החוקר המבטיח
שנהרג בטנק

"אין ספק שהפוטנציאל המדעי שהיה לו וחריצותו הרבה היו מביאים אותו רחוק, לעמדות הובלה", מספר פרופ' אברהם שיצר מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון על ישעיהו וינוגרד, שהיה חוקר צעיר בפקולטה. "הוא היה מרצה מבריק ובן אדם מבריק". "שי היה אהוב על כל חיילי היחידה. רוחו הטובה ואומץ לבו סייעו לחייליו לעמוד איתנים בשעות קשות ביותר. בשקט האישי, באופיו העדין ובהבנת פקודיו, בלט משכמו ומעלה על כל הסובבים אותו", כתב מפקדו במכתב תנחומים למשפחה לאחר נפילתו. שני הציטוטים הקצרים האלה חושפים רק חלק קטן מאישיותו של מדען מוביל, ממציא, מפקד צבאי, שהיה גם אמן ואיש משפחה. 

סטודנט מצטיין

ישעיהו-יהודה וינוגרד נולד ב-3 בדצמבר 1938 בתל אביב למשפחה ותיקה בישראל: דור שביעי בארץ מצד אימו, ושלישי מצד אביו. הוא היה בנם האמצעי של רחל, עקרת בית, ופנחס-מרדכי שעסק בפרדסנות ובהנהלת חשבונות. אחיו הבכור שמואל היה לימים פרופסור למתמטיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ומתמטיקאי בכיר בחברת המחשבים IBM. אחיו הצעיר יוסי היה דוקטור להנדסת חשמל, ועבד בחברות התקשורת האמריקאיות Bell ו-At&T.

וינוגרד, שנקרא שי בפי מכריו ושייק'ה בפי חבריו, התחנך בחינוך הדתי-לאומי. הוא למד בבתי הספר היסודיים "תחכמוני" ו"יבנה", ובחר להמשיך ללמוד בתל אביב, בתיכון "צייטלין", גם לאחר שהמשפחה עברה להתגורר ברמת-גן כשהיה בן עשר בערך.

קצין מקצועי ומסור לחייליו. וינוגרד מקבל דרגת סג"מ בסיום קורס קציני תותחנים | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

בבית הספר התיכון הכיר את חברתו לספסל הלימודים ולתנועת "בני עקיבא", רות גנטק, אם כי הקשר ביניהם התהדק בעיקר לאחר שסיימו את לימודיהם. שי עמד להתגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית, אך בסופו של דבר שינה את דעתו והחליט להתגייס במסלול רגיל. הוא שירת בחיל התותחנים, השתתף במבצע "קדש", סיים קורס קצינים ולאחר מכן הספיק לסיים גם קורס מפקדי סוללות וקורס קציני סיוע אווירי. ב-1958 סיים את שירות החובה בדרגת סרן. "ישעיהו הוא קצין שקט, שקול ולויאלי מאוד", נכתב עליו בחוות דעת של מפקדיו. הוא פנה ללימודים בטכניון, ובמקביל המשיך לשרת ימים רבים בשנה בשירות מילואים.

וינוגרד פנה ללימודי הנדסה גרעינית בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. מחברותיו, שנותרו בידי בני המשפחה, מעידות על סטודנט שקדן וממוקד, שהתעניין בחומר ואהב את הלימודים. בסיום השנה השנייה ללימודים ובסיום השנה השלישית זכה בתעודות הצטיינות על הישגיו. בשנת 1962 סיים את התואר הראשון "בהצטיינות ראויה לשבח". במהלך הלימודים נשא לאישה את רות, וכשהתקבל ללימודי תואר שני באוניברסיטת בראון בארצות הברית, עברו השניים להתגורר בפרובידנס שבמדינת רוד איילנד, שם נולדה ב-1963 בתם הבכורה, סיגל.

