ההיסטוריה של ההיגיינה

משחר הימים סיגלו לעצמם בעלי חיים מנהגים שנועדו להגן עליהם ממחלות. בטבע קיימות דוגמאות רבות להתנהגויות הגייניות של בעלי חיים: תולעת הנמטודה יודעת להבדיל בין חיידק תמים לחיידק מזיק ותעדיף להתרחק מהאחרון; סרטנים וראשני צפרדעים מזהים פרטים חולים בלהקה ומנדים אותם; נמלים, עטלפים ומינים מסוימים של דגים וציפורים מטפחים את גופם כדי להסיר מעליהם פטריות ושאר מזיקים מיקרוסקופיים; שימפנזות מנקות את ישבני תינוקותיהן; ואילו דביבונים, למורים וגיריות עושות את צרכיהן באזורי שימוש מוגדרים.

הצורך בהיגיינה הוא יצר בסיסי, כפי שיכול להעיד כל מי שגידל אי פעם גור חתולים וראה שהוא יודע לבד לכסות את צרכיו בארגז החול. אך מי לימד את בעלי החיים לשמור על היגיינה? מאיפה הם יודעים על חיידקים מחוללי מחלות ומכירים שיטות להימנע מטפילים?

ובכן, המורה שלהם הייתה האבולוציה. בעלי חיים שהפגינו התנהגויות היגייניות שהגנו עליהם מפני מזיקים הצליחו לשגשג, העמידו צאצאים וכך העבירו את "הידע ההיגייני" שלהם לדורות הבאים. והיתר? הם מתו בין השאר ממחלות. גם אצל בני האדם ההיגיינה היא אינסטינקט שמתבטא בצורך מולד להתרחק מכל מה שמגעיל אותנו. מבחינה אבולוציונית היגיינה התפתחה דרך תגובות של גועל לסביבה, מאוחר יותר הצטרפו גורמים כמו דת, מוסר חברתי ורפואה וסיפקו לה את הסיבות הרציונליות.

האבולוציה שומרת על מי שיש לו נטייה טבעית להיגיינה. ילד מצחצח שיניים | מקור: Pavel L Photo and Video, Shutterstock 

המהפכה ההיגיינית

מחקר רחב היקף שנערך במדינות מערביות ובמדינות עולם שלישי בחן את המניע להתנהגות היגיינית של בני אדם. נבדקים שנשאלו מדוע הם מבצעים את המנהגים ההיגייניים שלהם התקשו להסביר את המניע לפעולתם, אך תגובתם לצואה, נוזלי גוף ואוכל רקוב הייתה זהה בכל התרבויות – תחושת גועל. החוקרים משערים שהתחושה הזאת התפתחה כדי להגן עלינו ממחלות.

אם אנחנו נגעלים מאותם דברים, שדחף ההיגיינה הוא מקום ושותף לתרבויות רבות. ראיות להתנהגות היגיינית קיימות כבר בממצאים ארכיאולוגיים מתקופת האדם הניאנדרטלי. צבתות מצדפים ששימשו למריטת שיער וציורי קיר של גברים מגולחי פנים מעידים על טיפוח לטובת הסרת טפילי פנים. המצרים נהגו להתמרח בשמנים ואילו הרומאים והיוונים טבלו במרחצאות ציבוריות. במאה השנים האחרונות, מעבר להמצאת בתי השימוש, המקלחת הביתית והביוב, רכש האדם ידע רב על מחוללי המחלות ושפך אור על היתרונות הטמונים במנהגים דתיים ותרבותיים רבים, כמו נטילת ידיים וטבילה במקווה.

נטילת ידיים היא מנהג חברתי ודתי נפוץ מאוד במקומות רבים בעולם, ולכן מפתיע שהקשר שלה לבריאות נחשף לראשונה רק לפני פחות ממאתיים שנה. מי שהיה אחראי לכך הוא איגנץ פיליפ זמלווייס, רופא נשים יהודי שחי באמצע המאה ה-19 באימפריה האוסטרו-הונגרית. 

