המדענית והמחנכת שראתה
את חצי הכוס המלאה

נשים מדעניות רבות נאלצו להתמודד במשך השנים עם אפליה, בעיקר על בסיס מגדרי, ופילסו לעצמן דרך מול כוחות אדירים שפעלו לעצור אותן בכל מחיר. במצב הזה קל לפעמים לשכוח שקיימים כוחות נוספים שעלולים לחסום קריירות מדעיות מבטיחות של חוקרים וחוקרות שאתרע מזלם להימצא בצד הלא נכון של הצדק.

כזה הוא סיפורה של הפיזיקאית מֶלְבָּה ניואל פיליפס (Phillips), עמיתתו הקרובה של רוברט אופנהיימר – שבעיצומה של קריירה מדעית מצליחה נאלצה לעזוב את כל עיסוקיה ולהמציא את עצמה מחדש, הפעם כאשת חינוך מדעי חשובה וחדשנית. היא הייתה חוקרת מובילה, שלא ייחסה חשיבות יתרה להיותה אישה, אך מצאה את עצמה ניצבת מול שער נעול של רדיפה פוליטית, בחשכה שנפלה על ארצות הברית בשנות החמישים, בצל המלחמה הקרה.

פיליפס נולדה ב-1907 בעיירה הייזלטון שבמדינת אינדיאנה בארצות הברית, בִתם הבכורה של וירג'יל ואיילדה פיליפס. היא גדלה בחוות המשפחה, שהייתה ותיקה מאוד באזור וצימחה שורשים עמוקים גם במקצוע ההוראה; אביה היה מורה וכך גם סבתה ואחדים מהדודים והדודות שלה.

כשסיימה את בית הספר ב-1923, שאפה פיליפס לעסוק בחינוך. היא הגיעה לקולג' אוקלנד סיטי (Oakland City) באינדיאנה, שהיה לדבריה גרוע וזול מאוד, ולמדה שם מתמטיקה. מייד לאחר מכן חזרה לבית הספר שבו למדה בילדותה ועבדה בו כמורה במשך שנתיים. 

ב-1926 שבה פיליפס לספסל הלימודים, אך גם הפעם לא הפגינה רצון מיוחד להתמקצע בתחום האקדמי. היא הייתה אחת הנשים היחידות שלמדו אז לתואר שני בפיזיקה בקולג' באטל קריק (Battle Creek) במישיגן, ורצונה העיקרי היה לסגור פערים בידע שלה בפיזיקה, בתור מורה ומחנכת.

שאיפותיה החלו לתפוס כיוון אחר רק בקיץ 1929 כשפיליפס הזדמנה לסימפוזיון של הפיזיקאי אדוארד קונדון (Condon), מחלוצי מכניקת הקוונטים. הוא התרשם מהסטודנטית הנבונה, ששאלה את השאלות הנכונות והפגינה ידע עשיר. בעקבות האינטראקציה החיובית הזו הוא כתב לה מכתב המלצה שפתח לפניה את הדלת ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.

ממדענית מצליחה לאשת חינוך מדעי. מלבה פיליפס | מקור: Blackstone-Shelburne, courtesy of AIP Emilio Segrè Visual Archives, Gift of Ernest W. Kuehl, Jr.

גרעינים בתאוצה

אוניברסיטת ברקלי נחשבה אז מקום נפלא לפיזיקאים. לא בכדי יצאו ממנה כמה חתני פרס נובל ידועי שם, ששילבו תיאוריה ועבודה ניסויית בצורה מושלמת. אבל דווקא חבר סגל צעיר, שהתקבל לברקלי שנה קודם לכן, התחבר עם פיליפס בקשר אמיץ. היה זה רוברט אופנהיימר, שסיפור חייו עלה לאחרונה מחדש לכותרות בעקבות הסרט ההוליוודי שהוקדש לו.