חברוּת מהתיכון שהפכה לזוגיות ולמשפחה. שי ורותי וינוגרד | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

חלומות על חלל

לאחר שסיים את התואר השני ב-1964 המשיך וינוגרד לדוקטורט בהנדסה באוניברסיטת בראון. עבודת המחקר שלו עסקה בזרימה של חלקיקים בעלי מטען חשמלי (יונים). בין השאר הוא בחן את האפשרות של פיתוח מנוע יונים, המייצר דחף באמצעות פליטה של חלקיקים כאלה, בעיקר בטיסת חלל, וחקר אפשרויות לשלוט במהירות של זרימת קרן החלקיקים ובפרמטרים נוספים שלה. גם שם זכה בתעודת הוקרה לתלמיד דוקטורט מצטיין. וינוגרד גם ראה חשיבות רבה בהבאת עבודתו המדעית לציבור גדול ככל האפשר, בעיקר בישראל, ובשנת 1965 פרסם כתבה נרחבת על הנעה אלקטרוסטטית וטיסות חלל בכתב העת הישראלי "מדע", שיועד לקהל הרחב, ובו הסביר באופן פשוט וברור כיצד מנוע יונים כזה עשוי לעבוד, ומה יתרונותיו וחסרונותיו לעומת הנעה כימית של חלליות.

עבודה שזכתה לשבחים רבים. וינוגרד (משמאל) בטקס קבלת תואר דוקטור, עם עמית ללימודים באוניברסיטת בראון ועם בתו סיגל | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

"בשטח ההנעה האלקטרוסטאטית מגיעה עבודת המחקר הבסיסית לשלבי סיום", כתב וינוגרד בפסקת הסיכום של הכתבה. "האפשרות לשימוש מעשי בצורת הנעה זו – בתחום בו היא עדיפה על צורות הנעה אחרות – אינה מוטלת עוד בספק. עיקר העבודה, הנעשית כיום בתחום זה, היא 'כמותית': הדחף הניתן להשגה בהנעה אלקטרוסטאטית הוא עדיין זעיר, ומאמץ רב מושקע בחיפוש דרכים להגדלתו [...]. יש לראות בהם את פתיחת התקופה השנייה בחיי מכונת היונים – תקופת הניסויים בחלל". אף על פי שהטכנולוגיות להנעה יונית בחלל אכן פותחו בסוף שנות הששים, חזונו של וינוגרד התממש בהיקף נרחב בעיקר בעשורים האחרונים, כשיותר ויותר חלליות ולוויינים עושים שימוש בטכנולוגיה שהוא היה ממפתחיה, בהם למשל לוויין "ונוס" הישראלי-צרפתי, המתקן את מסלולו בעזרת מנוע יונים שפיתחה חברת רפאל.

עבודתו היסודית בדוקטורט זכתה לשבחים רבים, וסללה את דרכו לשתי אגודות המיועדות לסטודנטים וחוקרים מצטיינים בתחומם. אגודת טאו-בטא-פאי, המיועדת לעוסקים בתחומי ההנדסה, ואגודת סיגמה-קסי, המיועדת למדענים ולמהנדסים. במהלך לימודי הדוקטורט נולד לשי ורות בנם השני, אלון. לאחר שסיים את הדוקטורט ב-1966, התקבל להשתלמות פוסט דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בבוסטון, שהוא אחת האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחומי ההנדסה. גם שם המשיך לעסוק בנושא ההנעה היונית של חלליות.

מצטיין לאורך כל הדרך. תעודת סיום התואר מהטכניון, תעודת הדוקטורט מאוניברסיטת בראון, ותעודת הקבלה לאגודת סיגמה-קסי | צילומים באדיבות משפחת וינוגרד

מים לשתייה

מלחמת ששת הימים פרצה בעת שווינוגרד ומשפחתו היו בבוסטון. אף על פי שרצה לחזור ארצה ולהצטרף ליחידת המילואים שלו, המלחמה הסתיימה בטרם הספיק לעשות זאת. זמן קצר אחרי המלחמה התקבל כחוקר לפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, והמשפחה חזרה ארצה והשתקעה בחיפה. ב-1971 קיבל דרגת פרופסור חבר, ובגיל 33 היה אחד החוקרים הצעירים בטכניון בדרגה זו.

מחקריו בטכניון עסקו בנושאים רבים, והמיקוד העיקרי שלו היה זרימה של נוזלים. רבים ממחקריו בשנים אלה, בעיקר עם עמיתו אלכס סולן (Solan) עסקו בתחום האוסמוזה ההפוכה כאמצעי להתפלת מים. בתקופה ההיא החלו לבחון את הרעיון של התפלת מי-ים, ושתי השיטות המתחרות היו זיקוק של המים, כלומר הרתחת המים ואז קירור האדים ואיסופם, או אוסמוזה הפוכה: הזרמת המים בכוח דרך קרומים בררניים, שאינם מעבירים את המלחים.