בתקופה ההיא יולדות רבות היו מתות מזיהום חיידקי בדם – מחלה שכונתה "קדחת הלידה". זמלווייס, שהיה הרופא האחראי באחת ממחלקות היולדות בבית החולים הכללי של וינה, הבחין שאחוז התמותה של יולדות שטופלו בידי סטודנטים לרפואה היה גבוה משמעותית מהתמותה של יולדות שטופלו על ידי אחיות. היות שלא ידעו אז עדיין על תפקידם של חיידקים ונגיפים בהעברת מחלות, הוא הסיק שתמותת היולדות נגרמה בעקבות "חלקיקים" שנשאו הסטודנטים על ידיהם כשחזרו משיעורים בנתיחת גופות. בעקבות ההבנה הזאת זלמלוויס החליט לחייב את כל הסגל לשטוף ידיים בחומר מחטא לפני הטיפול ביולדות, וכך הביא לירידה דרמטית בתמותה במחלקה שלו.

תרומה נוספת לשינוי בהרגלי ההיגיינה נזקפת לאחות המפורסמת פלורנס ניינטינגייל, שנחשבת למייסדת מקצוע הסיעוד המודרני. כשטיפלה בחיילים פצועים בבתי החולים הצבאיים במלחמת קרים היא זיהתה שתמותת החיילים הגבוהה נובעת מתנאי תברואה והיגיינה ירודים במרפאות. תנאי אוורור ירודים, צפיפות ומערכת ניקוז לא תקינה החמירו את מצבם של הפצועים, עד כדי כך שיותר חיילים מתו ממחלות מדבקות מאשר אלה שנהרגו בקרב עצמו. נהלי ההיגיינה המחמירים שהנהיגה בבית החולים הצבאיים הצילו חיים רבים.

הסרטון מציג את סיפורה של פלורנס נייטינגייל:

המדע נכנס לתמונה

המהפכה המדעית בנושא ההיגיינה החלה במחצית השנייה של המאה ה-19, כשרוברט קוך ולואי פסטר, הוכיחו שמיקרואורגניזמים זעירים יכולים לגרום למחלות קטלניות כמו שחפת ואבעבועות שחורות. גילוי האנטיביוטיקה היה פריצת דרך מדעית נוספת במלחמה נגד החיידקים. העדות הראשונה לקיומם של חומרים קוטלי חיידקים באה כבר מפסטר וקוך, שהבחינו שחיידק מסוג אחד יכול למנוע מחיידק אחר לגדול באותה צלחת. ב-1880 גילה פול ארליך תמיסות שמסוגלות לחדור לסוגים ספציפיים של תאים והעלה את ההשערה שאולי יש חומרים שיכולים לפגוע רק בחיידקים. אך מי שהתפרסם כמגלה האנטיביוטיקה בפועל הוא כמובן אלכסנדר פלמינג.

פלמינג, רופא ומדען סקוטי, הבחין בשנת 1928 בזיהום פטרייתי שהתפתח על צלחות פטרי של חיידקים שהעוזר שלו שכח בטעות לזרוק. אך במקום להיפטר מהדגימות הפגומות ולשכוח מהן הוא שם לב שברדיוס מסוים מהעובש לא נראו כלל מושבות חיידקים ושהמושבות הקרובות אליו היו קטנות יחסית. הוא הסיק שהפטרייה מפרישה חומרים שהורגים את החיידקים ויוצרים טבעת הרג סביבה. לחומר הזה הוא קרא פניצילין, על שם פטריית העובש שהפרישה אותו.

הגילויים המדעיים הללו והשינויים באורח החיים של בני האדם הביאו במאה השנים האחרונות לעלייה ניכרת בתוחלת החיים בעולם המערבי. תוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית עלתה מ-59.7 שנים ב-1930 ל-78.7 בשנת 2010. די אם נשווה את גורמי התמותה העיקריים במדינות מפותחות לעומת המדינות המתפתחות כדי להבין עד כמה ההיגיינה משמעותית. בראשונות גורמי המוות העיקריים הם התקפי לב וסרטן. בשניות אנשים עדיין מתים בהמוניהם ממחלות זיהומיות.

גורמי התמותה בכל מדינה מושפעים מהמצב התברואתי. הרים של זבל ברחובות ניו דלהי | מקור: PradeepGaurs, Shutterstock 

היגיינת יתר

האם אפשר להיות יותר מדי נקי? מתברר שכן. במהלך מלחמת החורמה שלנו בחיידקים ובפתוגנים מזיקים זנחנו לגמרי את החיידקים המועילים לגופנו. גוף האדם מכוסה באוכלוסיות חיידקים רבות ומגוונות שמכונות "המיקרוביום האנושי", שכוללות חיידקים שחיוניים לגוף וחיידקים אחרים שבתנאים רגילים לא גורמים לנו נזק. מחקרים מסוימים טוענים שעל כל תא אחד שלנו יש בגופנו עשרה חיידקים על העור או במערכת העיכול. רבים מהם חיוניים לבריאותנו ולתפקודו התקין של הגוף.

