כולם מכירים את מארי קירי, רוזלינד פרנקלין וקומץ מדעניות דגולות אחרות. לרגל יום האישה הבינלאומי, הנה סיפוריהן של ארבע מדעניות פורצות דרך אך מוכרות הרבה פחות, למרות תרומתן העצומה למדע. למרבה הצער, כולן מתו צעירות מדי
שביל קליפות הגרעינים
באוקטובר 1963 פרסם עיתון מקומי בקליפורניה את הכותרת "אמא מסן דייגו זכתה בפרס נובל". לא "מדענית פורצת דרך", לא "פיזיקאית", לא "פרופסור באוניברסיטה" – סתם אמא. הזלזול וההכרח להיאבק על מקומה בעולם המדע ליוו את מריה גופרט-מאייר (Goeppert-Mayer) כל חייה, אך לא ריפו את ידיה ולא מנעו ממנה להיות אחת הדמויות החשובות בפיזיקה של המאה ה-20.
גופרט נולדה ב-1906 למשפחה גרמנית בקטוביץ שבפרוסיה (כיום בפולין) וגדלה בגטינגן. כבת למשפחה אמידה היא קיבלה חינוך מעולה והשכלה רחבה. היא למדה מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, המשיכה משם לפיזיקה קוונטית וסיימה דוקטורט ב-1930. היא חקרה את תופעת העירור של מולקולות שבולעות שני פוטונים (חלקיקי אור) בעת ובעונה אחת, ופיתחה מודל מרחיק לכת שבאותה עת לא הייתה דרך לאמת.
גופרט נישאה לכימאי האמריקאי ג'וזף מאייר, שהתארח בבית משפחתה, ובסופו של דבר נסעה איתו לארה"ב כשקיבל משרת מחקר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בשל תקנות נוקשות נגד העסקת בני משפחה סירבה האוניברסיטה לקבל גם את גופרט-מאייר למשרת חוקרת בפיזיקה, אך הסכימה להעסיקה כעוזרת מחקר במשכורת זעירה. בשלב מסוים חזרה לגרמניה והמשיכה את עבודתה בגטינגן, אך נמלטה משם ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון.
כשבעלה קיבל משרה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק הסכימה האוניברסיטה להעסיק גם אותה – אך בלי תשלום. היא חקרה את תכונות הגרעין של יסודות כבדים וב-1942 הוזמנה להצטרף לפרויקט מנהטן – פיתוח הפצצה הגרעינית האמריקאית. לאחר המלחמה עבר בעלה לאוניברסיטת שיקגו , והיא זומנה לשמש פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה – ושוב, בלי שכר.
בשיקגו פיתחה גופרט-מאייר מודל מתמטי המסביר את סידור הפרוטונים והנייטרונים בגרעין האטום ומוכיח שהם מסודרים בזוגות, ושהזוגות יוצרים מעין קליפות העוטפות זו את זו (כמו כדור בתוך כדור). העבודה הזו ומחקרים נוספים (פיתוחן של קרני הלייזר אפשר למדענים להוכיח את נכונות המודל שפיתחה בדוקטורט שלה) הקנו לה שם ומעמד בקהילת הפיזיקאים. אך רק ב-1960 היא זכתה לבסוף במשרת פרופסור מלא, בשכר מלא, באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.
ב-1963 הוענק לה פרס נובל בפיזיקה על עבודתה בנושא הקליפות של גרעין האטום. היא חלקה את הפרס עם הנס ינסן (Jensen) שפרסם בנפרד עבודה דומה מאוד, ועם יוג'ין ויגנר (Wigner) שחקר את הסימטריה בגרעין האטום. עד היום היא נותרה האישה היחידה חוץ ממארי קירי שזכתה בפרס נובל בפיזיקה. למרבה הצער, היא לא זכתה לשנים רבות של נחת מהצלחתה. עוד לפני קבלת הפרס לקתה באירוע מוחי, וב-1971 לקתה בהתקף לב ונותרה חסרת הכרה עד מותה בפברואר 1972, בגיל 66 בלבד.
האמא שסייעה לבנות פצצת אטום. מריה גופרט-מאייר| מקור: וויקיפדיה
מעגל של סוכרים
כמו גופרט-מאייר, ואפילו לפניה, גם גרטי רדניץ (Radnitz) עשתה דרכה מאירופה לארצות הברית. היא נולדה ב-1896 בפראג למשפחה יהודית ולמדה רפואה באוניברסיטה הגרמנית בעיר. במהלך לימודיה הכירה את קרל קורי (Cori), התנצרה ונישאה לו. הם עברו מפראג לווינה ומשם לארה"ב, כדי לעסוק במחקר. קרל קיבל משרה במכון לחקר הסרטן בבאפלו שבמדינת ניו יורק ואילו גרטי נאלצה להסתפק בתפקיד של... עוזרת מחקר.
על אף הבדלי המעמדות עסקו בני הזוג קורי במחקר משותף, שהתמקד בפירוק פחמימות בגוף. יחד הם גילו את התהליך שבו השרירים מייצרים חומצה לקטית (חומצת חלב) מגלוקוז, ואחר כך תאי הכבד מייצרים בחזרה גלוקוז מחומצה לקטית. כיום התהליך נקרא על שמם – מעגל קורי. לתהליך הזה יש חשיבות רבה בייצור האנרגיה הדרושה לפעילות הגוף.
ב-1947 הוענק לבני הזוג קורי פרס נובל ברפואה על הגילוי. הם חלקו את הפרס עם ברנרדו הוסיי מארגנטינה, שחקר גם הוא תהליכי עיבוד של סוכרים בגוף. גרטי קורי הייתה לאישה השלישית בסך הכל שזכתה בפרס נובל מדעי, אחרי מארי קירי ובתה אירן, והראשונה שזכתה בפרס נובל ברפואה. גם היא לא נהנתה זמן רב מתהילתה. עוד לפני שהוענק לה הפרס התברר כי לקתה בסרטן נדיר של מח העצם. למרות המחלה היא המשיכה בעבודה, עד שההלכה לעולמה ב-1957, בגיל 61.