134 שנים להולדתו של רוברט גודרד, אבי מדע הטילים, שהעולם לא לקח ברצינות בחייו

ב-1929 פרסם עיתון במסצ׳וסטס את הכותרת הלעגנית ״טיל לירח מחמיץ את היעד ב-238,799.5 מייל״. בכתבה הוגחכו עבודתו ומחקריו של רוברט הצ׳ינגס גודרד (Goddard) שעסקו באפשרות לשגר טילים אל מחוץ לאטמוספרת כדור הארץ. גודרד, מדען טילים אמריקאי, לא זכה להכרה על עבודתו בחייו, נאבק להשיג מימון למחקריו, ולמרות ביקורת בלתי פוסקת ובריאות לקויה המשיך לפתח את התיאוריה שעומדת בבסיס מדע הטילים כפי שאנו מכירים אותו כיום.

גודרד נולד ב-5 באוקטובר 1882 בעיירה ווסטר במסצ'וסטס שבארצות הברית. מגיל צעיר הוא ניחן בחוש טכני: הוא נהג לצפות בציפורים עפות ונהנה לצפות בשמיים בטלסקופ של אביו, ערך ניסויים ביתיים ואף כמעט פוצץ את בית הוריו במהלכם. אביו עודד אותו להתעניין במדע וקנה לו טלסקופ, מיקרוסקופ ומינוי לכתב העת Scientific American.

עוד בנעוריו נמשך גודרד במיוחד לתעופה, בתחילה דרך עפיפונים ואז בבלונים. כבר אז הקפיד לתעד היטב את עבודתו, מיומנות שתשרת אותו בהמשך הקריירה שלו. מגיל צעיר החלל ריתק אותו, ולאחר שקרא את "מלחמת העולמות" של סופר המדע הבדיוני של ה"ג ולס,  עניינו בחלל גדל לאין שיעור.

בגיל 17 אירעה אחת החוויות המכוננות בחייו. כך הוא תיאר אותה ביומנו: "טיפסתי על עץ דובדבן גבוה בחלק האחורי של האסם... וכשהבטתי אל השדות במזרח דמיינתי כמה נפלא יהיה לייצר מתקן שיאפשר להגיע למאדים, ואיך ייראה הכל בקנה מידה קטן, אם המתקן ימריא מהאחו שלמרגלותיי". מאז הוא חגג כל שנה את יום ההולדת של השראתו הגדולה.

הצעדים הראשונים

גודרד היה נער צנום וחולני, ובשל מצבו הבריאותי הרבה להיעדר מבית הספר. אחרי סיום לימודיו התיכוניים, החל ללמוד במכון הפוליטכני של ווסטר. בשנתו השלישית ללימודים פרסם מאמר על ייצוב מטוסים אוטומטי בכתב העת של ילדותו, Scientific American . ארבע שנים לאחר מכן השלים תואר ראשון בפיזיקה, והמשיך לתואר שני באוניברסיטת קלרק.

כבר במהלך התואר השני שלו כתב גודרד על האפשרות לייצר טילים מבוססי דלק נוזלי, בניגוד לדלק המוצק שבו השתמשו אז, ושיער שכך יוכלו להכפיל את יעילותם. ב-1910 המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון, אך כעבור שלוש שנים חלה בשחפת ונאלץ לקטוע את לימודיו. הוא שב לעיר הולדתו כדי לנוח ולהחלים. כשהשתפר מצבו הבריאותי, הוא הרשה לעצמו לבלות שעה ביום בעבודה על כתביו מפרינסטון. בתקופה הזו הוא תיעד את ממצאיו ורעיונותיו והחל להגיש עליהם בקשות לפטנטים.

