אלכסנדר וולברג, דוקטור לכימיה פיזיקלית, שב לישראל אחרי שנים של לימודים ועבודה בארצות הברית ועבד בקריה למחקר גרעיני. הוא גם התעקש להמשיך לשרת במילואים, כקצין סיור, ונפילתו במלחמת יום הכיפורים גדעה קריירה מדעית מבטיחה

"צהריים אחד ראיתי את אלכס תופס שלווה על גבעה קטנה וקורא ספר כחול. ניגשתי אליו ולהפתעתי ראיתי שהספר כתוב אנגלית ועוסק בכימיה. זה ממש הדהים אותי. לשבת בזמן מלחמה ולקרוא כימיה", כך כתב אחרי מלחמת יום הכיפורים יהושע מסינג, חייל מילואים שהוצב ביחידת סיור של השריון עם פרוץ המלחמה, במכתב ששלח אחרי המלחמה לשרה, אלמנתו של אלכס, הוא סגן אלכסנדר וולברג.


כימיה באמצע המלחמה. אלכסנדר וולברג בסיום קורס הקצינים, 1956 | צילום באדיבות משפחת וולברג

ילדות לא שגרתית

אלכסנדר וולברג נולד בתל אביב ב-20 בנובמבר 1935. אביו יוסף היה מהנדס בניין ידוע, שניצח על הקמתם של מבנים מוכרים רבים, בהם מכון וינגייט, מלון דן בתל אביב, ואף ארמונו של נשיא חוף השנהב. גם אמו לידיה הייתה מהנדסת בהכשרתה, אך אחרי שעלתה ארצה מרוסיה לא מצאה עבודה בתחום, ובמקום זה עסקה בספרנות ואף הייתה יושבת ראש אגודת הספרנים.

ההורים התגרשו בילדותו. במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבה האם לצבא הבריטי ונשלחה למצרים, שם שירתה בתפקידים טכניים. בנה נשאר באותה עת בקיבוץ גבעת השלושה וסיים שם את בית הספר היסודי. אחרי המלחמה שבו אלכסנדר ואמו לתל אביב, שם הוא למד בבית הספר "תיכון חדש" והיה פעיל בתנועת הנוער "המחנות העולים".

באוקטובר 1954 התגייס אלכסנדר, שכונה "אליק", לנח"ל המוצנח. הוא סיים קורס מ"כים, והמשיך לקצונה. כקצין צעיר הוצב בבסיס ההדרכה של חיל הרגלים. במהלך מבצע קדש ב-1956 הוקפץ לסיני עם חניכיו, אך לאכזבתו היחידה שלהם לא השתתפה בלחימה עצמה.

ב-1957 סיים וולברג את שירות החובה. במהלך שירות המילואים הוא הועבר מחיל הרגלים לחיל השריון, בתפקיד של קצין סיור שתפקידו להוביל כוחות בשטח. בתחילת דרכו כחייל משוחרר הוא יצא עם בני תנועתו לתקופה של עבודה בקיבוץ גדות הסמוך לגבול הסורי באותה עת. לאחר מכן החל ללמוד כימיה בטכניון בחיפה. במהלך לימודיו הכריזו המרצים בטכניון על שביתה, וכדי להעביר את הזמן הצטרף וולברג לטיול של סמינר אורנים. במהלך הטיול הוא הכיר את שרה רודנסקי, תל אביבית במקור שעברה לקיבוץ שער הגולן והייתה אחייניתו של שחקן התיאטרון הידוע שמואל רודנסקי. הם נישאו באוקטובר 1960.


