מעיין הנעורים
השנוי במחלוקת

הרצון לימים בהם היינו צעירים (ובריאים) יותר הוביל בשנים האחרונות לכמה מחקרים שנויים במחלוקת, וכעת מחקר חדש מציע טיפול תרופתי משולב, שהצליח לטענת החוקרים להוריד את הגיל הביולוגי של גברים בשנתיים וחצי בממוצע. אולם בעיות במחקר מעלות ספק בקשר ליעילותו ולמהימנות ממצאיו.

הדור שלנו אינו הראשון שחולם להזיז את הזמן לאחור: כבר ב-1941 תיאר סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין, בספרו בני מתושלח, קבוצה של משפחות שהצליחו באמצעות השבחה גנטית להאט את תהליך ההזדקנות ולהגיע לגילים מופלגים של 150 שנה ויותר, כמעט בלי להזדקן. בסוף הספר גם בני האדם הרגילים מצליחים לפתח טיפול חידוש נעורים, כך שכל אדם יכול לחיות מאות שנים ואף למעלה מכך. בשנים האחרונות מדענים מנסים להגשים את ההבטחה של היינליין, ולפתח טיפולי חידוש נעורים אמיתיים.

חידוש מערכת החיסון

מחקרים שנעשו על עכברים רמזו למשל שעירוי של דם מעכבר צעיר עשוי לחדש את נעוריהם של עכברים זקנים. בעקבות זאת קמו חברות מסחריות שמנסות לרכוב על הגל ולהציע טיפולים דומים לבני אדם, ללא הוכחות ממשיות ליעילותם – ומינהל המזון והתרופות בארצות הברית (FDA) אף פרסם אזהרה בנושא. מחקר אחר, שנעשה גם הוא על עכברים, הראה שטיפול למניעת נזק מצטבר ל-DNA עשוי לחדש את נעוריהם של עכברים מבוגרים.

חברת Intervene Immune, בהובלת גרגורי פהי (Fahy), ערכה לאחרונה ניסוי קליני ראשון מסוגו, באישור מינהל המזון והתרופות, בניסיון להחזיר לאחור את השעון של מערכת החיסון אצל גברים מבוגרים. הניסוי כלל טיפול בהורמון גדילה בשילוב שתי תרופות לטיפול בסוכרת – DHEA ומטפורמין, מאחר שטיפול בהורמון גדילה לבדו מעלה את רמת האינסולין בדם לאורך זמן. כדי להעריך את יעילות הטיפול התמקד פהי בבלוטת התימוס (הֶרֶת), שבה נוצרים תאים של מערכת החיסון, וביצע בדיקות של הגיל הביולוגי של תאי מערכת החיסון – להבדיל מהגיל הכרונולוגי, שהוא מספר השנים שעבר בפועל מאז הלידה.

על מנת לאמוד את הגיל הביולוגי, שיתף פהי פעולה עם סטיב הורבאת' (Horvath) מאוניברסיטת קליפורניה, שפיתח לפני כמה שנים אלגוריתם למטרה זו בדיוק. האלגוריתם מסוגל להעריך את הגיל של אדם לפי ניתוח של סמנים מסוימים ב-DNA של תאיו. השיטה עשויה לסייע  לדוגמה בתחום הזיהוי הפילילי, כשרוצים להעריך את הגיל של פושעים או קורבנות לא מזוהים על פי בדיקות DNA.

בלוטת התימוס היא איבר בצורת פרפר השוכן בבית החזה, ובו תאי דם לבנים מסוג T גדלים ומתמיינים. לפני כעשרים שנה טיפל פהי בעצמו בהורמון גדילה ו-DHEA, ולטענתו הוא מצא שבלוטת התימוס שלו התחדשה, כלומר רקמת השומן שמצטברת בבלוטה במהלך השנים פורקה על ידי הגוף וחודשה ברקמת תימוס בריאה. במחקר הנוכחי, תשעה גברים בריאים בני 65-51 טופלו במשך שנה בשלוש התרופות. כל שלושה חודשים נלקחו מהם דגימות דם לספירת תאי הדם הלבנים ולבדיקת הגיל הביולוגי.

