ממה אתם פוחדים? ממקומות סגורים? ואולי דווקא פתוחים? ממים עמוקים? מחרקים? פחד הוא מנת חלקו של כל אדם. 50 אחוז מהאמריקאים הבוגרים מספרים שהם "מפחדים מאוד" מנחשים, 36 אחוז מתגאים בפחד גבהים, 27 אחוז יגיבו בבהלה למראה עכביש ו-18 אחוז יימנעו כמיטב יכולתם מלעלות על מטוס.

האם יש לזה פתרון? הגישה הפסיכולוגית המקובלת דוגלת ב"טיפול בהלם" – שיטת טיפול שחושפת אותנו באופן אינטנסיבי למקור הפחד עד שהפחד עובר. לדוגמה, אדם שפוחד מנחשים יתבקש להניח לנחש ענק ולא ארסי לזחול על גופו, עד שתחלחל בו ההבנה שאין סיבה לפחד.

השיטה הזו אמנם מניבה פעמים רבות תוצאות מבורכות, אך הבעיה היא שקצת קשה לשכנע אנשים חרדתיים לנסות אותה, ושבמקרים מסוימים היא עלולה לסכן גם את הסביבה. נסו למשל להעלות על מטוס מלא נוסעים אדם שסובל מבעת טיסה וכנראה תגלו שהתקף חרדה בגובה של כעשרה קילומטר מעל פני הקרקע עלול להיות טראומטי לכולם.

אם כן, האם נגזר עלינו לחיות עם פחדינו? ג'וזף לדוקס מאוניברסיטת ניו יורק, שמכונה "הגורו של הפחד", מאמין שלא. בעשרים השנים האחרונות שבהן חקר את מסתרי המוח הוא הראה שאפשר למחוק יחסית בקלות פחדים עמוקים -  כל שצריך לעשות הוא זה לשכוח מהם, כלומר, למחוק את הזיכרון שיצר אותם.

מקור הפחד

אז למה בעלי חיים, וביניהם בני אדם, פוחדים? התשובה לשאלה נמצאת באחד מחלקי המערכת הלימבית במוח: האמיגדלה, שנמצאת בחלק הקדמי של המוח, ממש מאחורי העיניים. בתוך האמיגדלה משלבים התחושה והזיכרון את כוחם כדי ליצור יחד את החיה הנוראית שאנו קוראים לה פחד.


האמיגדלה במוח | תרשים: וושינגטון אירווינג, ויקיפדיה

באחד הניסויים הראשוניים שעשה לדוקס בניסיון לפענח לחקור את תפקידה של האמיגדלה הוא השמיע לחולדות צליל ואחריו נתן להן שוק חשמלי עדין. אחרי כמה פעמים שהגירוי הזה חזר על עצמו החולדות למדו לפחד מהצליל עצמו ונרתעו עוד לפני שהגיע השוק החשמלי. זו תגובה פבלובית קלאסית ולא מפתיעה. אולם כשמיפו את מוחן של החולדות שהשתתפו בניסוי גילו שהתלמוס השמיעתי (החלק במוח שמקבל את האותות מהאוזניים) מחובר ישירות לאמיגדלה. אחרי שחתכו בניתוח את הקישור הזה בין התלמוס לאמיגדלה, כלומר בין השמיעה לפחד, החולדות חדלו לפחד מהצליל.

האמיגדלה מכילה את מה שלדוקס מכנה "זיכרון הפחד". כאשר רעש, מראה, תחושה או ריח מעוררים אותה, היא מקבלת קדימות על כל שאר הפעילויות במוח. כלומר אדם שמפחד מנחשים יירתע למראה נחש מאחורי זכוכית עוד לפני שתהיה לו ההזדמנות לחשוב בהיגיון ולהבין שלא צפויה לו כל סכנה. אך כאשר זיכרון הפחד נעלם, השרשרת ניתקת אם המוח שלי לא זוכר שאני פוחד מגבהים, לא אחשוש לעמוד בראש מגדל גבוה.


הקשרים המוחיים של האמיגדלה | תרשים: Pancrat; ויקיפדיה

במאמר שפרסמה קבוצתו של לדוקס בשנה שעברה שחזרו עם הניסוי עם הצלילים והשוק החשמלי, אך הפעם השמיעו לחולדות שני סוגים שונים של צלילים – אחד גבוה וצורמני ואחד שנשמע כמו צרצר אלקטרוני. החולדות שמעו כל אחד מהצלילים 20 פעמים ולאחר מכן קיבלו את ההלם החשמלי. אחרי שלוש חזרות על התהליך למדו החולדות לקפוא במקומן לשמע כל אחד מהצלילים.

בשלב זה הגיע החלק המעניין – שבירת "מעגל הפחד". הפעם, במקביל להשמעת צליל הצרצר הזריקו לחולדות חומר בשם U0126, שמונע יצירת זיכרונות ארוכי טווח. בחלוף 24 שעות, כשהשמיעו לחולדות שוב את שני הצלילים הן נחרדו רק לשמע הצליל הצורמני, אך לא לשמע צליל הצרצר. נראה כי החומר הכימי מחק את זיכרון ההלם החשמלי שהגיע אחרי צליל הצרצר, וכשאין זיכרון – אין פחד.