התאהבו בטיול. אלכסנדר ושרה וולברג בשנת נישואיהם, 1960 | צילום באדיבות משפחת וולברג 

ערכיות לא שגרתית

לאחר סיום התואר הראשון, ב-1962, יצאו שרה ואלכסנדר ללימודי תואר שני באוניברסיטת וושינגטון, בעיר סנט לואיס שבארצות הברית. "המטרה הייתה לעשות תואר שני ולחזור", סיפרה שרה לאתר מכון דוידסון, "אבל חברים שהכרנו שם שכנעו אותנו שעדיף לו להמשיך במסלול ישיר לדוקטורט בכימיה פיזיקלית". מחקרו של וולברג עסק באפיון של מולקולות ברמות ערכיות לא שגרתיות.  

כל אטום – כמעט – נוטה בתנאים מסוימים למסור או לקלוט אלקטרונים, והופך כך לאטום בעל מטען חשמלי, שנקרא גם יוֹן. לרוב מדובר במספר אלקטרונים קבוע ואופייני לכל אטום. ברזל, למשל, נוטה למסור שניים או שלושה אלקטרונים, בעלי מטען שלילי, וכך להיות בעל שניים או שלושה מטענים חשמליים עודפים, המסומנים כ-+Fe2 ו-+Fe3. אבל יונים לא חייבים להיות רק אטומים בודדים. גם מולקולות שלמות יכולות להיות בעודף או בחסר של אלקטרונים ולקבל מטען חשמלי, למשל יון הניטראט, שנוטה להיות בעודף של אלקטרון: -NO3.

לעיתים נוצרים למולקולות מסוימות יונים שונים מהרגיל. במקרים רבים זה קורה רק בעיצומה של תגובה כימית, מין מצב ביניים שנוצר בזמן התגובה, ומתפרק לאחר מכן. גם אם המצב יציב וגם אם מדובר רק במצב ביניים, חשוב למדענים לחקור את החומרים האלה, להבין את השפעתם על תהליכים כימיים ואת האפשרות להשתמש בהם בייצור חומרים.


חומרים בעלי חשיבות רבה למדע, לתעשייה ולחקלאות. וולברג בוחן גבישים של אחד היונים המתכתיים שחקר | צילום באדיבות משפחת וולברג

כלים חדשים

וולברג עסק בחקר חומרים כאלה, מתכות בעלות רמות ערכיות לא שגרתיות, כלומר יונים מתכתיים בעלי מטענים שונים מהצפוי. לרוב מדובר ביונים מורכבים למדי. בעבודת הדוקטורט הוא התמקד בחקר היון -Cr(CN)63, כלומר אטום כרום המוקף בשש קבוצות ציאניד (אטום פחמן ואטום חנקן), כך שהמערכת בכללה נושאת שלושה מטענים שליליים, כלומר עודף של שלושה אלקטרונים. היון הזה הוא מרכיב חשוב בחומרים רבים, בהם צבעים, כך שלהבנת ההתנהגות הכימית שלו יש חשיבות רבה לתעשיות כימיות.

כדי לחקור אותו התמחה וולברג בטכנולוגיה המכונה ספקטרוסקופיית EPR, קיצור של Electron Paramagnetic Resonance. זו שיטה דומה למדי לחקר תהודה מגנטית של גרעיני אטומים, המשמשת בין השאר לזיהוי המרכיבים של חומרים, ואף עומדת בבסיסה של שיטת הדימות החשובה הקרויה "הדמיית תהודה מגנטית", או MRI, שנמצאת כיום בשימוש רב ברפואה.

השיטה מבוססת על התכונות המגנטיות של גרעיני האטומים. גרעיניהם של אטומים שונים מגיבים אחרת לשינויים בשדה המגנטי שהמכשיר יוצר, ואפשר למדוד את השינוי שחל עקב כך בהולכה החשמלית. ב-MRI מתמקדים בגרעינים של אטומי המימן, המרכיבים את מולקולות המים בגופנו, ומקבלים דימות של הרקמות לפי תכולת המים שלהן. ב-EPR, שנקראת לפעמים ESR, או Electron Spin Resonance, בוחנים את השפעות השדה המגנטי לא על גרעין האטום, אלא על האלקטרונים שסביבו.