תמיד חיפש איך לרתום את רעיונותיו ליישומים מעשיים, רצוי לטובת המדינה. וינוגרד בשולחן העבודה שלו | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

וינוגרד היה אחד המובילים בתחום, ומחקריו עסקו בין השאר בניתוח מאפייני הזרימה, בשינויי הריכוזים של המלחים, בצפיפות הקרומים וכן בתת-תהליכים המאפשרים את התפלת המים. "בסופו של דבר הגישה של התפלת מים באוסמוזה הפוכה ניצחה, כי הבינו שזו השיטה היעילה יותר, וכיום רוב המים המותפלים שאנו שותים בארץ מופקים בשיטה הזו. לעבודתו של וינוגרד יש חלק בכך, והוא תרם את תרומתו להתקדמות הזו", אומר הממציא והיזם ד"ר גבי עידן, שהיה מתרגל בקורס של וינוגרד כתלמיד מחקר בטכניון. "לא הייתי קשור ישירות לעבודת המחקר שלו, אבל היו לי שיחות איתו על נושאים מקצועיים והתרשמתי שהוא היה בן אדם מצוין – מקצועית ואישית. הסטודנטים מאוד אהבו אותו: הוא היה מרצה מצוין, השתדל לתת להם את המקסימום והיו לו יחסים טובים עם המתרגלים. הוא היה אדם נחמד מאוד, תמיד היה אפשר לדבר איתו ולהתייעץ איתו. ראו בו סמכות מקצועית".

תמיד היה אפשר להתייעץ איתו. וינוגרד (יושב משמאל) עם עמיתים במעבדה | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

מהפכה אקדמית

תחום מחקר נוסף שבו עסק וינוגרד היה זרימה של נוזלים בתוך צינורות. הזרימה עשויה להיות לא חלקה אלא מערבולתית בהשפעת גורמים רבים כמו שינויים במהירות הזרימה, מאפייני הצינור כגון שינויים בקוטר, גמישות או הרכב הדפנות, ותכונות הנוזל עצמו. להיווצרות מערבולות יש חשיבות רבה בתפקוד של מכשירים, למשל אספקת דלק למנוע, וגם חשיבות רפואית, למשל בזרימת הדם בעורקים.

מחקריו של וינוגרד עסקו גם בתכונות של הזרימה באופן כללי, בגורמים המשפיעים על היווצרות מערבולות, וגם בחקר זרימת הדם לצרכים רפואיים. "הוא החיל על הדם מודל של זרימה דו-פאזית, כלומר התייחסות לנוזל הדם, הפלזמה, כפאזה אחת, ואל תאי הדם האדומים כפאזה שנייה. עשינו מודל של זה, מנוזל צמיגי ומכדוריות פלסטיק זעירות, ומדדנו תכונות של הזרימה, נושא שעבדנו עליו עם המכון ההמטולוגי בתל השומר", מספר משה הלר, שהיה תלמיד לתואר ראשון בקורס של וינוגרד, ועשה במעבדתו את עבודת הגמר של התואר. "הוא היה מרצה מדהים ומנחה מצוין. הקורס שלו עסק בתורת הזרימה, והיה לו ידע עצום בתחום. זה היה נושא לא קל, והוא תמיד דאג שכולם יבינו, והייתה לו סבלנות לענות לכל השאלות. הוא גם היה דואג ברמה האישית לכל מי שעבד איתו, מוודא שקיבלו את התשלומים שמגיעים להם, וכן הלאה. הוא היה חרוץ מאוד, ותמיד היה עוזב את המעבדה אחרון ביום שישי – כשעוד היה נהוג לעבוד אז עד הצהריים – כשאשתו הייתה באה לקחת אותו ואומרת לו שמספיק לעבוד".

