הנשיא שנלחם בדרקון

ביום ראשון השבוע הלך לעולמו ג'ימי קרטר (Carter), הנשיא ה-39 של ארצות הברית, בגיל המכובד מאוד של מאה שנים. נניח לאחרים לסכם את מורשתו הפוליטית והמדינית – זה לא ממש התחום שלנו. אנחנו נזכיר בהזדמנות זו את אחד הפרויקטים החשובים, והמוצלחים, שהוביל קרטר לאחר תקופתו בבית הלבן: הקמפיין להכחדתה של תולעת גינאה, תולעת טפילית שגורמת סבל רב לפונדקאים שלה. ב-1986, כאשר קרטר החל לראשונה לתמוך במאבק זה, 3.5 מיליון אנשים נדבקו בתולעים מדי שנה, ב-21 מדינות. ב-2023 זוהו 14 מקרי הדבקה בלבד, בחמש מדינות. התולעת עדיין לא הוכחדה לחלוטין, וכנראה יעברו עוד שנים עד שנוכל להכריז עליה ככזו – אך המאבק בה הצליח לצמצם את היקף ההדבקה בצורה מרשימה ביותר, ולמנוע סבל וכאב רב.

הקמפיין להכחדתה של תולעת גינאה היה אחד הפרויקטים החשובים, והמוצלחים, שהוביל קרטר לאחר תקופתו בבית הלבן. קרטר עם ילדה שמקבלת טיפול לפצע מתולעת גינאה | The Carter Center

נכנסת מהפה, יוצאת מהרגל

תולעת גינאה (Dracunculus medinensis), שמכונה גם "תולעת הדרקון" או "הדרקון הקטן", היא תולעת טפילית שנמצאת במאגרי מים מתוקים, באפריקה ובעבר גם בדרום אסיה. התולעת מתחילה את חייה כפגית (לרווה, זחל), ששוחה במים עד שהיא נאכלת על ידי סרטנים קטנטנים, ממחלקת השטרגליים (Copepoda). כשאדם שותה מים מזוהמים או אוכל דגים או צפרדעים שלא בושלו כראוי, הוא מעכל את הסרטנים הקטנים, והתולעת משתחררת למערכת העיכול. משם היא עוברת לחלל הבטן, שם היא גדלה ומתבגרת, וכדרכם של מתבגרים, מחפשת אחר בני מינה כדי להזדווג איתם. הזכרים מתים זמן קצר לאחר ההזדווגות, אך הנקבות ממשיכות לחיות ולשוטט בגוף במשך כשנה, וגדלות במהלכה עד לאורך של 120 סנטימטר. בשלב הזה האדם המודבק מתחיל לסבול מתסמינים – שלשול, הקאות, חום, כאבי בטן ועוד. במקרים מסויימים התולעים נכנסות לפרקי הרגליים או הידיים וגורמות לדלקת פרקים, ואם התולעים מתות בגוף הן עלולות להוביל לתגובה דלקתית.

התולעים שלא איבדו את דרכן או מתו משתכנות לבסוף ממש מתחת לעור, לרוב ברגליים, וגורמות לפצע כואב ומגרד, שפעמים רבות גם מזדהם כשחיידקים נכנסים אליו. הפונדקאי שמנסה להקל על הכאב עשוי לשכשך את רגליו במים קרים – וזה הסימן לתולעת לצאת החוצה ולשחרר במים זחלים. אז כל המעגל מתחיל מחדש.

אין כל חיסון נגד התולעים, והגוף אינו מפתח חסינות בעקבות ההדבקה – אותו אדם עלול להידבק שוב ושוב. אין גם טיפול תרופתי: הטיפול באדם המודבק הוא, פשוט מאוד, להוציא את התולעת מהגוף. כדי לעשות זאת האדם מכניס את הרגל עם הפצע לדלי עם מים, וכשהתולעת מתחילה להגיח מהפצע, הוא – או מישהו אחר – מושך אותה החוצה. המשיכה צריכה להתבצע בעדינות ובאיטיות, כדי שהתולעת לא תקרע, תשאיר חלק מגופה בתוך הגוף ותגרום לזיהום חמור. לרוב התולעת לא יוצאת כולה בפעם אחת, ואז צריך לסובב אותה על קיסם כדי למנוע ממנה לחזור פנימה, ולבצע את כל ההליך שוב למחרת ובימים הבאים, עד שהתולעת כולה בחוץ.

אם זה נשמע לכם כמו דרך פרימיטיבית משהו לטיפול בתולעים, אתם צודקים. תולעת גינאה מוזכרת בטקסט מצרי מלפני כמעט 3,600 שנים, ושיטת הטיפול המוצעת שם היא בדיוק אותה שיטה. יש סברה לפיה סמל הרפואה העתיק, שמראה נחש (או אולי תולעת?) מלופף סביב מקל, מקורו בשיטת הטיפול הזו. היא עדיין יעילה היום כפי שהייתה אז, אך היא גם איטית ומלווה בכאב רב. 