בנוסף העריכו החוקרים את רמת השומן בבלוטת התימוס של המשתתפים, באמצעות בדיקת דימות תהודה מגנטית (MRI). רמת השומן בתימוס נוטה לעלות עם הגיל, כך שירידה בעקבות הטיפול עשויה להעיד על ירידה בגיל הביולוגי. ואכן, אצל שבעה מהנבדקים נצפתה ירידה ברמת השומן בתימוס והחלפתה ברקמת תימוס מחודשת. אצל שני האחרים רמת השומן הייתה נמוכה מלכתחילה. בנוסף נראה שיפור בספירת תאי הדם הלבנים, כולל עלייה ברמת תאי ה-T ה"צעירים", והשיפור נמשך חצי שנה לפחות אחרי הפסקת הטיפול.

ממצא מעניין נוסף היה השבה לאחור של השעון האפיגנטי, כלומר הסמנים שנבדקו ב-DNA, שמשקפים השפעות סביבתיות על הגֵנים לאורך השנים. הבדיקות המולקולריות והאלגוריתם של הורבאת' הראו בתחילה נסיגה של שנה לאחור, אך לאחר תשעה חודשים של טיפול הנסיגה האיצה עד כדי "חידוש נעורים" של עד כשנתיים נוספות בתוך 3 חודשי טיפול . ממוצע של כל הנבדקים לאורך כל התקופה הראה חזרה של שנתיים וחצי לאחור.

מעניין אך שנוי במחלוקת

התוצאות אכן מעודדות, אולם יש לזכור שהניסוי נעשה על מעט מאוד נבדקים, ולכן צריך להתייחס לממצאיו בזהירות. חשוב מכך, לא נעשתה כל השוואה לקבוצת ביקורת של גברים שקיבלו טיפול דמה (פלצבו) או שטופלו רק ב-DHEA ומטפורמין ללא הורמון הגדילה. המטפורמין עצמו נמצא כעת במרכז תשומת הלב של מחקר שנועד לבדוק את יעילותו בטיפול במחלות זיקנה, בהובלת ניר ברזילי מקולג' אלברט איינשטיין לרפואה בניו יורק - ייתכן לפיכך שלפחות חלק מההשפעה שנצפתה בניסוי מקורה במטפורמין.

בעיה נוספת במחקר היא שהגיל הביולוגי הממוצע של תשעת המשתתפים לפני תחילת הניסוי, כפי שנמצא על פי הסמנים שנבדקו ב-DNA, היה נמוך באופן משמעותי מגילם הכרונולוגי. ההבדלים בין הגיל הביולוגי לכרונולוגי נעו בין שלוש שנים ל-17 שנים. הממצא המפתיע הזה יכול להצביע על אחד משניים – או שהסמנים הללו אינם מדויקים מספיק, או שהנבדקים אינם מייצגים את כלל האוכלוסייה, בדומה למשפחות המיוחדות בספרו של היינליין.

ויש גם בעיה עמוקה יותר, שנוגעת לרוב המחקרים העוסקים בתחום: המדדים שנבדקו בניסוי אינם מעידים בהכרח על חידוש נעורים, עצירת ההזדקנות או אפילו על שיפור כלשהו בבריאות. האם מערכת חיסון שנוצרים בה תאים צעירים רבים באמת טובה יותר עבור אנשים מבוגרים? ייתכן דווקא שהיא עלולה ליצור בעיות כמו מחלות אוטו-אימוניות – מחלות שבהן מערכת החיסון תוקפת תאים בריאים של הגוף – כששאר הגוף הוא "זקן". האם השינויים שנמצאו ב-DNA אכן מעידים על החזרת השעון הביולוגי לאחור, או שאולי רק הסימון האפיגנטי עצמו "נמחק" והתאים ממשיכים כרגיל? ולבסוף, איך נגדיר חידוש נעורים מוצלח? האם מדובר בפחות מחלות זיקנה? הארכת תוחלת החיים על ידי האטת קצב ההזדקנות? ואולי החזרת הגוף לגיל ביולוגי של 25?

הדרך לטיפולים מוצלחים לחידוש נעורים עוד ארוכה. יש להיזהר מהתלהבות יתר ממחקרים שאינם מבוקרים במידה מספקת, או שהפרשנות שניתנת לתוצאותיהם אינה מעוגנת במדדים אובייקטיביים ומקובלים בקהילה המדעית.