היום לפני: הנשר נחת

"באנו לשלום בשם כל המין האנושי," נכתב בלוחית שהציבו האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ואדווין אלדרין על אדמת הירח. מעל השורה הזאת נכתב "כאן דרכו לראשונה בני אדם מכוכב הלכת ארץ על הירח, יולי 1969 לספירה". הצבת השלט הייתה אולי מעשה של שלום בשם האנושות כולה, אבל היא הייתה גם שריקת הסיום של מאבק חריף ועז בין הכוחות הפוליטיים שמשלו אז בכוכב הלכת ארץ, ואחד מסמליה של המלחמה הקרה.

הרעיון לטוס לירח ליווה את האדם תקופה ארוכה, ועם התפתחות הטכנולוגיה קיבל משנה תוקף והופיע גם בספרות. "מכדור הארץ לירח" של ז'ול ורן, למשל, שראה אור ב-1865, מתאר טיסה לירח בתוך פגז של תותח אדיר ממדים. אבל את הצעד האמיתי הראשון למסע אל הירח עשה נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, בנאומו המפורסם במאי 1961.

שבועות אחדים קודם לכן ספגו האמריקאים שתי תבוסות כואבות: אחת במירוץ לחלל, כשהסובייטים הקדימו אותם ושיגרו את יורי גגרין לטיסת החלל המאוישת הראשונה, ואחת בשדה הקרב, כשכוח צבאי שהאמריקאים אימנו וציידו ניסה להפיל את משטרו של פידל קסטרו בקובה, אך הובס בידי הקומוניסטים במפרץ החזירים. קנדי הבין שעל האמריקאים להתאחד סביב מטרה יוצאת דופן, והכריז בנאום מיוחד בקונגרס: "אני מאמין שהאומה צריכה להתחייב להגשמת היעד הזה לפני סוף העשור – להנחית אדם על הירח ולהשיבו בשלום לכדור הארץ".

באנו לשלום. לוחית הזיכרון על רגל רכב הנחיתה (החלק שנשאר על הירח) | צילום: NASA

אתגר הירח לא נשלף מהשרוול. גם הנשיא הקודם, אייזנהאור, בחן אפשרות כזו, אך שלל אותה. קנדי קיבל לפני הנאום הסכמה עקרונית ממומחים בתחום שהדבר אפשרי, אך נראה כי איש לא הבין עד כמה האתגר הוא עצום. סוכנות החלל האמריקאית, שהייתה אז ארגון קטן של כמה מאות עובדים ואפילו לא שלחה אדם לטיסה במסלול סביב כדור הארץ, נדרשה לתכנן, להזמין ולבצע משימת חלל מורכבת, מסוכנת ויקרה מאוד בתוך שמונה שנים וחצי בלבד. ממשל קנדי לא הסתפק בהבטחות, אלא גם הזרים מיליארדי דולרים לביצוע התכנית. נאס"א גדלה בקצב מסחרר, וחברות אמריקאיות רבות זכו במכרזים ענקיים לתכנון, לפיתוח ולייצור של חלליות, טילים, מחשבים, ציוד בקרה ועוד.

תכנית מרקורי, התכנית הראשונה לטיסות מאוישות, נדחפה לסיום מהיר, ובעקבותיה באה תכנית ג'מיני – חלליות שנועדו לבחון היבטים שונים של הטיסה לירח, כמו התפקוד של אסטרונאוטים במשימות ארוכות במיוחד והחיבור של שתי חלליות זו לזו, שהיה מרכיב חשוב של המשימה המתוכננת לירח.

זינוק ענקי לאנושות
לאחר סיומה של תכנית ג'מיני, הגיע תורן של חלליות אפולו, אלה שינחתו בסופו של דבר על הירח. התכנית נפתחה באסון כבד. באימון שגרתי לקראת משימת אפולו 1 התלקחה החללית על כן השיגור, ושלושת האסטרונאוטים וירג'יל גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי נשרפו למוות. האסון עיכב את תכנית הירח, אך לא עצר אותה, והמחיר הכבד אף העצים את תחושת המחויבות של אנשי נאס"א למטרה. תכנית אפולו חודשה בטיסות לא-מאוישות, ואחר כך בסדרת טיסות מאוישות שהייתה חזרה כללית לקראת הטיסה לירח: אפולו 7, שבחנה את החללית עצמה; אפולו 8, שהייתה החללית המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח; אפולו 9, שבחנה טיסה של רכב הנחיתה על הירח; ואפולו 10, שבחנה טיסה של רכב הנחיתה במסלול נמוך סביב הירח. חודשיים לאחר מכן הגיע תורה של המשימה הגדולה מכולן.