אופנהיימר הביא לברקלי שני חידושים מרעננים. האחד היה תחום המחקר שלו – פיזיקה גרעינית עיונית (תחום שהתפתח בישראל שני עשורים לאחר מכן, בעיקר בזכות יואל רקח ותלמידיו). השני היה גישתו הלימודית והמחקרית. אופנהיימר, שהגיע מתוך כור המצרף של המהפכה הקוונטית באירופה, דגל ב"הוראה דרך הרגליים", באמצעים מחקריים ועל ידי התמודדות עם בעיות חדשות ובלתי פתורות. גישתו קסמה לפיליפס, שהייתה לאחת מתלמידי הדוקטורט הראשונים של אופנהיימר.

הקשר המקצועי והחברי בין השניים נשאר הדוק גם לאחר 1933, שבה השלימה את הדוקטורט שעסק בחקר המצבים האנרגטיים של מתכות אלקליות, ופיליפס המשיכה עוד כמה שנים בתפקיד עוזרת המחקר של אופנהיימר. שיתוף הפעולה ביניהם הגיע לשיאו במאמר מכונן שפרסמו ב-1935 על תהליך גרעיני שנקרא על שמם: "תהליך אופנהיימר-פיליפס". התהליך, שמסביר את ההתנהגות של גרעינים רדיואקטיביים מואצים, ונחשב לאחת מההתפתחויות המדעיות המוקדמות בתחום הפיזיקה הגרעינית.

בשולי הדברים, החברות שנוצרה בין השניים הולידה שמועות מכוערות על רומן ביניהם. ב-1934 הופיעו בעיתון כותרות ענק שסיפרו על פרופסור מפוזר ששכח עלמה במצוקה ברכבו: "רוברט אופנהיימר, בן 30, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה, לקח את העלמה מלבה פיליפס מברקלי, עוזרת מחקר, לנסיעה בגבעות ברקלי ביום שני בלילה. ואז החנה פרופ' אופנהיימר את מכוניתו, עטף את פיליפס בשמיכה ואמר שהוא יוצא להליכה. הזמן חלף אך פיליפס חיכתה וחיכתה. שעתיים חלפו בטרם שוטר עבר בסביבה. 'בן-לווייתי יצא להליכה לפני כמה שעות ולא חזר', סיפרה פיליפס לשוטר בדמעות... ואז הם [השוטרים] מצאו אותו במיטה. 'העלמה פיליפס?' זעק. 'אוי ואבוי! שכחתי ממנה לגמרי. הלכתי והלכתי, ואז הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה. אני כל כך מצטער'". מקור אחר הגדיל וסיפר כי פיליפס פחדה מקולות הצרצרים בשיחים.

הסיפור הטיפשי הזה ממחיש את השוביניזם שרווח אז בחברה. פיליפס כלל לא הייתה במצוקה, וכמי שגדלה בחווה קשה להאמין שהתרגשה במיוחד להיות לבדה בחוץ, ובוודאי לא הוטרדה מצרצורי החרקים. אף שתוארה כ"עלמה", היא הייתה בראש ובראשונה מדענית וחוקרת. מעל לכול, אין עוררין על כך שהיה לה ביטחון עצמי גבוה.

בריאיון שנתנה כעבור שנים רבות סיפרה פיליפס בחן על תחילת דרכה כתלמידה וכחוקרת: "בשנתי הראשונה בקולג' הייתי לעיתים קרובות האישה היחידה בכיתה, אבל הכיתות לא היו גדולות, והתחרות הייתה מעל הכול מהנה... במהלך חמש השנים שחייתי בברקלי, ארבע נשים עשו שם דוקטורט בפיזיקה, ומספר דומה של נשים פרשו בסוף התואר השני. האם נשים הופלו לרעה במחלקה הזאת? נראה שלא, ולבטח לא בתור סטודנטיות. היו לנו מלגות הוראה בדיוק כמו כולם. נכון שהיה פרופסור אחד שסירב לקבל נשים כעוזרות מחקר, אבל היה די קל להתעלם ממנו".