בשיטה הזו אפשר לחקור חומרים שיש להם אלקטרונים לא מזווגים, כלומר מספר אי-זוגי של אלקטרונים ברמת האנרגיה החיצונית. וולברג פיתח כלים שיאפשרו להשתמש במכשיר כדי למדוד ולחשב את התכונות של היון -Cr(CN)63. בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת וושינגטון הוא חקר לעומק את מבנה היון בשילוב של EPR ושל שיטות קריסטלוגרפיות, כלומר בחינה של המבנה הגבישי שלו.

בסנט לואיס נולדו שלושת ילדיהם של בני הזוג וולברג. דלית, יוסי ודני. לקראת סיום הדוקטורט פרצה מלחמת ששת הימים. אלכסנדר ניסה להשיג כרטיסים כדי לחזור ארצה ולהתגייס למילואים, אבל בטיסות לישראל ניתנה קדימות לאנשי רפואה ובעלי מקצועות נדרשים אחרים, ועד שהשיג כרטיס ארצה המלחמה כבר הסתיימה.


החל לקנות לעצמו שם בעולם המדע. וולברג בניו יורק בעת כינוס של כימאים, ספטמבר 1969 | צילום באדיבות משפחת וולברג

ברור שחוזרים

לאחר סיום הדוקטורט קיבל וולברג משרת מחקר בכירה במעבדות של חברת המוצרים החקלאיים "מונסנטו" (Monsanto). בעשורים האחרונים עלתה החברה לכותרות בשל פיתוחיה בתחום ההנדסה הגנטית, ומדיניותה השנויה במחלוקת בנוגע לצמחים המהונדסים, אבל בסוף שנות השישים היא התמקדה דווקא במוצרי הדברה כימיים, ובמיוחד בקוטלי עשבים. לכישוריו המחקריים של וולברג היה ביקוש במעבדות הכימיה שייצרו את החומרים האלה, והוא השתלב במחלקת המחקר והפיתוח של החברה, במיזורי. במקביל לעבודתו החל ללמד כימיה באוניברסיטת סנט לואיס, שם קיבל דרגת פרופסור.

לצד עבודת המחקר וההוראה פרסם וולברג מאמרים על עבודתו, בעיקר מתקופת הדוקטורט, בכתבי עת מדעיים מובילים, כמו מאמר על Cr(CN)63- ועל היון הדומה לו, CrF63-, מאמר על תכונות של פורפירינים מתכתיים – מולקולות המורכבות מטבעת של אטומי פחמן ומכילות יוני מתכת, שפרסם עם עמיתו יוסט מנסין (Manassen) ממכון ויצמן למדע, ששהה לתקופה בסנט לואיס, ומאמר משותף נוסף על סוג מסוים של מולקולה כזו, פרק בספר על שיטות ספקטרוסקופיה, ועוד.

בעיצומה של הפריחה המקצועית הזאת החליטו בני הזוג וולברג שהגיע הזמן לשוב הביתה, לישראל. "היה ברור לנו מהיום הראשון שאנו חוזרים לארץ", אמרה שרה. "לא תכננו להישאר כל כך הרבה זמן, אבל בסופו של דבר היינו שם תשע שנים". בסוף 1970 טסו שרה והילדים לישראל, וכמה חודשים לאחר מכן הצטרף אלכסנדר, אחרי שהשלים את מחויבויותיו המקצועיות בארצות הברית. המשפחה השתקעה ביישוב עומר, ליד באר שבע, ואלכסנדר מצא עבודה בחברת "מכתשים", שעסקה גם היא בחומרי הדברה. אבל די מהר נמצא לו אופק תעסוקתי חדש ומאתגר, בכור הגרעיני.