משימה היסטורית. צוות אפולו 11: אלדרין (מימין), קולינס וארמסטרונג | צילום: NASA

ב-16 ביולי 1969 שוגרה החללית אפולו 11 על גבי טיל סאטורן 5. שלושת האסטרונאוטים ארמסטרונג, אלדרין ומייקל קולינס ביצעו בהצלחה את התמרון המורכב לשליפת רכב הנחיתה מתוך הטיל וחיבורו לתא הפיקוד, והטיסה לירח עברה בלי תקלות. ב-19 ביולי נכנסה החללית למסלול סביב הירח, ולמחרת נפרד רכב הנחיתה כמתוכנן מתא הפיקוד, שבו נשאר קולינס. במהלך ההנמכה אל פני הירח התגלתה תקלה במחשב הנחיתה, בגלל עומס-יתר של נתונים. המחשב הקורס לא הצליח למצוא אתר נחיתה, הדלק הלך ואזל ובחדר הבקרה ביוסטון שקלו לבטל את הנחיתה. ארמסטרונג, מפקד החללית, לקח את העניינים לידיו, עבר למצב של שליטה ידנית, הסיט את רכב הנחיתה משדה הסלעים שעמד לנחות בו והנחית אותו בשלום ב"ים השלווה" עם טיפות הדלק האחרונות.

לאחר שניות ארוכות של חרדה, נשמעה בחדר הבקרה ביוסטון ההודעה שכולם ציפו לה: "יוסטון, כאן בסיס השלווה. הנשר נחת". לאחר השלמת השלב המסוכן והמאתגר מכולם, הנחיתה עצמה, המשך המשימה היה כמעט שגרתי בעבור אנשי הצוות וחדר הבקרה, אף שהוא כלל את הרגע שנחרת בתולדות האנושות. כשש שעות לאחר הנחיתה, בשעה 22:56 (שעון החוף המזרחי בארצות הברית), פתח ארמסטרונג את דלת רכב הנחיתה, ירד בסולם הקצר והניח בפעם הראשונה רגל אדם על גרם שמיים אחר. מיליוני בני אדם צפו בשידור הטלוויזיה ההיסטורי ושמעו את המשפט המפורסם של ארמסטרונג "זה צעד קטן לאדם, זינוק ענקי לאנושות".

זמן קצר לאחר מכן יצא גם אלדרין מהחללית. השניים הציבו על הירח את דגל ארצות הברית ואת לוחית הזיכרון, פרשו ציוד לניסויים מדעיים, אספו דגימות של אבנים ואדמת ירח, תיעדו הליכה על פני הירח, וגם הספיקו לשוחח בטלפון עם הנשיא ניקסון. לאחר כשעתיים וחצי שבו לרכב הנחיתה, וכעבור כמה שעות מנוחה והתארגנות המריא הרכב וחבר כמתוכנן לתא הפיקוד שהמתין להם בגובה של כ-200 ק"מ. ארמסטרונג ואלדרין עברו לתא הפיקוד עם המזכרות שהביאו מהירח, רכב הנחיתה שוחרר והתרסק כמתוכנן, והאסטרונאוטים עשו דרכם הביתה.

ב-24 ביולי צנחה החללית כמתוכנן אל מי האוקיינוס השקט, כמה מאות קילומטרים מחופי הוואי. האסטרונאוטים נאספו במהירות אל נושאת המטוסים הורנט, שם הושמו בתא הסגר מיוחד למשך שלושה שבועות, מחשש שהביאו עמם מחלות מסתוריות מהירח. במהלך ההסגר זכו לביקור מיוחד של הנשיא ניקסון על סיפון האנייה.