התרומה החשובה ביותר של המחקר הזה טמנה כנראה בכך שהוא מאשש את הסברה שזיכרונות אינם רק נגישים וניתנים לשינוי, אלא אפשר לשנות או למחוק זיכרונות ספציפיים, כי הרי החולדות המשיכו לפחד מהצליל הצורם והגבוה.

במבט פסיכיאטרי על הזיכרון שלנו נראה שמה שאנחנו זוכרים אינו האירוע המקורי, אלא את מה שזכרנו בפעם האחרונה שחשבנו עליו. מדענים רבים סבורים שזיכרונות חדשים רגישים לשינויים זמן קצר לפני שהם הופכים לזיכרונות ארוכי טווח יציבים. כשאנו שולפים את הזיכרונות הישנים הללו אנחנו מחזירים אותם שוב לזמן קצר למצב לא יציב, לפני שהם מתקבעים מחדש במוח. מדענים מסוגו של לדוקס מנסים לנצל את אי היציבות הזאת כדי לתמרן את הזיכרונות שלנו וכך להשפיע גם על הפחדים שלנו.

תרופה לפחד?

U0126 לא יוכל לשמש כתרופה לפחדנים שבינינו, וגם לא לאנשים שחוו טראומות אמיתיות, כיוון שיש להזריק אותו ישירות לתוך המוח. כדי לפתור את הבעיה הזאת לדוקס עובד כעת על מחקר בנסיינים אנושים, שעושה שימוש בתרופה אנטיביוטית בשם d-cycloserine, או DCS. ה-DCS הוא חומר העובד בדיוק הפוך מ-U0126. במקום למנוע יצירת זיכרונות חדשים הוא מעודד את הפעילות של חלבון שתפקידו לאפשר יצירת זיכרונות חדשים.

DCS םועל בעצמם כמעין כדור מרץ לחלבון שיוצר זיכרונות חדשים. הרעיון במחקר הוא ליצור זיכרונות חדשים שיהיו קשורים לגורם שעד כה עורר פחד, כגון המראה של מטוס, מקומות סגורים וכו', והפעם בלי החלק הטראומתי שהיה קשור לזיכרון הישן.

אבל כאן נוצרת בעיה – איך יוצרים תחושת גובה בסביבה שהיא בעצם בטוחה? איך טסים במטוס בלי לטוס בו באמת? איך משתתפים במלחמה שלא קורה בה שום דבר רע? התשובה היא מציאות מדומה. מיכאל דיוויס, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת אמורי, עשה כמה ניסויים ראשוניים ב-DCS על בני אדם הסובלים מפחד גבהים.

הנסיינים של פרופ' דיוויס התבקשו לחבוש משקפי הדמיה והרגישו באמצעותה כאילו הם עולים במעלית שקופה. ככל שעלו גבוה יותר כך גברו הלחץ והחרדה שחשו, אבל אחרי כמה ניסיונות פעמים הזיכרונות הטראומטיים המקוריים שלהם התחלפו בזיכרונות הנעימים שסיפקה להם המעלית המדומה והבטוחה. כיוון שהתרופה האיצה אצלם את תהליך יצירת הזיכרונות החדשים, הם נפטרו מהזיכרונות הישנים שלהם ומהחרדות. נסיינים שקיבלו את התרופה הצליחו לכבוש את פחדיהם בשיעור גדול פי ארבעה מאלו שקיבלו ללא ידיעתם תרופת פלצבו (כלומר, תרופה ללא החומר הפעיל).


מצוק ההעתקים ליד ים המלח בצילום מהאוויר. לא
לסובלים מפחד גבהים | תמונה: דביר רז, ויקיפדיה

הניסויים האלה הם רק תחילת הסיפור, בפרויקט החדש ביותר שמפעיל דיוויס בימים אלה משתתפים 300 מטופלים הסובלים מהלם קרב, והוא ינסה ליצור להם זיכרונות חדשים שירחיקו את הזיכרונות הישנים והקשים. גם את זה הוא יעשה באמצעות מציאות מדומה, מעין "עירק מדומה" שבה החיילים ייחשפו למראות, לקולות ולריחות של הקרב, אך בסביבה מוגנת ואחרי שבלעו כדור של DCS.

סכנות המלחמה בפחד

אפשר להמשיך בניסויים כאלה כיד הדמיון הטובה, ויש כבר מי שמנסים לפתח טיפול ביתי שגרתי שאפשר יהיה לבצע באמצעות סרט וידאו וכדור שרושם הפסיכיאטר. אבל האם כל התשובות כבר נענו?