הטיפול באדם המודבק הוא, פשוט מאוד, להוציא את התולעת מהגוף. תולעת מלופפת סביב גפרור, במהלך הוצאתה מרגל של חולה | ויקימדיה, CDC

מתנדבים מקומיים

ב-1982, שנתיים לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות לרונלד רייגן, הקים קרטר את "מרכז קרטר" עם אישתו רוזלין. זהו ארגון ללא מטרות רווח, שמטרתו "לקדם זכויות אדם ולהקל על הסבל האנושי". למרכז יש פרויקטים רבים בשמונים מדינות, ביניהם כאלו שנועדו להבטיח בחירות חופשיות, לקדם זכויות נשים, להילחם בשחיתות ועוד – וגם כאלו שמטרתם למנוע מחלות, זו שנגרמת מתולעת גינאה וגם מחלות טרופיות נוספות.

המעורבות של מרכז קרטר במאבק בתולעת גינאה החלה ב-1986. פיטר בורן (Borne), שעבד בממשל קרטר, השתתף אז ביוזמה של האו"ם שנקראה "עשור של מים מתוקים". הוא הגיע למרכז כדי לדבר על מחלות שמועברות במים מזוהמים – ביניהן מחלות שכמעט ולא זכו לתשומת לב מהממסד הרפואי.

"הסיבה העיקרית שהוא הגיע למרכז קרטר היא שהוא לא הצליח לשכנע אף אחד אחר להתמודד עם הבעיה" אמר קרטר, כפי שנכתב באתר הרדיו הציבורי האמריקאי, NPR. "זו מחלה נוראית. והיא הייתה בכפרים נידחים כל כך, שאף אחד לא רצה לקחת על עצמו את המשימה. אז אנחנו החלטנו לקחת את זה על עצמנו". מאז ועד היום השקיע מרכז קרטר כ-500 מיליון דולר במאבק בתולעת.

"זו מחלה נוראית. והיא הייתה בכפרים נידחים כל כך, שאף אחד לא רצה לקחת על עצמו את המשימה". אדם עם תולעת יוצאת מרגלו | CDC / Science Photo Library

מרכז קרטר עבד בשיתוף פעולה עםן גופים נוספים, מארגון הבריאות העולמי וארגון יוניצף - קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים – ועד למשרדי הבריאות במדינות שונות. בלי חיסון ובלי תרופה, המאבק בתולעים התרכז בשינוי התנהגותי, והסתמך במידה רבה על מתנדבים מהקהילות שסובלות מהבעיה. בכך הוא שונה מקמפיינים להכחדת מחלות אחרות, כמו הפוליו ובעבר האבעבועות השחורות, אמר ג'ונתן דיוויד רוברטס (Roberts), שחוקר את הקמפיינים הללו, בראיון לאתר כתב העת המדעי Nature. במקום ארגונים בינלאומיים ששולחים לשטח עובדי רפואה מצוידים בחיסונים, המאמצים להכחדת התולעת מובלים "בעיקר על ידי אנשים רגילים, שעושים דברים קטנים יחסית בתוך הקהילה שלהם", הסביר רוברטס. "הגישה הזו, שמשתפת אנשים שפותרים את הבעיות שלהם עצמם, יכולה להיות יעילה מאוד".

מה עושים אותם מתנדבים כדי למנוע הדבקות? הם עוברים בכפרים ומזהים אנשים שהודבקו, מספקים להם משככי כאבים ומטפלים בפצעים כדי למנוע זיהום. הם מסבירים להם שעליהם להימנע מלהכניס את הרגל למקווי מים, כדי לא לאפשר את התרבות התולעים. בנוסף המתנדבים מספקים למשקי הבית מסננים ומלמדים אותם איך לסנן את המים כראוי. כאמור, התולעים מגיעות למערכת העיכול של בני אדם בתוך סרטנים, שהם אומנם זעירים, אך לא קטנים כמו חיידקים או אפילו כמו התולעים עצמן. לכן מסננים פשוטים וזולים, לא יותר מבדים ארוגים בצפיפות, מספיקים בשביל להיפטר מהם. לרועי צאן ונוודים, שנוהגים לשתות ישר מבור המים או הבריכה, מספקים המתנדבים מסננים אישיים, שנראים כקשית עם חתיכת בד בתוכה. פעולות אחרות כוללות הדברה של השטרגליים, או כיסוי מקווי מים כדי להקשות על התולעים והסרטנים להגיע אליהם.

העבודה עם אנשים מהקהילות עצמן מוכיחה את עצמה, אמר גם אדם וייס (Weiss), ראש התכנית למאבק בתולעת גינאה במרכז קרטר. המתנדבים "משתמשים בסנטימנט המקומי, ובהקשר הדתי והתרבותי, כחלק מהסיפור שלהם כשהם מעודדים את האנשים לאמץ שינויים התנהגותיים".