לא הספיק לעבוד שם תקופה ארוכה. לוח הזיכרון לזכר עובדי הקריה למחקר גרעיני שנפלו במערכות ישראל | צילום באדיבות משפחת וולברג

מדען ואבא

"המחלקה שלנו עסקה בין השאר בהשפעות של קרינה רדיואקטיבית על חומרים, ובנזקי קרינה, וחיפשתי מומחה ל-EPR שיחקור את התחומים האלה", מספר פרופ' דן מאירשטיין (Meyerstein), שהיה בתחילת שנות השבעים ראש המחלקה לכימיה בקריה למחקר גרעיני בדימונה, ולימים נשיא אוניברסיטת אריאל. "יוסט מנסין, שהיה בשבתון אצלנו, המליץ לי על אלכס, וקורות החיים שלו נראו מתאימות מאוד לצרכינו".

וולברג החל לעבור כחוקר במחלקה לכימיה בדימונה, ובמקביל לימד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. "הוא היה אדם נבון מאוד, עם רקע מדעי רחב ונטייה לשיתופי פעולה", מספר מאירשטיין. "תמיד חשבתי שהוא היה בחירה טובה למחלקה שלנו. אני מניח שהיה מגיע להיות פרופסור מן המניין, ואולי אף רחוק יותר". 
במקביל לעבודה בכור ולהוראה באוניברסיטה, המשיך וולברג לשקוד על פרסום מאמרים מדעיים. כמה ימים לפני יום הכיפורים 1973 עוד הספיק לשבת עם עמיתו וחברו, חיים לבנון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ולסיים את התיקונים במאמר משותף שכתבו על השימוש ב-EPR לחקר מצב מסוים של פורפירינים.

לצד עיסוקיו הרבים, וולברג זכר היטב את ילדותו להורים פרודים ונהנה להיות אב מסור ומעורב בחייהם של שלושת הילדים. "אני זוכר טיולים משותפים, ופעילויות בחוץ עם אבא", משחזר הבן האמצעי, יוסי. "הוא היה מעיף איתנו עפיפון, מסביר לנו דברים כמו איך אופים לחם משיבולי חיטה – בונה איתנו בלגו ועונה בסבלנות על שאלותינו".

בתוך כל אלה היה חשוב לוולברג לחזור לשרת במילואים, וזמן קצר אחרי שובו ארצה כבר יצא לשירות מילואים ברמת הגולן.


התעקש לחזור לשירות. וולברג (משמאל) עם צוות טנק באימון מילואים | צילום באדיבות משפחת וולברג

מצב רוח מרומם

ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל"ד, יצאה המשפחה לטיול קצר בעיר העתיקה בירושלים. כשחזרו הביתה לעומר בשעות הצהריים, החליטה שרה שזו הזדמנות מצוינת לצלם את אלכס עם שלושת הילדים. ארבעתם הצטופפו על הספה לתמונה מחויכת ומאושרת. "אני זוכר שאחר כך כל אחד מאיתנו רצה תמונה לבד עם אבא, והוא כמובן נענה", משחזר יוסי, שהיה אז בן שבע. 

למחרת, בצהרי יום כיפור, "אחד השכנים נכנס, ואמר לנו לפתוח את הרדיו, כי ידע שאנו יודעים אנגלית ונוכל לשמוע את שידורי ה-BBC", נזכרת שרה. "עד שהגענו לכך כבר החלו השידורים בעברית, עם הדיווחים על המלחמה. אליק לא חיכה שיקראו לו, אלא מיד התארגן ליציאה. הוא נפרד מהילדים, ואני הסעתי אותו לתחנה המרכזית בבאר שבע. המברק עם צו הגיוס שלו הגיע רק אחרי שהוא כבר יצא לצבא".

וולברג שירת במלחמה כקצין סיור במפקדת אגד תחזוקה 851, באוגדה 162 בפיקודו של אברהם אדן. הוא פיקד על צוות סיור קטן שכלל את יהושע מסינג ומוטי מזרחי. איש מהם לא הכיר את רעהו לפני המלחמה. תפקידו של הצוות היה להוביל את שיירות התחזוקה והאספקה אל הכוחות הלוחמים. בימים הראשונים של המלחמה שהה הצוות באזור רומני שבצפון סיני, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מתעלת סואץ. "רוב התקופה הזאת הייתה שקטה. היינו די רחוקים מהתעלה, ופרט לשתיים או שלוש תקיפות אוויר שלא גרמו לנו נזק היה שקט ומצב הרוח היה מרומם", כתב מסינג לשרה וולברג אחרי המלחמה.