עלינו לשאול את עצמנו גם מהם הסיכונים הטמונים באובדן הפחד? יש לזכור שהפחד הוא בראש ובראשונה מנגנון אנושי בריא שנועד לקדם את ההישרדות שלנו. מה יהיה אם אדם שאיבד את פחד הגבהים שלו ינסה למחרת לעוף מעל בניינים? האם אדם שהפסקי לפחד מעכבישים לא יעריך נכון את העובדה שחלקם עלולים להיות ארסיים, ולכן ינסה לגדל אותם כחיות מחמד?

הפחד, אם כן, אחראי גם על האינסטינקטים הבריאים שלנו, שהתפתחו במשך מיליוני שנים במטרה להגן על עולם החי. האם שינוי או מחיקה של פחד עשויים להשפיע על המארג העדין הזה של זיכרונות והגנות? עוד מצפה לנו כנראה עבודה רבה בתחום הזה לפני שנוכל להיפטר מפחדינו הגרועים ביותר שלנו במחי כדור אחד.

מבשם יקותיאל



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

3 תגובות

  • stam golesh

    שאלה

    2 שאלות:
    1 - האם המסקנה מהכתוב היא, שרצוי לשחזר זכרונות רעים ומפחידים בבית (=בסביבה בטוחה)?
    2 - למה בעצם צריך את הכדור? בשביל ליצור תהליך 'מהיר'?
    לפי הכתוב - גם בלי כדור, אם אני אחשוב מספיק על נחשים מפחידים כשאני בסביבה רגועה ובטוחה - בסוף זה 'יתפוס'.
    או שאני מפספס משהו?

  • דר ענת לונדון

    טיפול קוגניטיבי-התנהגותי להתמודדות עם פחדים

    גולש יקר שלום,
    1) השיטה שמוזכרת בכתבה היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שמבוסס על חשיפה לגורם הפחד בסביבה רגועה ובטוחה. התהליך מתחיל בדרך כלל באבחון הגירוי שנקשר בעבר בחוויה מסוכנת או שלילית וממשיך כיום לעורר פחד גם כאשר הסכנה לא קיימת יותר. לאחר מכן מתבצעת חשיפה הדרגתית לגירוי זה בסביבה נינוחה ככל האפשר ובליווי של פסיכולוג/איש מקצוע.
    למשל, אנשים שמפחדים מנחשים בצורה קיצונית יחשפו לתמונות של נחשים, לנחש סגור בצנצנת ולאחר מכן לנחש חופשי שאינו מסוכן בליווי איש מקצוע תומך. כאשר התהליך נעשה בסביבה רגועה ותומכת המוח לומד לדכא את תחושת הפחד שמלווה לגירוי. יש כאן תהליך למידה שמתנגד ללמידה שנעשתה קודם לכן (מעכב את קישור הגירוי לפחד).
    במידה ומדובר בתגובת פחד שאינה קיצונית ומסכנת חיים יתכן שחשיפה הדרגתית לגירוי בסביבה בטוחה כמו הבית יכולה לסייע בהתגברות על הפחד. אם מדובר בתגובת חרדה קיצונית שמלווה בקוצר נשימה, האצה בקצב הלב, רעד וכדומה יש לבצע תהליך מבוקר בנוכחות איש מקצוע.
    2) מחקרים בחולדות מצאו שטיפול בחשיפה לגורם הפחד תלוי בהפעלה של קולטנים מסוימים במוח (רצפטורים). קולטנים אלו קולטים מוליכים עצביים (נוירוטרסמיטורים) ומאפשרים הפעלה של תאי עצב במוח. כאשר תאי העצב פועלים מתאפשר תהליך הלמידה שמדכא את תחושת הפחד. התרופה d-cycloserine (DCS) מאפשרת פעילות יעילה יותר של הקולטן ומגבירה את האפקט של הטיפול הקוגניטיבי. מטופלים שעברו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב עם התרופה הראו פחות תסמיני פחד ונכונות גבוהה יותר להיחשף ולהתמודד עם גירוי הפחד בעולם האמיתי לעומת מטופלים שקיבלו תרופת דמה (פלסבו). עם זאת יש לציין שהתרופה נמצאה יעילה במטופלים עם תסמיני חרדה קלינית ופחות אפקטיבית במטופלים שמוגדרים תת-קלינית, כלומר עם מאפייני חרדה פחות קיצוניים. אם החרדה היא תת קלינית יתכן כי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מפוקח ומבוקר יפתור את הבעיה.

    בברכה,
    ד"ר ענת לונדון

    אתר דוידסון אונליין עוסק במתן מידע מדעי בלבד ואין לראות בכתוב בו תחליף לייעוץ רפואי או תזונתי. אין לצטט חלקים מכתבה זו, אלא רק את הכתבה בשלמותה.

  • someone

    שלום, דוקטור ענת. הטיפול ב

    שלום, דוקטור ענת. הטיפול ב-DCS מאוד מעניין אותי (יש לי OCD וחרדות מכל מיני סוגים). איך אפשר לקבל טיפול כזה? האם יש תרופה הנמכרת בארץ שמכילה d-cycloserine? תודה.