ב-1933 השלימה את הדוקטורט שעסק בחקר המצבים האנרגטיים של מתכות אלקליות. גביש אשלגן כלורי | מקור: Wladimir Bulgar / Science Photo Library

ציד מכשפות

ב-1936 נפרדו דרכיהם של פיליפס ואופנהיימר, ופיליפס ביקשה להמשיך לקריירה עצמאית כחוקרת ולהתמקד בקשרים בין מכניקת הקוונטים לפיזיקה גרעינית. הקשר הזה נראה אולי טריוויאלי כיום, אך בל נשכח כי מכניקת הקוונטים פותחה ונבנתה על מנת לתאר את תנועתם של אלקטרונים, ולא של תהליכים המתרחשים בגרעין האטום. לכן היא קנתה לה בתחילה אחיזה בעיקר אצל פיזיקאים אטומיים, העוסקים בחקר קליפות האלקטרונים, ואצל חוקרים שמשתמשים בשיטות ספקטרוסקופיות, דהיינו עוסקים בחקר רמות האנרגיה באטומים ובחומר בכלל.

באותה שנה זכתה פיליפס במלגה מטעם ארגון AAUW, העוסק עד היום בקידום נשים באקדמיה, והתקבלה כעמיתת מחקר למכון פרינסטון ללימודים מתקדמים. כעבור שנה חזרה חלקית לעסוק בהוראה ולימדה פיזיקה בקולג' קונטיקט לנשים.

משרתה האקדמית המלאה הראשונה הגיעה ב-1938, כאשר התקבלה לסגל המדעי של קולג' ברוקלין. היא נשארה שם עד 1952, פרט לשלוש שנים במהלך מלחמת העולם השנייה שבהן יצאה ללמד באוניברסיטת מינסוטה. בשנים הללו היא נודעה כמרצה משובחת וזכתה להערכה רבה. דווקא לפרויקט מנהטן – התוכנית האמריקאית לפיתוח פצצת האטום, בניהולו של עמיתה ומורה משכבר הימים אופנהיימר – היא לא הצטרפה בשום שלב.

אולם בינתיים החלה המלחמה הקרה, והאקלים הפוליטי בארצות הברית התמלא חשדנות ודעות קדומות. כמעט כל אחד היה עלול להיחשד כסוכן סמוי של ברית המועצות והגוש הקומוניסטי. בהובלתו של הסנאטור חמום המוח ג'וזף מקארת'י החלה תקופה של ציד מכשפות כלפי עובדי ציבור, אנשי תרבות, מחנכים ומדענים שנחשדו בתמיכה ב"אדומים". מי שצפה בסרט על חייו, יודע שגם אופנהיימר עצמו, שתרם תרומה יחידה במינה לניצחון ארצות הברית במלחמת העולם השנייה ולביצור עוצמתן וביטחונן של בעלות הברית, נחקר באינטנסיביות בראשית שנות ה-50 עקב תפיסות אוהדות כלפי הקומוניזם שביטא בצעירותו.

גורלה של מלבה פיליפס שפר עליה הרבה פחות. אף שלא הייתה מעורבת במיוחד מבחינה פוליטית, היא זומנה ב-1952 לשימוע פומבי בוועדת הסנאט לפיקוח על פעולות חתרניות, בראשות הסנטור פאט מקארן (McCarran), שהייתה אחת הזרועות של המקארתיזם. במהלך הדיון היא השיבה על כל השאלות שנגעו לעיסוקיה המקצועיים, אך סירבה בתוקף להתייחס לתפיסותיה הפוליטיות ושמרה על זכות השתיקה, בהתאם לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית.

בעקבות השימוע הושעתה פיליפס מייד ממשרתה בברוקלין ומעמדה מחקרית נוספת שתפסה באוניברסיטת קולומביה. היא הושלכה מכל המדרגות ונותרה מובטלת במשך חמש השנים הבאות.