ב-10 באוגוסט שוחררו השלושה מההסגר, ובימים הקרובים השתתפו בתהלוכות, במצעדים, בחגיגות ניצחון ובאירועים אחרים ברחבי ארצות הברית. באופן מפתיע, שלושתם לא טסו עוד לחלל, ופרשו מנאס"א כעבור כמה שנים, אם כי נשארו מעורבים בתכנית החלל האמריקאית וכמובן מזוהים עמה.

הנשיא ניקסון מברך את שלושת האסטרונאוטים בתא ההסגר על סיפון נושאת המטוסים הורנט | צילום: NASA

מחיר ההצלחה
ההצלחה הכבירה בהנחתת אדם על הירח הייתה ניצחון אדיר לאמריקאים על פני תכנית החלל הסובייטית, אבל היא חרגה הרבה מעבר למשמעות הזאת. בצל העמקת ההסתבכות בווייטנאם והמלחמה הקרה, נתפס הניצחון האמריקאי במירוץ לירח כניצחון של הקפיטליזם על הקומוניזם, הוכחה לעליונות הטכנולוגית של ארצות הברית ובמשתמע גם לכוחה הצבאי, ואפילו ניצחון של הרוח האמריקאית.

למרבה האירוניה, ההצלחה הזאת סימנה גם את תחילת הסוף של תכנית אפולו. ההשקעה העצומה במירוץ לירח הייתה משקולת כלכלית כבדה על המשק האמריקאי, ומרגע שהושג הניצחון, רבים לא ראו עוד צורך בהמשך התכנית. תקציב נאס"א קוצץ, והסוכנות נאלצה לבטל את שלוש המשימות האחרונות שתוכננו בתכנית אפולו (18, 19, 20). אחרי התאונה המפורסמת של אפולו 13, ששבה בשלום לכדור הארץ אבל בלי לנחות על הירח, נחתו בסופו של דבר שש חלליות מאוישות על הירח, ו-12 אסטרונאוטים דרכו עליו. מאז הנחיתה של אפולו 17 בדצמבר 1972 לא דרך אדם על שום גרם שמיים, ואפילו לא יצא מהמסלול הקרוב סביב כדור הארץ.

במבט לאחור, כמעט חמישה עשורים לאחר הנחיתה הראשונה, קל להבחין בחשיבות העצומה של תכנית אפולו. ההשקעה האדירה בפיתוח הזניקה קדימה טכנולוגיות שונות שפותחו במיוחד לתכניות, ואשר משמשות עד היום: חומרים מרוכבים, טכנולוגיות טילים, מכשור ביו-רפואי, חיישנים ועוד. גם תחום המחשוב זינק קדימה בעקבות השקעת נאס"א. דווקא הערך המדעי של משימות אפולו היה מוגבל יחסית, אף שמחקרים הנמשכים עד היום על הדגימות והנתונים שאספו האסטרונאוטים ומכשיריהם הרחיבו מאוד את ידיעותינו על הירח עצמו ועל מערכת השמש בכלל. נראה שהמסקנה העיקרית היא ששום משימה אינה גדולה מדי אם מקצים לה את המשאבים המתאימים, ומצד אחר – שהשקעה כזו היא כנראה גדולה מדי למדינה אחת, ואם האנושות תחליט לכבוש עוד יעדים בחלל, לא יהיה מנוס משיתוף פעולה.

הערה אורניתולוגית ולשונית: כינויו של רכב הנחיתה על הירח היה Eagle, על שם ה-Bald Eagle, עיטם לבן ראש המכונה גם עיט קירח, הציפור הלאומית של ארצות הברית המופיעה בסמלים רבים שלה. בתרגומים ישנים לעברית הוא כונה בטעות הנשר הקירח, וכך דבק הכינוי השגוי גם ברכב הנחיתה על הירח. אולם הביטוי בעברית "הנשר נחת" הפך כה מזוהה עם הנחיתה על הירח ועם הצלחה של מבצעים מורכבים אחרים, עד שהחלטנו להשאיר אותו גם כאן. מעניין לציין כי הבלבול בין נשר (vulture) לעיט (eagle) אינו חדש, ואפילו התנ"כ מחליף ביניהם (תודה לשלומית עוזיאל ולד"ר אורי פלביץ').