אך מתברר שבניסיון להיפטר מהזיהומים מחוללי המחלות אנחנו פוגעים בדרך גם בחיידקים המועילים. נראה שרחיצות ידיים תדירות, מקלחות מרובות והימנעות ממגע ישיר עם החול, הבוץ והרפש של העולם החיצון הביאו לעלייה בהיקף האלרגיות.

"השערת ההיגיינה" היא מושג ברפואה שמתאר מצב שבו היעדר חשיפה לגורמים מזהמים בגיל הרך מגדיל את הסיכון לאלרגיות ומעכב את ההתפתחות הטבעית של מערכת החיסון. לאורך האבולוציה מערכת החיסון התפתחה לצד החיידקים והטפילים, במאזן אימה מתמיד שבו הם שכללו את יכולות ההדבקה שלהם ואנחנו שכללנו את הארסנל החיסוני שלנו בתאים בשם ניוטרופילים ואאוזינופילים שתפקידם להילחם בטפילים ובחיידקים.

"השערת ההיגיינה", שעוד לא הוכחה לחלוטין אך גם לא הופרכה, גורסת כי בעקבות הרגלי ההיגיינה הקפדניים, התאים הללו פוגשים פחות ופחות באויביהם ההיסטוריים, הטפילים. המערכת החיסונית לא מתפתחת בצורה טובה מספיק כיוון שהיא משופעלת פחות. כתוצאה מכך אנחנו הופכים יותר רגישים ואלרגים לסביבתנו. זו אחת הסיבות לכך שטוב לילדים לגדול עם חיית מחמד בבית, שתגרום להם להפעיל יותר את מערכת החיסון שלהם. יש לציין שמחקרים רבים מתבצעים סביב נושא זה ודרך רבה עוד לפנינו.

אלרגיה לאבקנים. דיכוי מערכת החיסון | צילום: שאטרסטוק

אנטיביוטיקה: הבעיה בחיסול לא ממוקד

גם שימוש מופרז באנטיביוטיקה ערער את שיווי המשקל העדין הקיים בין החיידקים המועילים בגופנו לבין המזיקים. אחרי הכול, האנטיביוטיקה לא יודעת להבדיל בין חיידק מועיל לחיידק מזיק והורגת את כולם. כשמתים יותר מדי חיידקים מועילים, שכניהם המזיקים עלולים להשתלט על הסביבה ולקחת את העניינים לידיים.

דוגמה אחת היא השתלטותו של חיידק בשם קלוסטרידיום דיפיצילה, הגורם לכיבי קיבה קשים שהורסים את רירית המעי הגס וגורמים לשלשולים דמיים קשים. הטיפול העיקרי בו הוא אנטיביוטי, אבל רבע מהחולים לא מגיבים לטיפול והזיהום אצלם חוזר. תחום חדש יחסית בעולם הרפואה מציע פתרון בדמות "השתלת צואה", כלומר שיקום מערך החיידקים הטבעי במעיים על ידי השתלת צואה של אדם בריא. נכון להיום היעילות של השיטה עדיין לא הוכחה מדעית בניסויים קליניים, אך כבר נרשמו מספר הצלחות. 

שימוש יתר באנטיביוטיקה הביא לידי כך שאוכלוסיות של חיידקים שפיתחו חסינות לתרופה מצליחות לשגשג כיוון ששאר אוכלוסיות החיידקים שהתחרו איתן על המשאבים חוסלו. כך הפכה האנטיביוטיקה לחרב פיפיות, שמצד אחד מגנה עלינו מפני חיידקים מזיקים, אך מצד שני יצרה אוכלוסיות של חיידקים אלימים עוד יותר.

מדענים ורופאים מנסים כיום לפתח דור חדש של אנטיביוטיקות, שבמקום להרוג חיידקים מונעות מהם לתקשר זה עם זה, שכן תקשורת היא מרכיב חיוני לחייהם של חיידקים שחיים במושבות. אם כך, מערכת היחסים שלנו עם החיידקים היא סיפור של אהבה ושנאה, מלחמה ושלום. ההיגיינה אמנם גאלה את המין האנושי ממגפות, אך הביאה איתה גם צרות אחרות שאיתן עוד נצטרך להתמודד בעתיד.