק וקרא: "לא! בבקשה אל תכבה אותי! אני מפחד שלא ידליקו אותי שוב!". מתוך 43 נבדקים ששמעו את התחינה הזו, 13 נענו לבקשתו הרובוט ולא כיבו אותו, למרות הוראת החוקר. 30 אנשים כיבו אותו "נגד רצונו", אך חיכו זמן רב יותר בממוצע מנבדקים שאליהם הרובוט לא פנה בבקשה כזו.

כשנשאלו מדוע היססו או סירבו לכבות את הרובוט, רוב הנבדקים הסבירו ש"הוא לא רצה" שיכבו אותו, והם ריחמו עליו. הם ידעו כמובן שמדובר במכונה ולא ביצור חי, אבל צורת התנהגותו גרמה להם להתייחס אליו כאל אדם, ולחוש כלפיו  אמפתיה ורחמים.

התחנן שלא יכבו אותו, וחלק גדול מהנבדקים נענו לתחינה, או לפחות השתהו בכיבוי. רובוט נאו | צילום מתוך מאמר המחקר
התחנן שלא יכבו אותו, וחלק גדול מהנבדקים נענו לתחינה, או לפחות השתהו בכיבוי. רובוט נאו | צילום מתוך מאמר המחקר

יורדים מהקווים

במחקר שהתפרסם בכתב העת Science Robotics, בדקו חוקרים מגרמניה ומבריטניה אם היחס שלנו לרובוטים דומה ליחס שלנו לבני אדם עד שהם מסוגלים להפעיל עלינו לחץ חברתי. לצורך כך שיחזרו החוקרים ניסוי מפורסם שעשה הפסיכולוג החברתי סלומון אש ב-1951. המשתתפים בניסוי הובלו לחדר עם נבדקים נוספים, והתבקשו לענות על שאלה פשוטה: איזה משלושת הקווים שהוצגו לפניהם שווה באורכו לקו נוסף. הקווים שונים מספיק בשביל שהתשובה תהיה ברורה, אבל בלי ידיעת הנבדקים, האנשים הנוספים שנמצאים איתם בחדר אינם נבדקים כמוהם אלא משתפים פעולה עם החוקרים. אחד אחד הם עונים על השאלה ובוחרים בתשובה שגויה בברור. מה יגיד הנבדק האמיתי היחיד, כשיגיע תורו?

בניסוי המקורי הוצגו לפני המשתתפים 18 מבחנים שבכל אחד מהם הם היו צריכים לבחור את הקו הנכון, וב-12 מתוכם משתפי הפעולה ענו תשובה שגויה. המדענים כמובן היו מעוניינים בתגובתם של הנבדקים באותם 12 מבחנים "קריטיים". התוצאה: בכשליש מהפעמים הנבדק נכנע ללחץ החברתי ובחר בתשובה השגויה והפופולרית. רק רבע מהנבדקים התמידו וענו את התשובה הנכונה בכל 12 המבחנים, למרות הדעה השונה והרווחת בחדר. התוצאות פורשו כרצון של הנבדקים להראות קונפורמיות, ולא להיות יוצאי הדופן שטוענים דבר אחר משאר האנשים בחדר.

במחקר החדש שיחזרו החוקרים את הניסוי, עם שינוי קטן: הם הוסיפו קבוצה שבה משתפי הפעולה היו כולם רובוטים מסוג נאו, אותם רובוטים שבהם השתמשו במחקר הראשון. כמו המשתתפים האחרים, כל אחד מהרובוטים ענה בתורו על השאלה ובחר באחד הקווים, כאשר כולם בוחרים באותו קו שגוי.

כאשר החוקרים בחנו קבוצה של אנשים בוגרים, אלו לא הוטעו על ידי תשובות הרובוטים ובחרו כמעט תמיד בקו הנכון. זאת למרות שכאשר משתפי הפעולה היו אנשים אחרים ולא רובוטים הנבדקים נכנעו ללחץ החברתי, ממש כמו בניסוי המקורי של אש. נראה שהם לא ראו ברובוטים יצורים כמו-אנושיים שיש להתחשב בדעתם, או אולי לא סברו שבאמת יש להם דעה משלהם.

לעומת זאת, כאשר החוקרים בדקו ילדים בני שבע עד תשע הם מצאו שהילדים כן התחשבו בתשובות של הרובוטים, ונטו יותר לבחור בתשובה השגויה שבה בחרו הרובוטים. "במקום לראות את הרובוטים כמכונה, ייתכן שהילדים רואים אותו כדמות חברתית" אמרה אנה-ליסה וולמר (Vollmer), שהובילה את המחקר. "זה יכול להסביר למה הם נכנעים ללחץ חברתי מצד הרובוטים". האם רובוטים "אנושיים" יותר, כלומר כאלו שייראו ויישמעו יותר כמו בני אדם, יצליחו להפעיל לחץ חברתי גם על אנשים בוגרים? זו אחת השאלות שהחוקרים מתכוונים לבדוק בעתיד.

אתה בטוח שזה הקו הנכון? רובוט נאו מהדגם ששימש בשחזור הניסוי המפורסם של אש | מקור: ויקיפדיה, ubahnverleih
אתה בטוח שזה הקו הנכון? רובוט נאו מהדגם ששימש בשחזור הניסוי המפורסם של אש | מקור: ויקיפדיה, ubahnverleih

בין אמת לזיוף

בהקדמה למחקר הראשון הסבירו החוקרים את ההשערה כי  אנשים מתחילים להתייחס לרובוטים ולמחשבים יותר ויותר כמו אל יצורים חברותיים, ממש כמוהם. "הסיבה שגורמת לנו להגיב באופן חברותי וטבעי למדיה היא שבמשך אלפי שנים בני אדם חיו בעולם שבו הם היו היחידים שהפגינו התנהגות חברתית עשירה" כתבו. "כך, המוח שלנו למד להגיב לאותות חברתיים בדרך מסוימת, והוא לא רגיל להבדיל בין אותות אמיתיים למזויפים".

עכשיו נכנסות לחיינו מכונות שמתנהגות באופן "כמו-אנושי", פונות אלינו בתחינה ומביעות רגשות, והאינסטינקטים שלנו, שהתפתחו בסביבה שונה לגמרי, אינם מצליחים להנחות אותנו כיצד להגיב להן. נראה שאצל ילדים הקושי גדול עוד יותר.

תגובה אמפתית ואנושית כלפי רובוט אינה בהכרח דבר רע, ויש מצבים בהם היא יכולה להיות רצויה ומועילה – כל עוד אנחנו מודעים לה. תכניות להכנסת רובוטים לבתי ספר, לבתי חולים ובכלל לסביבה האנושית יצטרכו לקחת בחשבון את נטייתנו להתייחס לרובוטים כאל בני אדם, על היתרונות והחסרונות של הנטייה הזו.

0 תגובות