לרוץ עם כנפיים, איחוי שברים מותאם אישית, טביעות רגליים של דו-קיום עתיק, להפוך עלים למעגלים ולא מזרק, דיונון!
מה חדש?
- לרוץ עם כנפיים
- טביעות רגליים של דו-קיום עתיק
- איחוי שברים מותאם אישית
- להפוך עלים למעגלים
- לא מזרק, דיונון!
לרוץ עם כנפיים
לפני קצת יותר ממאה מיליון שנים, דינוזאור קטן בגודל דרור, רץ על רגליו האחוריות באזור שהוא היום קוראה הדרומית. טביעות רגליו המאובנות עשויות לחשוף פרק בהתפתחות התעופה.
בתקופה זו ציפורים כבר עופפו באוויר. הדינוזאור הקטן, מהמין Dromaeosauriformipes rarus, לא היה ציפור וגם לא מאבותיהן הישירים של הציפורים, אבל כן השתייך לאותה קבוצה, וכפי הנראה היו לו נוצות. המרחקים בין טביעות הרגל מראים שבשלב מסוים הוא רץ מהר מאוד, והגיע ל-38 קמ"ש – מהר יותר מיוסיין בולט. כעת טוענים חוקרים שהוא יכול היה לעשות זאת רק בעזרת כנפיים.
לפי השערת החוקרים, הדינוזאור נפנף בזרועותיו המנוצות, דמויות הכנפיים, ויצר כוח עילוי שאיפשר לו להרחיב מאוד את צעדיו. איננו יודעים אם המין הזה ידע לעוף ממש: אם כן, ייתכן שהריצה הזו הייתה דרושה לו על מנת להמריא, כפי שעושים גם היום עופות גדולים, כמו אלבטרוסים. אך ייתכן גם שריצה-בעזרת-כנפיים הייתה צורת התנועה הרגילה שלו. במקרה כזה, הכנפיים לא עזרו לו לעוף, אלא לרוץ מהר יותר. למאמר המלא (באנגלית), לקריאה בהרחבה (באנגלית).
ייתכן שנפנף בזרועותיו המנוצות דמויות הכנפיים ויצר כוח עילוי שאיפשר לו להרחיב מאוד את צעדיו. הדינוזאור הזעיר בעל הנוצות | מקור: Julius Csotonyi
ד"ר יונת אשחרטביעות רגליים של דו-קיום עתיק
במשך שבעת מיליוני השנים האחרונות, מאז שהשושלת שלנו נפרדה מזו של השימפנזים, כמעט תמיד היו כמה מינים משושלת האדם שחיו בערך באותו זמן. מאובנים של מינים שונים נמצאו לעיתים באזורים סמוכים, אך קשה היה לקבוע אם הם באמת חיו זה לצד לזה, שכן תיארוך המאובנים אינו עד כדי כך מדויק - יכול להיות שמאות שנים הפרידו ביניהם.
כעת מציגים החוקרים ראיה משכנעת יותר, בדמות טביעות רגליים שהושארו בבוץ על גדות אגם טורקאנה בקניה, לפני כמיליון וחצי שנים. חלק מהטביעות נוצרו ככל הנראה על ידי הומו ארקטוס (Homo erectus), ואחרות ברגליהם של פרנתרופוס בויזאי (Paranthropus boisei), מין אחר בשושלת האדם. הטביעות השתמרו זמן רב כל כך משום שכוסו זמן קצר לאחר שנוצרו – שעות, או לכל היותר יום-יומיים. מכך אפשר ללמוד שפרטים משני המינים ביקרו במקום בתוך אותו פרק זמן קצר.
שני המינים בוודאי היו מודעים זה לקיומו של זה - אך האם הם נפגשו? ומה היה טיב היחסים ביניהם? את זה אנחנו עוד לא יודעים. לכתבה באתר.
פרטים משני המינים ביקרו באותו מקום בתוך אותו פרק זמן קצר. הומו ארקטוס (שמאל) ופרנתרופוס | Natural History Museum, London / Science Photo Library
איחוי שברים מותאם אישית
הגוף שלנו יודע להחלים מפציעות וחבלות – כלי דם חדשים נוצרים, עור מתחדש ועצמות מתאחות. אולם היכולת הזו מוגבלת, ופצעים גדולים מדי לא יחלימו. תהליך הריפוי מתחיל בדרך כלל בשטף דם באזור הפגיעה. הדם הזה מכיל תאים ומולקולות שחיוניות לריפוי, והוא עוטף את הרקמות הפצועות ונקרש סביבן, כדי לתמוך בהן בזמן שהן מתחדשות.