המתנדבים מספקים בין השאר מסננים אישיים, שנראים כקשית עם חתיכת בד בתוכה. ילדים עם מסנני מים כאלו בצ'אד | ויקימדיה, CDC Global

אופטימיות זהירה

ההצלחה של המאבק בתולעת גינאה היא מרשימה ביותר: ממיליוני מקרים ל-14 בלבד, בתוך פחות מ-40 שנים. התולעים מתועדות כיום רק בחמש מדינות באפריקה. עד לפני כמה שנים, התחזיות היו אופטימיות ביותר לגבי האפשרות להכחיד את התולעים לחלוטין, כבר בעתיד הקרוב: ארגון הבריאות העולמי הכריז על 2020 כמועד משוער לכך. אך לאחרונה היו התפתחויות מעוררות דאגה, שהובילו ב-2019 את הארגון לעדכן את התחזית שלו, ולדחוף את המועד המשוער ל-2030.

הסיבה לכך נוגעת לפונדקאי של התולעים. עד לאחרונה חשבנו שתולעת גינאה יכולה להתרבות אך ורק בבני אדם, ולכן אם נצליח למנוע הדבקה שלהם, נוכל להיפטר לחלוטין מהטפיל – כפי שנפטרנו מהאבעבועות השחורות, וכפי שאנחנו מקווים להיפטר מהפוליו, שתיהן מחלות שתוקפות בני אדם בלבד. 

אבל אז התברר שגם חיות יכולות להידבק בתולעים, ולהעביר אותן הלאה. ב-2010 התגלו מקרי הדבקה של בני אדם בתולעת בצ'אד, לאחר עשור שלא נרשם שם שום מקרה. חוקרים התחקו אחר המקור של התולעים, והגיעו לכלבי בית שהתבררו כנגועים בטפיל. חקירה נוספת העלתה שגם במאלי ובאתיופיה כלבים וחתולים נדבקו בתולעים, ובאתיופיה נמצאו קופי בבון מודבקים. זה הופך את המאבק בתולעת לקשה הרבה יותר: גם אם בעזרת חינוך ומסנני מים נוכל למנוע הדבקה אצל בני האדם, התולעים לא ייעלמו, אלא ימשיכו לחיות אצל בעלי חיים אחרים – וכך יוכלו תמיד לשוב ולהדביק אנשים. ייתכן, אומרים החוקרים, שהטפילים שינו את התנהגותם בזמן האחרון, שכן הדבקות כאלו לא נראו בעבר.

ההצלחה של המאבק בתולעת גינאה היא מרשימה ביותר: ממיליוני מקרים ל-14 בלבד, בתוך פחות מ-40 שנים. גרף המראה את הירידה במספר המקרים מ-1989 ל-2022, שימו לב שציר ה-Y הוא לוגריתמי | ויקימדיה, Ajpolino

המאמצים להכחדה, עם זאת, עדיין נמשכים. "המטרה הסופית היא להגיע לאפס הדבקות, בכל הפונדקאים, אלא אם כן המדע יגיד לנו משהו אחר", אמר וייס. המתנדבים בפרוייקט מתאימים את הפעולות שלהם למצב החדש. בין השאר הם בודקים את הכלבים בכפרים ומנטרים את ההדבקות, ומייעצים לבעלי הכלבים לקשור אותם כדי למנוע מהם לשתות מים מזוהמים או לשכשך את רגליהם במקווי מים, וכך לזהם אותם. עצה נוספת היא לא להאכיל את הכלבים בשאריות של בשר דגים נא, שעלול להכיל סרטנים נגועים רבים.

במקביל, גילוי ההדבקות של בעלי החיים הוביל להתמקדות רבה יותר בהדברה של הסרטנים, ובפיתוח תרופה שתוכל להרוג את התולעים. השינוי ההתנהגותי לבדו היה יכול להוביל להכחדה מוחלטת של התולעים כשמדובר היה בפונדקאים אנושיים בלבד, אבל יהיה קשה ללמד כלבים או בבונים לסנן את המים לפני השימוש בהם. במצב החדש, עם פונדקאים מרובים, נצטרך ככל הנראה כלים נוספים.

"אני חושב שאנחנו יכולים להיות אופטימיים שאפשר יהיה לעשות זאת", אמר כריסטופר פלו (Plowe), פרופסור לרפואה באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית, ל-NPR. "אבל אנחנו לא צריכים להיות אופטימיים מדי בקשר לכמה זמן זה ייקח".

המרכיב המיוחד של הנשיא

"הייתי רוצה לראות הכחדה מוחלטת של תולעת גינאה לפני שאמות", אמר קרטר ב-2015. זה כבר לא יקרה, אבל כשיגיע היום בו התולעים ייעלמו מהעולם, יהיה זה במידה רבה בזכותו.

"הוא בהחלט שם את תולעת גינאה, ועוד מחלות נשכחות, על המפה", אמר וייס. "חשוב להזכיר את המרכיב המיוחד שהנשיא קרטר הביא לקמפיין הזה. זה לא רק כוח השכנוע שלו, או היכולת שלו לכנס אנשים למטרה מסויימת. הוא ידע לעורר השראה ולתת מוטיבציה, בתקופה בה אף אחד לא דיבר על המחלות הטרופיות הללו".