הנחה את פיליפס בדוקטורט וקיים עימה קשר חברי ומקצועי לאורך שנים. רוברט אופנהיימר | מקור: AIP Emilio Segrè Visual Archives, Gift of William Numeroff

ממחקר להוראה

קשה להיחלץ ממצב כזה, כשאינך יכולה לעבוד במקצועך וכל מקומות העבודה הציבוריים סגורים בפנייך עקב רדיפה פוליטית. אך פיליפס הייתה אישה חזקה, ולא נכנעה לנסיבות. במהלך חמש שנות האבטלה, שבהן חייתה בצמצום על חסכונותיה, כתבה פיליפס שני ספרים מכוננים בהוראת הפיזיקה. עד מהרה הפכו שניהם לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים: "הוראת מדעי הפיזיקה" (1955) ו"חשמל ומגנטיות קלאסיים" (1957, עם וולפגנג פנובסקי). מכאן והלאה היא הקדישה את חייה לחינוך מדעי.

ב-1957 הצליחה פיליפס להתמנות מחדש למשרה אקדמית, הפעם בתור מנהלת המכון להוראת מורים באוניברסיטת וושינגטון. ב-1962 התקבלה למחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת שיקגו, אך גם שם מחקריה התמקדו בעיקר בהוראה וחינוך. את העיסוק במחקר מדעי פורץ דרך היא השאירה מאחור, בלי חרטה גדולה.

המלחמה הקרה, שהשלכותיה עלו לפיליפס באובדן הקריירה המדעית המצליחה שלה, הזניקה בעקיפין את תחום עיסוקה החדש. מרוץ החימוש, ובפרט המרוץ לחלל, נתנו דחיפה אדירה להוראת המדעים בארצות הברית. על הקרקע הפורייה הזו, שבה פעלו פיזיקאים מוערכים שהסבו את מפעל חייהם להוראה, שגשגה גם פיליפס.

העשייה החינוכית מילאה את זמנה, וגם אחרי שפרשה לגמלאות עשר שנים מאוחר יותר, היא המשיכה ללמד והייתה פעילה בכמה ארגונים ומוסדות להוראת המדעים, ומרצה אורחת באוניברסיטאות נוספות. היא זכתה בשורה של פרסים נחשבים, ובראשם מדליית אורסטד (Oersted) המוענקת לאישים בולטים בהוראת הפיזיקה. במקביל המשיכה לכתוב ספרים שעסקו בהיסטוריה של הפיזיקה ובתולדות הוראת הפיזיקה בארצות הברית.

ב-1987, כשהייתה בת 80, שלח לה קולג' ברוקלין התנצלות רשמית על הדחתה הבלתי מוצדקת 35 שנה קודם לכן. פיליפס האריכה ימים, ונפטרה ערירית בגיל 97, ב-8 בנובמבר 2004.

סיפורה של מלבה פיליפס מעניין מכמה סיבות. ראשית, ניכר שהיא לא הניחה מעולם לאפליה לעמוד בדרכה. אומנם היא נפגעה באופן ישיר וכואב מרדיפה פוליטית עקב המקארתיזם, אך הפכה את השבר הגדול למקום של צמיחה והצליחה להיות חדשנית ומקורית גם בקריירה החדשה שיצרה לעצמה. ובניגוד ללא מעט מדעניות בתקופתה, היא לא נאלצה לחסות בצילו של מנחה שוביניסט או גנב קרדיטים, אלא בדיוק להפך, זכתה מהמנחה שלה ליחס מפרגן וחברי, של שווה בין שווים. אין זה דבר של מה בכך בראייה היסטורית.

מעל לכל, אמריקאים רבים וכנראה גם סטודנטים ותלמידים לא מעטים בעולם המערבי כולו, חבים רבות לה ולתוכן שהיא יצקה לתחום הוראת הפיזיקה. הלוואי שהיו לנו כיום יותר פיזיקאים ופיזיקאיות מהשורה הראשונה שירימו את הכפפה ויהפכו את החינוך למפעל חייהם.