לדברי הלר, וינוגרד היה אחד מקבוצת חוקרים צעירים שחוללה מהפכה בטכניון. "מדובר בבוגרי הטכניון שנסעו לעשות דוקטורט בארצות הברית וחזרו לטכניון כאנשי סגל. הם הביאו תפיסות אמריקאיות חדשניות והחליפו חלק משיטות הלימוד שאפיינו את הדור המבוגר של הפרופסורים, שהיו בוגרי המסורת הגרמנית והביאו אותה לטכניון". אף על פי שהוא היה בין האחרונים מהקבוצה הזו שהצטרפה לטכניון, הוא בלט מאוד, מספר פרופ' אברהם שיצר, כיום גמלאי של הפקולטה להנדסת מכונות, ואז תלמיד מחקר שהיה מתרגל בקורס של וינוגרד. "הוא היה אדם שמקשיבים לו, בעל כריזמה, והשפיע רבות על קביעת המדיניות של הפקולטה, על אף שהיה בין אנשי הסגל הצעירים. הוא היה מרצה מצוין, קשוב מאוד לסטודנטים, ידע היטב את החומר והציג אותו בצורה מסודרת ומובנית. הסטודנטים מאוד אהבו אותו".  

לצד תחומי העבודה העיקריים הספיק וינוגרד גם לעסוק בתחומים צדדיים, כמו פיתוח שיטה לקידוח עדין בחומרים קשים. בנוסף על העבודה בטכניון לימד וינוגרד באוניברסיטת תל אביב, וכן לימד באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, שבית הספר להנדסה שלה הוקם כשלוחה של הטכניון, ומרצים שלו היו מלמדים שם. כמו כן, הוא עבד בשיתוף פעולה עם חברת רפאל, אז עדיין הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, ככל הנראה על נושאים של הנעה רקטית שבהם עסק בדוקטורט ובפוסט דוקטורט.

איש אשכולות

וינוגרד לא רק היה מרצה נערץ, אלא גם אדם שכולם הרגישו בנוח איתו, ובעל חוש הומור. "הוא ידע לדבר לכולם בגובה העיניים", מספר הלר, ונזכר כי בקורס שהוא למד אצל וינוגרד, ההרצאות נקבעו לשמונה בבוקר. "סטודנטים לא אוהבים לקום מוקדם, וזה היה גם כך קורס קטן יחסית, אז קרה שהוא הגיע ללמד ולא היה אף סטודנט. אחרי פעם או פעמיים שזה קרה, הוא הפתיע אותנו בשעת התרגול, ואמר שאם אנו לא רוצים לבוא, זה בסדר, אבל שנודיע לו כי גם הוא אוהב לישון בבוקר. בסופו של דבר שינו לנו את שעת ההרצאה".

תמיד היה מעניין לשוחח איתו על תרבות ואמנות. וינוגרד עם יצירת אמנות שקנה | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

לצד עבודתו המדעית, שי וינוגרד היה חובב תרבות ואמנות. הוא היה בעצמו צייר ופסל, אף שלא למד אמנות בשום מסגרת, וציוריו עדיין מעטרים את קירות בתיהם של בני משפחה וחברים. "הוא היה איש אשכולות, אינטליגנטי מאוד, שתמיד היה מעניין לשבת ולשוחח איתו", מספרת יעל בז'רנו, חברת המשפחה. משה הלר נזכר כי בתקופתו חייבו את הסטודנטים בטכניון ללמוד גם לימודים כלליים. "הרבה פעמים אלה היו הרצאות בנושאי תרבות ואמנות, ולעתים גם מרצים מהפקולטה היו באים לשמוע. שי תמיד היה שם".

לא החמיץ הרצאות באמנות, גם כשהן יועדו לסטודנטים. ציור של וינוגרד התלוי כיום בדירת בנו, אלון | צילום: איתי נבו

ב-1972 נולד בנם הצעיר של שי ורות, מיכאל (מייקי). למרות העומס בעבודתו, הוא היה אב מסור מאוד לשלושת הילדים, "הוא היה אבא למופת, טיפח את הילדים, כל הזמן היה עם ילד על הידיים", אומרת בז'רנו. הבן האמצעי, אלון, היה נוסע לפעמים עם אביו באוטובוס להרצאות שלו בתל אביב ובבאר-שבע. "אלה היו נסיעות ארוכות, אבל תמיד הייתה לו סבלנות להתנהגות של ילד קטן", הוא מספר. "היום אני מצטער שאין לי את השעות הארוכות האלה איתו. יש לי הרבה דברים לשאול אותו". 

