הניסוי הקליני המבוקר הראשון בהיסטוריה

במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, עם התפתחות המדע נהגו מדינות מובילות לשלוח משלחות ימיות שחקרו, נלחמו וכבשו יעדים חדשים בעולם. אך לאנשי הסיפון שהפליגו למעלה מכמה שבועות הייתה קללה קבועה הלא היא מחלת הצפדינה (Scurvy), או כמו שכינו אותה "מחלת המלחים".

כיום אנו יודעים שמחלת הצפדינה נגרמת ממחסור כבד בוויטמין C. ויטמין הוא חומר אורגני שנחוץ בכמויות זעירות לגופנו, אך הגוף אינו יכול לייצר אותו באופן עצמאי, לכן מחסור בוויטמין מסוים יגרום בדרך כלל לתפקוד לא תקין של הגוף. ויטמין C אחראי על יצירת קוֹלָגֶן, חלבון בעל תפקיד חשוב בבניית העצמות ובייצוב הרקמות, השומר על נימי הדם והשיניים. כך גם לגבי מחלת הצפדינה שבה המחסור הדרסטי בוויטמין C גורם לחולים "להתפורר" עד מוות.

הרופא האנגלי וויליאם קלוז (Clowes), ששירת בצי של המלכה אליזבת הראשונה, תיאר את המחלה:

"החניכיים של החולים היו רקובים עד לשורשי השיניים ממש, ולחייהם נוקשות ונפוחות. השיניים היו רופפות ועומדות ליפול... לנשימה שלהם ריח נתעב. הרגליים היו תשושות וחלשות כל כך, ומלאות מחושים וכאבים, עם הרבה נקודות וכתמים כחלחלים ואדמדמים, חלקם רחבים וחלקם כעקיצת פשפש".

 היום התסמינים נראים לנו הגיוניים למדי, אך עד למאה העשרים הגורם למחלת הצפדינה היה בגדר תעלומה, והמחלה שנחשבה חשוכת מרפא קטלה שני מיליון איש בין השנים 1500 – 1800 מלומדים מכל העולם פיתחו תיאוריות על הופעת המחלה ורופאים השתמשו בתרופות חסרות תועלת, שלעיתים אף החריפו את מצב החולים.

טיפולים שונים וביקורת

המצב נשאר כך עד שנת 1747, בשנה הזו הפליג ד"ר ג'יימס לינד (Lind), רופא על סיפון האנייה 'סוליסברי' שעשתה דרכה לים התיכון. אחרי כחודשיים בסיפון ג'יימס זיהה שנים עשר מלחים שנשאו את סימני המחלה. לינד הפיקח בחן את המחלה בצורה הגיונית ומדעית, מה שרבים לפניו לא עשו, ולמעשה תכנן את מה שהיה כנראה הניסוי הקליני הראשון בהיסטוריה.

הוא לקח 12 חולים באותו מצב, חילק אותם לשישה זוגות והבטיח להם "תפריט אחד משותף", מלבד הטיפול היומי השונה הניתן לכול זוג, כגון: ליטר סיידר, 25 טיפות של חומצה גופרתית שלוש פעמים ביום, חצי ליטר מי ים, שתי כפות חומץ שלוש פעמים ביום, משחה רפואית, והטיפול האחרון היה שני תפוזים ולימון בכל יום. זוג חולים נוסף לא קיבל טיפול ושימש קבוצת ביקורת.

חשוב להבהיר שלינד אכן חשד שהמרפא קשור לתזונה, אך בחירתו בפירות הדר הייתה בסך הכול צירוף מקרים מוצלח, אף-על-פי שהיו כמה דיווחים ב-1601 על הקלת התסמינים של המחלה על ידי צריכת לימונים.

הניסוי היה אמור להימשך 21 ימים אך פירות ההדר על הספינה הספיקו לששה ימים בלבד. למרבה המזל, פרק הזמן הספיק להבנה שפירות ההדר הם תרופה נפלאה למחלה, למרות שלינד ובני דורו לא ידעו דבר על ויטמין C, חשיבותו, וריכוזו הגבוה יחסית בפרי הדר.

למרבה הצער, הרופאים והציבור לא השתכנעו ממצאיו של לינד והסיבה נובעת גם מלינד עצמו, שמרוב צניעותו פרסם את ממצאיו רק אחרי שש שנים בספרו 'מסה על הצפדינה' (Treatise on Scurvy) אשר נכתב בסגנון כבד והתפרש על 400 עמודים. הגרוע מכל, לינד פיתח גרסה מרוכזת של מיץ לימון שתהיה נוחה לאחסון ושינוע, אבל הוא עשה זאת באמצעות חימום ואידוי מיץ הלימון, מה שהרס לגמרי את הוויטמין C, וגרם ללינד עצמו לפקפק בממצאיו. בנוסף, בכירי הצי הבריטי הבריטי התקשו להאמין שמחלה כה קשה וקטלנית אפשר לרפא בקלות באמצעות לימון ביום.

הציבור והממסד התעלמו ממצאיו. ג'יימס לינד בציור של ג'ון צ'למרס | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

הכרה מאוחרת

לינד מת ב-13 ביולי 1794 בגיל 77, בלי שזכה לתהילה המגיעה לו. מצד שני מחלת הצפדינה המשיכה להפיל חללים שנים רבות אחרי הגילוי שלו. במאה התשע-עשרה התרבו התובנות בהקשר "לטיפול המונע" לצפדינה, והמחלה הפכה נדירה מאוד במאה ה-20, אחרי שהביוכימאי ההונגרי אלברט סנט-גיורגי (Szent-Györgyi) גילה את ויטמין C ובודד אותו, והכימאי הבריטי וולטר הוורת' (Haworth) שזיהה את מבנה החומר וסינתז אותו לראשונה ב-1933. העבודה זיכתה את שניהם בפרס נובל לרפואה ב-1937.

33 שנים אחרי הניסוי המקורי נתקל הרופא גילברט בליין (Blane) בספרו של לינד בזמן שהתכונן לתפקידו הראשון בצי הבריטי, הוא הושפע ממסקנותיו והחליט לחזור על הניסוי שלו, אך הפעם הקבוצה שגויסה הייתה בת אלפי מלחים. בליין ראה כי אחרי שנתן את טיפול הלימונים ירדו שיעורי התמותה לחצי ושיפור ברור נעשה במצבם של המלחים.

אם כן אפשר לראות שתרומתו של לינד הייתה רבה, וכיום מעריכים אותו על חשיבתו היצירתית וגילויו הגדולים אשר נתנו יתרון גדול לחל הים הבריטי במאה התשע-עשרה לעומת שאר מדינות אירופה, שבשבילן המחלה הארורה נשארה תעלומה לא מפוצחת שגרמה להפסדים רבים.