כעת הצליחו חוקרים לשדרג את התהליך הזה, ולאחות שברים גדולים שלא מחלימים מעצמם. הם פיתחו חלבונים מיוחדים, וערבבו אותם עם דם ליצירת ג'ל שתכונותיו דומות לאלה של שטף הדם הקרוש. החוקרים השתילו את הג'ל במקום החבלה של חולדות עם שבר בגולגולת, והראו שכעבור שישה שבועות נוצרה עצם חדשה באזור.
אחד היתרונות הבולטים של הפיתוח הוא שמייצרים אותו מהדם של הפצוע, וכך מקטינים את הסיכון לסיבוכים שקשורים בדחייה של השתל. לקריאה בהרחבה (באנגלית), למאמר המלא (באנגלית).
החוקרים פיתחו חלבונים מיוחדים, וערבבו אותם עם דם ליצירת ג'ל שתכונותיו דומות לאלה של שטף הדם הקרוש. דגימות מהג'ל | University of Nottingham
.jpg?itok=C_yzBWql){kind=small}
אלכס אברוטיןלהפוך עלים למעגלים
מעל 60 מיליון טונות של פסולת אלקטרונית מיוצרות מדי שנה. כשני שלישים ממנה הם מעגלים מודפסים, העשויים בדרך כלל מחומרים שאינם מתכלים. פתרון מעולם הטבע עשוי לשנות את המצב. חוקרים מאוניברסיטת דרזדן בגרמניה פיתחו טכנולוגיה בשם "עליטרוניקה" (leaftronics), שמשתמשת בשלד של עלי צמחים ליצירת מעגלים מודפסים עמידים ומתכלים.
הטכנולוגיה משלבת את המבנה הסיבי והמסועף של שלד העלה עם פולימרים טבעיים ליצירת לוחות שקופים, גמישים ועמידים בחום. בנוסף, החוקרים גם הראו שקל יותר למחזר את הלוח ואת הרכיבים האלקטרוניים שבו לעומת הלוחות הרגילים, עם זיהום מזערי.
לדברי רקש נאיר (Nair), ממובילי המחקר, "כלום לא מתבזבז". הוא מקווה שהטכנולוגיה, שנמצאת עדיין בשלבי פיתוח, תוביל למהפכה בעולם האלקטרוניקה, תעזור בשימור הסביבה ותפתח אפשרויות חדשות לעתיד של אלקטרוניקה ירוקה. למאמר המלא (באנגלית), לקריאה בהרחבה (באנגלית).
שילוב של שלד העלה עם פולימרים טבעיים ועליו רכיבים אלקטרוניים. לוח עליטרוני | קרדיט: Kai Schmidt
לא מזרק, דיונון!
רוב הרכיכות ממחלקת הסִילוֹנִיּוֹת (Cephalopoda), ובהן הדיונונים והתמנונים, פוגעות באויביהן באמצעות הזרקה סילוני דיו. צוות חוקרים בינלאומי פיתח כעת בהשראתן שיטה שמשתמשת בזרמי סילון להובלת תרופות לאיברים במערכת העיכול, במטרה למצוא תחליף לתרופות שעד כה הוזרקו לגוף במחטים.
העיקרון עובד כך: אורזים תרופה בכמוסה לבליעה שתתפרק בתנאי חומציות ספציפיים, ומחדירים לתוכה גז דחוס או קפיץ לחוץ. הכמוסה עוברת במערכת העיכול עד שהיא מגיעה ליעדה, ומתפרקת שם. הלחץ הגבוה משתחרר בבת אחת ויוצר זרם סילוני חזק שמחדיר את התרופה לרקמה.
החוקרים ניסו את המערכת על כלבים וחזירים והראו ששליטה בעוצמת הזרם הסילוני מאפשרת לקבוע לאן במערכת העיכול תגיע התרופה – למשל הוושט, הקיבה או המעי הגס. למרות ההישג הנאה, לפני שהטיפול יוכל להיבדק על בני אדם יידרשו מחקרים נוספים, בין השאר כדי לוודא ששימוש תדיר בזרם סילוני על איבר לא מזיק לו. לקריאה בהרחבה (באנגלית), למאמר המלא (באנגלית).
צוות חוקרים בינלאומי פיתח בהשראת הדיונונים שיטה שמשתמשת בזרמי סילון להובלת תרופות לאיברים במערכת העיכול. דיונון מהמין לוליגו אילתי | Shutterstock, DiveIvanov