מתיאוריה ליישום

ב-1914 החל לעבוד כעמית מחקר במשרה חלקית באוניברסיטת קלרק, שם קידם את מחקרו בנושא טילים. ב-1915 הוא הראה שטילים מבוססי דלק מוצק הופכים רק שני אחוז מהדלק לדחף ופיתח שיטה ששיפרה את יעילות הטילים ל-63 אחוז. הניסויים פורצי הדרך שלו והתוו את הדרך לפיתוחם של טילים שיהיה אפשר לשגר לחלל.

בינתיים עלויות הניסויים שערך התחילו להעיק על כיסו של גודרד, והוא חיפש מימון לעבודתו. מוסד הסמית'סוניאן נענה לבקשתו והעניק לו 5000 דולר. יחד עם תקציב נוסף מהאוניברסיטה הוא היה מסוגל להמשיך בניסוייו.

ב-1917, כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, גודרד הציע לצבא ולצי האמריקאיים את עזרתו, אך הם לא התעניינו בטילים. גורמים פרטיים בתעשיית הנשק דווקא הציעו לו שיתופי פעולה, אך הוא חשש שינכסו לעצמם את עבודתו וסירב. בסופו של דבר הוא עבד דווקא עם חיל הקשר של צבא ארצות הברית.

גודרד פיתח עבור הצבא מתקן מבוסס צינור ששיגר טילים כנשק עבור חיל הרגלים. המשגר הזה היה הבסיס לפיתוח מטול הרקטות נגד טנקים "בזוקה" כעבור שנים רבות. אחרי המלחמה המשיך גודרד לייעץ לממשלת ארצות הברית עד 1923, ובמקביל חזר לפתח טילים מבוססי דלק וחמצן נוזליים.


חייל בודד. גודרד מסיע את אחד הטילים שלו לאתר השיגור, ככל הנראה ב-1930 | צילום: Science Photo Library

מול הביקורת

ב-1919 החלו הממונים עליו ללחוץ על גודרד לפרסם את עבודתו, למרות טענתו שקביעותיו עדיין אינן מבוססות מספיק. בסוף אותה שנה פרסם הסמית'סוניאן את עבודתו של גודרד תחת הכותרת "שיטה להגיע לגבהים קיצוניים". בדו"ח תיאר גודרד תיאוריות מתמטיות של תעופת טילים והציג את ניסוייו בטילים מבוססי דלק מוצק, ואת הפוטנציאל של תעופה אל האטמוספירה של כדור הארץ ומעבר לה. המאמר עורר ביקורת רבה בעיתונות, שהציגה את רעיונותיו לשגר טיל אל מעבר לאטמוספירה כמוגזמים ומגוחכים, וייחסו לו כוונות ואמירות שכלל לא הזכיר במאמרו. הניו יורק טיימס הגדיל לעשות, ואף טען בכתבה שגודרד פירש באופן מוטעה את חוקי ניוטון שעליהם התבסס במשוואותיו, ושהוא כשל בהבנת פיזיקה תיכונית.

הלעג המשיך גם ב-1924, כשגודרד פרסם מאמר תחת הכותרת "כיצד טיל המהירות שלי יוכל להניע את עצמו ברִיק", שבו תיאר את הפיזיקה שמאחורי תנועה בוואקום ואת הניסויים שבאמצעותם אישש את התיאוריות שלו. ושוב, למרות כל מאמציו, הוא לא הובן וזכה לקיתונות של בוז ולעג, גם מהעולם המדעי וגם מהתקשורת. כתוצאה מכך הוא עבד בשנים הבאות בעיקר לבדו, לא זכה עוד למקורות מימון ממשלתיים, והפך יותר ויותר חשדן.

בינתיים נשא גודרד לאישה את אסתר קיסק, שעבדה כמזכירה במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת קלרק. בחייהם המשותפים היא התלוותה אליו לשיגורים, צילמה את עבודתו וסייעה לו בניסוייו, בכתיבה, ובהנהלת חשבונות.

