הם קטנים, תמימים למראה... וכואבים כמו הגיהינום. איך חתיכת נייר קלה ובלתי מזיקה יכולה לגרום מכאובים כה גדולים?
כל מי שסידר אי פעם ניירת, פתח מכתבים, או עשה כל דבר אחר שקשור בנייר, נתקל בוודאי בתופעה המרגיזה והכואבת של חתכים באצבע מהנייר. איי! החתך המדמם והדק תופס אותנו לא פעם בהפתעה וממשיך להציק עוד שעות ארוכות – איך יכול להיות שפיסת נייר כל כך תמימה תגרום פצע כה כואב?
לחתכי נייר יש שני שותפים: האצבע הנפגעת והנייר האכזרי. נענה על השאלה משתי נקודות המבט.
רגישות העור
העולם שלנו גדול ומורכב, וכדי להתנהל בו כשורה עלינו לקחת בחשבון בכל רגע ורגע את המצב "בחוץ". עלינו לשאול את עצמנו מה הטמפרטורה? האם נמצאים בסביבה חומרים מזיקים, נייטרלים או מועילים? ומה המרקם והתכונות שלהם?
כדי לחוש את הסביבה, העור שלנו מכיל קולטנים (רצפטורים) שנמצאים בקצות תאי העצב הקרובים לפני השטח, ואלה מעבירים למוח מידע על הסביבה החיצונית שבאה במגע עם הגוף. הקלט הזה מגיע למוח, שממפה את התחושות בהתאם לאזור בגוף שממנו הן הגיעו. איברים שונים נבדלים במספר הקולטנים המפוזרים על פני העור, ולכן נבדלים גם ברגישות ההבחנה שלהם. אם אינכם מאמינים, נסו למשש משטח כלשהו בעיניים עצומות והשוו את התחושה שאתם מקבלים כשאתם ממששים אותו באצבעות הידיים לעומת התחושה שמתקבלת כשאתם מחככים בו את הגב או הזרוע.
קיימים כמה סוגים של קולטנים. קולטני טמפרטורה (תרמורצפטורים) מעבירים מידע על חום וקור, ואילו קולטנים שמעבירים מידע על גירויים כימיים נקראים כמורצפטורים – כשמולקולות נדיפות נקשרות לכמורצפטורים שיש לנו באף אנחנו חשים ריח, וכשמולקולות מסוימות נקשרות לרצפטורים שיש לנו על הלשון אנו מזהים טעמי מתוק, מלוח, חמוץ ואומאמי. נוסף עליהם קיימים גם קולטנים שמעבירים מידע על לחץ מכני שמופעל מהסביבה, והם נקראים מכנורצפטורים. לחץ פיזי שמופעל על קולטן כזה יגרום לתא העצב לשדר מידע למוח ולדווח לו "משהו לוחץ עלי".
המבנים השונים בעור | איור: "האנטומיה של גריי"; נלקח מוויקיפדיה
סוג אחר של קולטנים נועד להתריע מפני גירויים שעלולים לגרום נזק לרקמה. הקולטנים האלה נקראים נוסיספטורים. כשאין איומים מהסביבה החיצונית הם נשארים "שקטים", אך אם חפץ חד בסביבה מפעיל לחץ על העור, או שהטמפרטורה נמוכה מאוד או גבוהה מאוד או שהעור בא במגע עם כימיקל מסוכן, הקולטן יגרום להפעלת אזעקה במוח – בדמות תחושת כאב. מטרת הכאב היא להגן עלינו ולגרום לנו להתרחק מהגורם המסוכן.
זה בדיוק מה שקורה כשנייר חותך את העור. בעקבות החתך מופעלים נוסיספטורים, שמובילים את האות העצבי למוח, ואנו חווים את החתך ככאב.
שודר בערוץ לוגי בשיתוף עם מכון דוידסון לחינוך מדעי
הנייר
בדרך כלל כשאנחנו מסתכלים על דף נייר הוא נראה חלק ודק. "מה הוא כבר יכול לעשות?" אנחנו שואלים את עצמנו. אולם קצות הנייר הדק יכולים להפעיל לחץ רב, ואם נסתכל עליהם מקרוב נוכל להבחין בסיבים שגורמים לכך שיש נקודות מגע רבות בין הנייר לעור, מה שמחמיר את הפציעה.
הנייר לא רק מפעיל לחץ פיזי על העור, אלא גם משחרר חומרים שיוצרים גירוי כימי של הרצפטורים, וגם זה מעצים את תחושת הכאב.
יש סיבות נוספות לכך שחתך נייר יוצר תחושה כל כך לא נעימה. אחת מהן היא שהפצע שנוצר בעור הוא פצע שטחי, שאינו מדמם הרבה ולכן הגוף לא מפריש חומרים רבים שיעזרו לו להיקרש. לכן כל תנועה קלה של העור עלולה לגרום לפצע להיפתח שוב מחדש – ולכן להמשיך לכאוב.
סיבה נוספת קשורה לפסיכולוגיה של הפצע: מכל האיומים המפחידים שקיימים בעולם, הדבר ה(כמעט) אחרון שאנו מצפים שיגרום לנו עוגמת נפש הוא מכתב תמים שהגיע בדואר או רשימת מכולת. גם אלמנט ההפתעה משחק פה תפקיד.