47 שנים לאסון החללית סויוז-11 שגבה את חייהם של שלושה טייסי חלל בדרכם חזרה ממשימה היסטורית בתחנת החלל הראשונה

בשנות ה-60, ממש בראשית עידן האדם בחלל, החלה ברית המועצות לתכנן תחנת חלל צבאית. התחנה "אלמז" (Almaz או Алмаз, "יהלום" ברוסית) נועדה לשמש מעין לוויין תצפית מאויש לצילום ואיסוף מודיעין ביטחוני, ונוסף על הציוד האופטי הרב היא צוידה גם במקלע רימונים להשמדת חלליות עוינות שינסו להתקרב אליה.

תכנית אלמז התקדמה בעצלתיים, בין השאר משום שהסובייטים השקיעו מאמץ ומשאבים בפיתוח תכניות של טיסות מאוישות לירח, אף שהצהירו פומבית כי אינם עושים זאת. בעקבות ההצלחה האמריקאית בטיסה מאוישת סביב הירח ולאחר מכן בנחיתה מאוישת עליו, החליטו הרוסים לוותר על תכניות הירח, שממילא סבלו מתקלות וקשיים טכניים, ולהתמקד בפיתוח תחנת חלל – כלומר חללית גדולה שתשהה באופן קבוע במסלול סביב כדור הארץ, וצוותים של קוסמונאוטים יגיעו אליה בחללית, ישהו ויעבדו בה תקופה מסוימת, ואז יחזרו לכדור הארץ כמו שבאו, וצוות אחר יוכל להגיע לתחנה.

כדי לחסוך זמן ולייעל את התהליך, נבנתה התחנה הראשונה, סליוט-1 (Salyut  או Салют, ברוסית "זיקוקים" וגם "הצדעה") על בסיס תחנת אלמז, שטרם שוגרה לחלל. לכן בניית התחנה הייתה מהירה יחסית, ונמשכה מעט יותר משנה. התחנה הייתה גדולה יותר מכל מה ששיגרה ברית המועצות לחלל עד כה: אורכו של המבנה דמוי הצינור היה כ-20 מטרים, וקוטרו המרבי כארבעה מטרים. התחנה נשאה ציוד מדעי רב, ואספקת מזון, מים וחמצן לשהות ממושכת של שלושה אנשי צוות.

לא רצו לדחות את המשימה. החללית סויוז 11 על כן השיגור, יוני 1971 | מקור: Science photo Library
לא רצו לדחות את המשימה. החללית סויוז 11 על כן השיגור, יוני 1971 | מקור: Science photo Library

דלתיים סגורות

השיגור של תחנת החלל הראשונה תוכנן ל-12 באפריל 1971, יום השנה העשירי לטיסה הראשונה של אדם לחלל. ואולם, בשל תקלות טכניות נדחה השיגור, ובסופו של דבר התבצע כהלכה שבוע אחרי המועד המתוכנן. התחנה הכבדה – כ-18.5 טונות – הוצבה במסלולה, כ-200 קילומטרים מעל פני כדור הארץ, והמתינה לצוות הראשון שיגיע אליה.

שלושה ימים אחרי שיגור התחנה שוגרה מבסיס החלל הסובייטי בקזחסטן משימת סויוז-10, ובה צוות של שלושה קוסמונאוטים שהיה אמור לשהות בתחנה כחודש ימים, ולבצע ניסויים ומחקרים רבים. אך במהלך העגינה של החללית בתחנת החלל החלו הבעיות.

החללית אמנם הצליחה להתחבר לתחנה, אך הקוסמונאוטים לא הצליחו לפתוח את הדלת שתאפשר להם לעבור פנימה. נראה כי מחשב החללית סיפק קריאה שגויה בנוגע למצב העגינה, ומנע את פתיחת הדלת. אנשי הצוות המאוכזבים נאלצו להתנתק מהתחנה, אך גילו שגם זה לא מסתדר, והחללית תקועה במקומה. רק כעבור יותר מחמש שעות הצליח מרכז הבקרה לגבש פתרון, והורה לצוות החללית לנתק את אחד המעגלים החשמליים. החללית שוחררה ועשתה דרכה להנחיתה בברית המועצות, אחרי פחות משתי יממות בחלל.