ב-1926 הוא שיגר בהצלחה את הרקטה הראשונה המבוססת על דלק הנוזלי. תיאור המאורע ביומנו היה צנוע ותמציתי, חסר פרופורציות לגודל ההישג: "בדקתי את הרקטה ב-14:30. היא התרוממה לגובה 12.5 מטרים ונחתה במרחק 56 מטרים תוך 2.5 שניות, לאחר שחציה התחתון והנחיר נשרפו. לקחתי את השיירים למעבדה". הפארק במסצ׳וסטס שממנו שוגרה הרקטה קרוי היום על שמו, "אתר שיגור הרקטה של גודרד".

ב-1929, לאחר שיגור מוצלח נוסף, שוב עלה גודרד לכותרות, וכך שמע על עבודתו הטייס הנודע צ'רלס לינדברג, שרק שנתיים קודם לכן היה הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ישירה. פגישתם הולידה שיתוף פעולה שיימשך עד סוף חייו של גודרד. לינדברג ניצל את פרסומו כדי לגייס מקורות מימון להמשך מחקריו של גודרד. לאחר סירובים רבים, הוא אכן הצליח לקבל מאה אלף דולר ממשפחת גוגנהיים האמידה.

גודרד עבר לרוזוול בניו מקסיקו, ושם התרכז בפיתוח טילים ובנה את הטיל L-13 שהצליח להמריא לגובה של 2.7 קילומטר. באותו עשור הוא פיתח את עקרונות הטילים כפי שאנו מכירים אותם היום: הוא החל להתנסות בשילוב גירוסקופ בטילים, שנתן מידע על זווית הטיל ביחס לקרקע והיה חלק חשוב ממערכת ההנחיה. הוא גם בנה את הטיל הראשון שהורכב מתאי בעירה מרובים, שמטרתם הייתה להגדיל דחף מבלי להגדיל את הגודל של כל תא.

למרות שפיתוחיו של גודרד באותה העת כיסו את כל ההיבטים המעשיים של תעופת ושיגור טילים, מחקריו על האטמוספירה והחלל לא קיבלו תמיכה או מימון. הצבא האמריקני כשל בהבנת היכולת הטמונה ביישומים הצבאיים של טילים. ההתעלמות הגיעה גם מאנשי המקצוע, וכשגודרד ניסה לגייס לצוות שלו מהנדס מהמכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (MIT), איש לא היה מעוניין להצטרף אליו.

מי שהיטיבו לזהות את הפוטנציאל בעבודתו של גודרד היו דווקא הגרמנים: פיתוחיו נלמדו בקפדנות, והוא זכה להתעניינות רבה ממדענים גרמנים בנוגע לפיתוח טילים. הם פנו אליו רבות בבקשת עצה ותחילה הוא סייע להם. אך כשהחלו רוחות המלחמה לנשב מכיוונה של גרמניה, סירב גודרד לשתף עמם פעולה.

במהלך שנות ה-30, עקבו מרגלים מטעם גרמניה וגם מטעם ברית המועצות אחר התקדמותו ותגליותיו של גודרד. לעיתים הם הצליחו לגנוב מכתבים ששלח ובהם פירוט של ניסוייו.

הוא ניסה להתריע באזני גורמים בארה"ב על העניין הגובר של הגרמנים בפיתוח טילים, אך לא לקחו את אזהרותיו ברצינות.

טילים פורצי דרך. גודרד (משמאל) וצוותו במעבדת הפיתוח בניו מקסיקו | צילום: Science Photo Library

ושוב, רוחות מלחמה

ב-1940, ערב כניסתה של ארה״ב למלחמת העולם השנייה, פנו לינדברג, משפחת גוגנהיים, מוסד הסמית׳סוניאן וגודרד עצמו לצבא ולצי האמריקאים והציעו את שירותיהם. בתחילה לא היה שום עניין בעבודתו. לאחר שנתיים תיווך קצין צי אמריקאי בין הצי לגודרד, וארגן שהוא יעבוד על פיתוח טילים שיסייעו להמראה של מטוסים שנשאו מטען כבד.