וולברג ניצל את הזמן לא רק לקריאת ספרי כימיה, אלא גם לכתיבת מכתבים וגלויות הביתה. נוסף על מכתבי עדכון לרעייתו, הקפיד לשלוח גלויות נפרדות לכל אחד מילדיו, כשלקטנים הוא כתב באותיות דפוס קלות לקריאה. באחד הימים הצליח אפילו למצוא טלפון ולהתקשר הביתה. כלומר – לשכנים, מכיוון שבבית וולברג לא היה עדיין קו טלפון. הוא שוחח קצרות עם שרה, ואפילו החליף כמה מילים עם יוסי, שהצטרף אליה.


הצילום האחרון. וולברג עם שלושת ילדיו, דלית, יוסי ודני, בבית בעומר ממש לפני המלחמה | צילום באדיבות משפחת וולברג

מעבר לתעלה

ב-16 באוקטובר החלו כוחות צה"ל בצליחת תעלת סואץ לעבר הגדה המערבית שלה, בתוך מצרים. תחילה חצו על גבי דוברות, ובהמשך נעזרו בגשרים ארעיים. "בשלב הזה התחלנו לעבוד ברצינות, להוביל שיירות תחמושת אל הגשר שעל התעלה", כתב מסינג. "ב-17 באוקטובר ירד צוות מקביל לנו ונפגע על הציר בדרך לתעלה. הצוות שלנו קיבל הוראה להחליף אותו. יצאנו בלילה והתחלנו לרדת בציר "עכביש". הציר היה כולו מלא מכתשים של פגזים והרבה כלי רכב שנפגעו. בדרך לגשר היה שקט מוחלט. לא נורתה עלינו אש והשקט היה מפחיד יותר".

פקקי תנועה בדרך לתעלה: ציר עכביש בתקופת הצליחה

קטעי סרט - ציר עכביש בליל הצליחה from hativa 421 on Vimeo.

 

ליד הגשר נאלץ הצוות להמתין שעתיים בפקק שנוצר בשל ההיקף הרב של הכוחות שהיו צריכים לחצות את התעלה. "כשהיינו על הגשר שאלתי את אלכס אם כדאי לכתוב צוואה, אבל אלכס צחק ואמר שהוא ידאג לכך שנחזור שלמים הביתה", סיפר מסינג. בהמשך הדרך נתקע הג'יפ במכשול על הגשר. וולברג ירד לכוון אותו, והמשיך לחצות את הגשר ברגל, לפני הג'יפ.

בשעת לילה מאוחרת חבר הצוות לכוח שאליו היה צריך להגיע ממערב לתעלה, ברחבה של בניין גדול. "התארגנו לקראת שינה. השעה הייתה 1:30. אלכס אמר לאחד החבר'ה להכין רשימת שמירה. הוא ניגש לקחת את ציוד השינה שלו מהחלק הקדמי של הג'יפ. אני עמדתי בחלק האחורי שלו, ואז התחילה ההפגזה. מרגע זה לא ראיתי יותר את אלכס", כתב מסינג. "נפגעתי מרסיסים והצלחתי לחץ את עצמי לתוך הבניין. מוטי יצא לחפש את אלכס. ראיתי אותו מתרוצץ בין כלי הרכב הבוערים, אך הוא לא מצא אותו".