התלאות של סויוז-10 לא הסתיימו בעגינה הכושלת. במהלך החזרה לאטמוספרה חדרו אדים רעילים למערכת האוויר של החללית, ושלושת הקוסמונאוטים חשו ברע. אחד מהם, מהנדס הטיסה ניקולאי רוקבישניקוב (Rukavishnikov), אף איבד את ההכרה. למרות התקלה הקשה, מערכת הנחיתה האוטומטית פעלה היטב. החללית נחתה בשלום בערבות קזחסטן, ועד מהרה הועברו הקוסמונאוטים במסוק לבית חולים. כולם יצאו מן העניין בשלום.

התרעה קצרה

צוות מומחים בחן את תקלת העגינה, והגיע למסקנה שהבעיה הייתה בחללית הסויוז, לא בתחנת החלל. הקביעה הזו סללה את הדרך להתכונן לשיגור הצוות הבא, במקביל לעבודה על תיקון מנגנון העגינה. שלושת הקוסמונאוטים של סויוז-11, אלכסיי לאונוב (Leonov), ולרי קובסוב (Kubasov) ופיוטר קולודין (Kolodin) התאמנו במרץ לקראת השיגור שלהם לתחנת החלל, שנקבע לתחילת יוני, כחודש וחצי בלבד לאחר הניסיון הלא מוצלח של סויוז-10.

ארבעה ימים לפני השיגור המתוכנן עברו הקוסמונאוטים בדיקות רפואיות שגרתיות, אך בצילום החזה של קובסוב התגלה כתם מדאיג בריאה. הרופאים חששו כי ייתכן שהוא נדבק בשחפת. תחילה תכננו להחליף רק אותו, אך עד מהרה החליטו ראשי תכנית החלל הרוסית להיצמד לפרוטוקול הקובע שיש להחליף את כל הצוות, בשל חשש שהאחרים נדבקו גם הם.

צוות הגיבוי של המשימה היה אמור לטוס כחודש מאוחר יותר בסויוז-12, ולהחליף את אנשי סויוז-11 בתחנת החלל. כעת הוזנק הצוות הזה למשימת סויוז-11 בהתרעה קצרה מאוד. זה היה צוות חסר ניסיון יחסית, והתאמן יחד רק ארבעה חודשים, כצוות גיבוי. המפקד, גיאורגי דוברובולסקי (Dobrovolsky) ומהנדס הניסויים ויקטור פטסאייב (Patsayev) עדיין לא טסו לחלל. רק מהנדס הטיסה, ולדיסלב וולקוב (Volkov) הספיק לטוס קודם במשימת סויוז-7. לאיש מהם לא היה ניסיון קודם בעגינה או חיבור של חלליות בחלל, והם היו תלויים לחלוטין במערכת העגינה הממוחשבת שלא פעלה כשורה בניסיון הקודם.

במהלך ההכנות המוקדמות למשימה עלתה האפשרות שלפני העגינה ירחף אחד הקוסמונאוטים מחוץ לחללית, מה שמכונה "הליכת חלל", ויבחן את תקינותה של מערכת החיבור של סליוט. הרעיון הזה נפסל בסופו של דבר, גם בגלל שחלליות סויוז היו קטנות וצפופות מכדי לאפשר לקוסמונאוט ללבוש את החליפה בחלל, והיה צריך לצמצם את הצוות לשניים בלבד, אבל בעיקר משום שלתכנית החלל הרוסית לא היו די חליפות זמינות המתאימות לריחוף בחלל, וייצורן של חליפות כאלה לאנשי סויוז-11 היה דוחה את המשימה בכמה חודשים. כמו ברוב משימות החלל של ברית המועצות, הקוסמונאוטים לא לבשו חליפת חלל המאפשרת הישרדות במקרה של אובדן לחץ האוויר בחללית.

בלי חליפות לחץ. דוברובולסקי (משמאל), פטסאייב (שוכב) ו-וולקוב באימונים | צילום: Science Photo Library
בלי חליפות לחץ. דוברובולסקי (משמאל), פטסאייב (שוכב) ו-וולקוב באימונים | צילום: Science Photo Library

שיאים בחלל

למרות תנאי הפתיחה הגרועים, השיגור ב-6 ביוני 1971 עבר בהצלחה, ולמחרת התקרבה החללית לתחנת סליוט. הקוסמונאוטים הפעילו את מערכת המחשב, ותהליך ההתקרבות, החיבור והעגינה עבר בלי דופי. אנשי הצוות פתחו בקלות את הדלת, וריחפו אל תוך תחנת החלל שתהיה ביתם ל-22 הימים הקרובים.