על גודרד היה לעבור לתחנת ניסויי ההנדסה באנאפוליס שבמרילנד, אך אשתו חששה שמזג האוויר שם לא ייטיב עם בריאותו. למרות זאת בני הזוג נסעו צפונה וגודרד פיתח בהצלחה מרובה את המתקן שהצי הזמין, וביצועיו אף חרגו מהדרישות המקוריות. העיצוב היה חיוני לפיתוחו של מנוע הדחף של מטוס המחקר X-2 סטארבאסטר, שטס לראשונה ב-1955.

ב-1945 התבקש גודרד לבחון טיל V-2 שהצבא האמריקאי תפס טרם שיגורו. ה- V-2 היה הטיל הבליסטי הראשון בעולם, וגרמניה השתמשה בו תדיר נגד בריטניה ובלגיה במהלך מלחמת העולם השנייה. גודרד היה משוכנע שהגרמנים גנבו את עבודתו: למרות הבדלים קלים בעיצוב, העקרונות בבסיסו של הטיל היו זהים לעבודתו של גודרד מלפני עשור. ורנר פון בראון (Von Braun), המדען שהוביל את חזית פיתוח הטילים של גרמניה במלחמת העולם השנייה, אמר שנים לאחר מכן שעבודתו של גודרד סללה את הדרך לבנייתם של טילים מודרניים, ושניסוייו עם דלק נוזלי חסכו לגרמניה שנים רבות של עבודה, כך שיכלו להתרכז בשכלול טכני של ה-V-2.

לעבודתו של גודרד היה כנראה גם חלק בהבאת מלחמת העולם השנייה לסופה. כשנעלם לעבוד במרילנד עם הצי האמריקאי, חששו הגרמנים שהוא מתקדם בפיתוחם של טילים מבוססי דלק נוזלי ושכנעו את היטלר להקצות משאבים אדירים לפיתוח הטילים שלהם, כדי לשמור על היתרון האיכותי.  אם המשאבים הללו היו מופנים לפיתוחים אחרים, אפשר שהמלחמה הייתה מתארכת עוד.  

כפי שחששה אשתו, עם המעבר למרילנד אכן החלה בריאותו של גודרד להידרדר, וב-1945 אובחן אצלו סרטן הגרון. הוא המשיך לעבוד עד מותו באוגוסט של אותה השנה ונקבר בעיר הולדתו, ווסטר.

המורשת

על שמו של גודרד רשומים 214 פטנטים, מהם 131 שהתקבלו אחרי מותו כשאשתו הגישה בקשות עבורם. הוא השפיע על דמויות רבות שקידמו את תוכנית החלל בארצות הברית, ביניהן הטייס ג'ימי דוליטל והאסטרונאוט באז אולדרין. ב-1959 קיבל בדיעבד את מדליית הזהב של הקונגרס וכעבור שנה ניתנה לו מדליית הזהב על שם לנגלי מהסמית'סוניאן על תרומתו לאווירונאוטיקה. מרכז טיסה במתקני נאס"א במרילנד קרוי על שמו, וגם מכתש בירח. ב-1965 נפתח בית ספר תיכון על שמו ברוזוול.

ב-1969, 24 שנים לאחר מותו של גודרד, ויום לאחר שיגורה של אפולו 11, החללית המאוישת הראשונה שנחתה על הירח, פרסם ה"ניו יורק טיימס" תיקון לכתבה שהשמיצה את גודרד כמעט יובל שנים קודם לכן. בפסקה השלישית והאחרונה נכתב: "חקירה נוספת וניסויים הביאו לאישוש ממצאיו של אייזק ניוטון במאה ה-17, וכעת בוסס שטילים יכולים לתפקד ברִיק ובאטמוספירה. הטיימס מתנצל על הטעות".


התנצלות מאוחרת (מדי). התיקון שפרסם ה"טיימס" רבע מאה אחרי מותו של גודרד

 

0 תגובות