אבא למופת. וינוגרד עם בתו סיגל ובנו אלון בדירה בארצות הברית | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

מילואים ופרידה אחרונה

במקביל לעבודתו המדעית ושאר עיסוקיו הרבים, המשיך וינוגרד לשרת במילואים בחיל התותחנים. "הוא היה סגן מפקד סוללה במילואים. התחלנו עם תותחים נגררים שהיו שלל מסוריה, ובהמשך עברנו הסבה לתותחים מתנייעים 155 מילימטר. הוא היה מפקד אהוב, שתמיד דאג לחיילים שלו", מספר ישי שמאלי, חברו ליחידה. "גם במילואים, הוא תמיד חשב על שכלולים והמצאות", מוסיף שמאלי. "היינו מוצבים באזור יריחו קרוב לחודש, ובין השאר מחפים באש תותחים על סיורים לאורך הגבול. הירדנים היו מגיבים באש, ושייקה היה שולח מראש חייל עם נהג לאזור קרוב יותר לגבול, כדי שיפעילו שם מטעני דמה, שיטעו את הירדנים והם יפגיזו את האזור שלהם ולא אותנו. באחת החופשות הוא פיתח מתקן שאִפשר להפעיל מרחוק את המטענים האלה, בלי לסכן חיילים שלנו שיהיו שם, והביא את זה למילואים. קצין תותחנים ראשי ראה את זה, וביקש ממנו לייצר התקנים כאלה ליחידות נוספות".

הביא את כושר ההמצאה גם לצבא. וינוגרד (יושב מימין) בהפוגה מהפעילות המבצעית | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

כחודשיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, השלימה הסוללה של וינוגרד, שכבר היה בדרגת רב-סרן, שירות מילואים במוצב בודפשט, על גדות תעלת סואץ. עם פרוץ הקרבות, גויסה הסוללה ללחימה ברמת הגולן. "אני זוכר שהייתי עם אבא בבית הכנסת, הייתה המולה בצהריים, הוא חזר הביתה ואני באתי איתו", מספר בנו אלון, שהיה אז כבן שמונה. "אני זוכר אותו הולך לחדר השינה, מסדר את התיק. ליוויתי אותו לרחוב, שם הגיע ג'יפ לאסוף אותו. אמרתי לו שלום, וזהו".

הסוללה, בפיקודו של אבי ברעם, השתתפה בקרבות הבלימה הקשים נגד הכוחות הסוריים באזור נאפח, שבדרום רמת הגולן. "כשהגענו למחסני החירום התברר שבמקום ארבעה תותחים יש לנו רק שלושה, כי לקחו תותחים של הגדוד לאימוני קורס קצינים. נסענו עם התותחים על השרשראות לרמת הגולן, והצטרפנו לקרבות", סיפר הלר. כמה ימים לאחר מכן, כשצה"ל הצליח להדוף את השריון הסורי, הגיעה הסוללה לאזור העיירה הסורית חאן ארנבה. "שייקה לא היה איתנו רוב הלחימה. מפקד הסוללה וסגנו לא לחמו עם הסוללה עצמה, אלא נסעו קדימה עם כוחות אחרים, ושימשו קציני שיתוף ארטילריה (קש"א) – כלומר כיוונו משם בקשר את הירי של הסוללה למטרות", סיפר שמאלי. "בחאן ארנבה הוא חזר אלינו, ב-10 באוקטובר. היינו יחד במחפורת שהסורים נטשו, וספגנו הפגזה כבדה מאוד. יצאנו משם רועדים".

באותו יום, בהפוגה הקצרה בחאן ארנבה, פגש וינוגרד חבר טוב, וניצל את ההזדמנות לכתוב פתק מהיר לרות. "מנסה לשלוח לך ד"ש נוסף – לא יודע מה מגיע בימים אלה", כתב והוסיף הנחיות לצלצל ולעדכן את בנות הזוג של לוחמים נוספים, לפני שסיכם "ד"ש חם ולהתראות – נשיקות לילדים. באהבה, שי". זמן קצר לאחר מכן הספיק לשלוח עוד גלויה וכתב "הכל בסדר עד עתה – מקווה לחזור מהר הביתה".