סליוט הייתה תחנת חלל מרווחת ונוחה בהרבה מכל מה שהכירו אסטרונאוטים או קוסמונאוטים עד כה. מרחב המחיה והעבודה של שלושת הקוסמונאוטים היה כ-100 מטרים מעוקבים (בהשוואה לששה מטרים מעוקבים בחללית אפולו המרווחות, והרבה פחות מכך בחלליות סויוז), והתחנה הציעה פינוקים כמו עמדות עבודה המצוידות בכסאות נוחים, חלונות רבים לצפייה בנופים המרהיבים של כדור הארץ והחלל, ואפילו מכשיר טלוויזיה ומצלמות.

במשך יותר משלושה שבועות עשו הקוסמונאוטים ניסויים מדעיים רבים. בין השאר הם היו הראשונים שצפו בטלסקופ מחוץ לאטמוספרה ואספו מידע חדש על כוכבים, צילמו את כדור הארץ למחקרים גיאוגרפיים ואקלימיים, עשו מדידות רבות של נתונים אטמוספריים, ובעיקר בדקו על עצמם כיצד משתנה התפקוד של בני אדם במהלך תקופה ממושכת בתנאי חוסר כבידה. הצוות של סויוז-11 שבר את שיא השהייה הרצופה בחלל, אם כי השיא שלהם החזיק מעמד רק כשנתיים ונשבר בתחנת החלל האמריקאית סקיילאב.

הפעילות בתחנת החלל לא עברה בלי תקלות. אחד המכשירים היקרים והמשוכללים בתחנה היה טלסקופ גדול לתצפית על השמש, אבל הקוסמונאוטים לא יכלו להשתמש בו משום שהמכסה שלו לא התנתק כמתוכנן. אחרי שבוע וחצי בתחנה הרגישו הקוסמונאוטים בריח חריף של עשן. שריפה בתחנת חלל היא אחת הסכנות הגדולות, ובמרכז הבקרה כבר החלו לשקול פינוי של הקוסמונאוטים, אבל הם בינתיים הצליחו לאתר את מקור האש במכשיר חשמלי שהתחמם, לנתק אותו ולהשתלט על הבעירה בזמן. כעבור יומיים היה הקוסמונאוט פטסאייב לאדם הראשון בהיסטוריה שחוגג את יום הולדתו במסלול סביב כדור הארץ. למרבה הצער, יום הולדתו ה-38 היה גם האחרון.

בלי אוויר

ב-29 ביוני סיימו הקוסמונאוטים את משימתם בתחנת החלל. הם נכנסו לחללית הסויוז, ואחרי קשיים באיטום דלת התחנה הצליחו לבסוף לסגור אותה כראוי. ב-21:25 לפי שעון מוסקבה התנתקה החללית מתחנת החלל סליוט, ושלושת אנשי הצוות החלו בדרכם בחזרה לכדור הארץ. אחרי שלוש הקפות שלוות, ב-1:35 לפנות בוקר הופעל המנוע המכוון את החללית לזווית הכניסה הנכונה לאטמוספרה, ותא הנחיתה התנתק מתא השירות. תהליך הנחיתה של חלליות סויוז היה אוטומטי לגמרי. היא חלפה מעל מערב אירופה והים השחור, וב-1:54 נכנסה למרחב האווירי הסובייטי. המצנחים נפתחו בזמן והחללית עשתה דרכה לאתר הנחיתה במרכז קזחסטן. אבל משהו השתבש. במהלך הכניסה לאטמוספרה מתנתק הקשר עם חלליות לדקות אחדות, בזמן שהן מתלהטות עקב החיכוך עם האוויר ומוקפות בפלזמה (גז לוהט). אבל גם כשהחללית התקרבה לנחיתה לא הצליח מרכז הבקרה לחדש את הקשר עמה. כולם קיוו שמדובר רק בתקלת קשר.

המערכת האוטומטית פעלה באופן מושלם, והחללית נחתה ברכות ביעדה. מסוקי החילוץ זיהו אותה עוד בטרם נגעה בקרקע, ועד מהרה נחתו לידה. כשפתחו אותה כדי לחלץ את הקוסמונאוטים, מצאו אותם רתומים למושביהם ללא רוח חיים.