פגיעה ישירה בחלק הקדמי. הג'יפ שבו נהרג אלכסנדר וולברג, חלקיו עדיין מפוזרים סביבו | צילום: יהושע מסינג, באדיבות משפחת וולברג

הבטחה שלא מומשה

אלכסנדר וולברג נהרג מפגיעה ישירה של פגז או של רקטת קטיושה בג'יפ, בלילה שבין 18 ל-19 באוקטובר. זיהוי הגופה נמשך זמן רב, ורק עשרה ימים לאחר שנהרג קיבלה המשפחה הודעה רשמית. "המשכתי לכתוב לו מכתבים כל הזמן הזה. היו כל מיני שמועות שראו אותם פה ושם", סיפרה שרה. הוא נטמן תחילה בבית קברות זמני בבארי, ורק לאחר מכן הועבר למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בבאר שבע. בין חפציו האישיים, שנמסרו לאחר מכן למשפחה, היה גם שעון היד שענד, שעדיין הראה את שעת הפגיעה: 1:40, 19 באוקטובר.


השעון נעצר לעד על זמן הפגיעה, ונמסר לאחר מכן למשפחה | צילום באדיבות משפחת וולברג

בתחילת 1974 פורסם בכתב העת הבינלאומי Chemical Physics Letters המאמר שכתב וולברג עם חיים לבנון ממש לפני המלחמה. "כתב העת מודיע בצער כי אחד ממחברי מאמר זה, ד"ר אלכס וולברג, נהרג במהלך המלחמה במזרח התיכון לאחרונה", נכתב בהערת השוליים לכותרת המאמר. כשנה אחרי נפילתו ראה אור מאמר נוסף שלו, שהכין לפרסום עמיתו וחברו יוסט מנסין, על סמך תוצאות חלקיות של ניסויים שלא הספיק להשלים.  

"רק אחרי נפילתו של אלכס הגיע לקמ"ג מכשיר ה-EPR שהוזמן עבורו, כך שהוא לא הספיק לעשות אצלנו עבודה משמעותית", סיפר מאירשטיין. "היו לנו תוכניות ורעיונות לשיתופי פעולה, אבל מכיוון שהמכשיר הגיע מאוחר, לא יכולנו לממש אותם. הוא היה חוקר מבטיח מאוד, שלצערי לא זכה לקיים". 

ד"ר אלכסנדר וולברג, היה ציוני אמיתי, שראה בעבודה בקריה למחקר גרעיני לא רק הזדמנות לעשות מחקר בסיסי בחזית המדע, אלא גם לתרום לביטחון ישראל, ולפיתוח הנגב. הוא התעקש להתנדב למילואים מיד אחרי שובו ארצה, וכשפרצה המלחמה יצא עוד לפני שנקרא אליה. לימים נולדו לו חמישה נכדים שהוא כמובן לא זכה להכיר. אחד מהם יקבל את אות מצטיין הנשיא בטקס הענקת האותות לחיילים מצטיינים במשכן נשיא המדינה ביום העצמאות תשפ"ג, כמעט 50 שנה לאחר נפילת סבו.

 

2 תגובות

  • שאולי

    סיפור דומה משנת 1948

    במחלקת הל"ה שיצאה ברגל לעזרת גוש עציון הנצור בינואר 1948 היה גם טוביה קושניר, סטודנט צעיר ומבטיח לבוטניקה מהאוניברסיטה העברית. לאחר שנהרג בקרב, פרסמו אשתו וחבריו מאמר המובסס על מחקריו בכתב העת Journal of genetics (גליון פברואר 1952). בהערה בעמוד הראשון כתב העורך: The author was killed during the recent fighting in Jerusalem. The loss which his dead caused to biology will be obvious to readers of this paper.

  • יחזקאל

    טנקיסט שהיה שם. חציתי את התעלה ב 18 לאוקטובר.

    ממש כאב לב, זה משחשתי למקרא הכתוב.
    כאב על האיש על משפחתו וילדיו, וכאב על מדינת ישראל שהפסידה כזה איש.
    כטנקיסט ששמר על הטנק והטנק שמר עלי, אני חושב על הרבה האומץ לשהות בשדה המערכה על גבי רכב רך.