וינוגרד נפרד שוב מהסוללה, והצטרף לטנק של עמוס בן-דוד, מפקד גדוד שריון בחטיבה 679, שהייתה בדרכה לפרוץ את ציר "אמריקה", כביש קונייטרה-דמשק, ולהתחיל את ההתקדמות של צה"ל לתוך סוריה עצמה. לא הרחק מחאן ארנבה נפגע הטנק ישירות מפגז סורי. "קצת לפני תל שאער אני פתאום רואה הבזק מהטנק של עמוס", סיפר דוד מנקין, סגנו של בן דוד, בתיעוד אירועי המלחמה. [...] עצרתי במקביל אליו. מהטנק שלו יצא התותחן, שותת דם. אני מסתכל פנימה ורואה את עמוס הרוג. בתא הטען-קשר היה הקש"א, פרופסור מהטכניון בשם וינוגרד, והטען-קשר, שניהם הרוגים. הנהג הצליח להיחלץ ועלה לטנק שלנו, ונסענו משם כדי לא להיפגע גם [...] בדרך חזרה נפגע טנק נוסף. יצאנו 11 טנקים, וחזרתי עם שלושה טנקים לקונייטרה".

מקווה לחזור מהר הביתה. הגלויה האחרונה שכתב וינוגרד למשפחתו מהמלחמה, והגיעה לאחר נפילתו | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

חשיבות לאומית

וינוגרד נהרג ביום השישי לקרבות מלחמת יום הכיפורים, שבועות אחדים לפני יום הולדתו ה-35. "אינני חושב שמילים תוכלנה להביע את גודל האבדה לָך, לילדים, להורים, לטכניון, וכמובן לכל האנשים ששי בא איתם במגע", כתב תלמידו של וינוגרד, ליאור מרקין, במכתב מארה"ב לאלמנה רות. הוא ציין במכתב את העזרה הרבה שקיבל ממנו בלימודי התואר השני ובכתיבת המלצות לאוניברסיטאות בארה"ב. "אני כמעט משוכנע שלולא עזרתו של שי ז"ל לא הייתי נמצא כרגע כאן, ותמיד אזכור אותו בהערכה רבה. [...] אני גם מניח שלא זכיתי לכל יחס מיוחד מצדו, אלא שזו הייתה דרכו האנושית ביחסו עם אנשים ולכן חסרונו יורגש על ידי כולנו".

"הוא היה איש מדע מן העילויים שבחבורה, שכל עתידו לפניו. [...] איש מחקר דגול, שבגאוניותו ידע לרתום את התיאוריה והנוסחאות לעגלת המציאות, חיפש ומצא את הדרך ליישם את התורה הצרופה לאמצאות בעלות חשיבות לאומית", ספד לו דודו, המשפטן אליהו וינוגרד, לימים שופט בית המשפט העליון.

התלבט כיצד יוכל לנצל את הכשרתו למחקר בעל חשיבות לאומית. וינוגרד (יושב במרכז) עם עמיתים במעבדה | צילום באדיבות משפחת וינוגרד

"עם שובו לארץ התלבט כיצד יוכל לנצל את הכשרתו מארה"ב למחקר בעל חשיבות לאומית", נכתב על וינוגרד בחוברת לזכר חללי הטכניון במלחמת יום הכיפורים. "[...] נוסף על מחקריו בטכניון היה פעיל במחקרים של המכון לחקר הנגב והרצה באוניברסיטאות של באר שבע ותל אביב. על אף האינטנסיביות שבעבודתו המקצועית לא נמנע מעיסוקים אחרים – היה מעורב בחיי חברה וחובב אמנות. [...] מיום שובו מלימודיו בארה"ב המשיך לשרת במילואים בחיל התותחנים ותרם לצה"ל ממיטב כושרו, הן בפיקוד והן בהמצאות טכניות".

משפחתו של וינוגרד הנציחה את זכרו בחדר הסמינרים של הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, שנקרא על שמו. כמו נופלים רבים במלחמת יום הכיפורים, הוא הונצח בקצרה בידי הגופים הרשמיים כמו הטכניון ותיכון "צייטלין", שבו למד, אך לתחושתי האישית, אלה לא משקפים את עומקו של האיש שבפרק חיים כה קצר הספיק לעשות כל כך הרבה ולהותיר חותם כה עמוק בעבודתו המדעית, בהוראה, בשירותו הצבאי, וכמובן בחייו החברתיים והמשפחתיים. נפילתו הייתה אבדה לא רק למשפחתו, אלא למדע הישראלי כולו וכנראה גם לחברה הישראלית. יהי זכרו ברוך.