חקירת האסון העלתה כי זמן קצר לפי הכניסה לאטמוספרה ירד בחדות לחץ האוויר בתא החללית. הסיבה הייתה כנראה תקלה באחד משני שסתומי השוואת לחצים, שנועדו להיפתח רק בגובה ארבעה קילומטרים. נראה כי ניתוק שני חלקי החללית גרם לטלטלה שפתחה את השסתום בגובה 168 קילומטרים. כל האוויר דלף ככל הנראה תוך פחות משתי דקות, אך לרשות הקוסמונאוטים עמד זמן קצר הרבה יותר לנסות לפתור את הבעיה: כנראה חלפו רק כ-15 שניות מרגע שהרגישו בדליפה ועד שאיבדו את הכרתם. נראה שלפחות שניים מהם ניסו להשתחרר מרתמות הבטיחות כדי לעצור את הדליפה, אך גם לו היו מצליחים לקום, ספק רב אם היו מצליחים תוך שניות אחדות גם לאתר את מקור הדליפה וגם לסגור אותו ידנית. בניסוי שעשה אחד הקוסמונאוטים לאחר האסון נדרשו לו 52 שניות כדי לסגור ידנית את השסתום הזה, בתנאים אופטימליים.

גיבורי ברית המועצות. הלוויית הקוסמונאוטים שנספו בחללית סויוז-11 | מקור: Sovphoto
גיבורי ברית המועצות. הלוויית הקוסמונאוטים שנספו בחללית סויוז-11 | מקור: Sovphoto

לובשים חליפות

מותם של הקוסמונאוטים הכה בתדהמה את ברית המועצות. גם בגלל הכישלון הצורב של תכנית החלל שלה, אבל גם משום שקטעי טלוויזיה של הקוסמונאוטים שידרו כמעט בכל ערב מתחנת החלל, והפכו דמויות מוכרות בכל בית רוסי. למחרת האסון הוצבו ארונותיהם הפתוחים סמוך למפקדת הצבא האדום במוסקבה, כשעל חליפות המדים שלהם התנוסס עיטור "גיבור ברית המועצות" שקיבלו לאחר מותם. אפילו מנהיג ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, היה בין החולקים כבוד אחרון לשלושת הנספים. הגופות נשרפו ואפרם נטמן בחומת הקרמלין, המקום השמור ליחידי סגולה בתולדות ברית המועצות.

דוברובוסלקי, וולקוב ופטסאייב נכנסו להיסטוריה כשלושת בני האדם היחידים עד היום שנספו בחלל עצמו. 15 בני אדם נוספים נספו בטיסות חלל: הקוסמונאוט ולדימיר קומרוב וצוות מעבורת החלל קולומביה נהרגו במהלך חזרתם לאטמוספרה וצוות המעבורת צ'לנג'ר נספה במהלך השיגור. למרבה האירוניה, דווקא האפשרות שנשקלה לפני הטיסה שלהם, לצייד אותם בחליפות חלל, הייתה יכולה למנוע את האסון ולהציל את חייהם. בעקבות התאונה אכן שינתה ברית המועצות את הנהלים, והקוסמונאוטים צוידו בחליפות לחץ וחויבו ללבוש אותן בכל השלבים הקריטיים של משימות חלל.

תחנת החלל סליוט לא אוישה עוד. היא הנמיכה את מסלול טיסתה באופן מבוקר, וב-11 באוקטובר 1971 התרסקה באופן מכוון באוקיינוס השקט, אחרי כחצי שנה בחלל. בעקבותיה שוגרו עוד שש תחנות סליוט, שלוש מהן צבאיות, במסגרת תכנית אלמז, ושלוש אזרחיות. תכנית סליוט הניחה את היסודות לתחנת החלל "מיר" שבאה בעקבותיה, וגם לחלק הרוסי של תחנת החלל הבינלאומית שעדיין חגה סביב כדור הארץ.

ולרי קובסוב לא חלה מעולם בשחפת. בדיקות חוזרות העלו שהכתם בצילום החזה שלו נגרם כנראה מאלרגיה עונתית. קובסוב ומפקדו בצוות המקורי, אלכסיי לאונוב, שבו לחלל ב-1975 במסגרת משימת אפולו-סויוז - שיתוף פעולה אמריקאי-סובייטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ואולם, עמיתם לצוות, פיוטר קולודין, לא זכה לטוס מעולם לחלל. נוכח גורלם של אנשי סויוז-11, ספק רב אם כיום, בגיל 85, הוא עדיין מצטער על כך.

0 תגובות